יום הכיפורים הקרב הוא הזדמנות להתבוננות מחדש על המשמעויות העמוקות במשבר הקורונה. זהו משבר המערער את מציאות החיים, הוודאות לגבי העתיד ומלווה במחלוקות לגבי האופן שבו ראוי להתמודד עם המגיפה. דווקא בזמנים אלה מספקת לנו המחשבה היהודית מפתחות להבנת המשבר ולהתמודדות עמו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קצב חדש: חשבון הנפש והלקחים מהקורונה
– "יכולנו לתקן ולא רק לנבור": דיון בוועדת החוקה גלש לאנרכיה
– כתב אישום מקדמי לממשלת ישראל ולפרויקטור הקורונה
אחד המפתחות הוא רעיון הצמצום הקבלי. תפיסה שרואה את המציאות כדיאלוג בין כוחות מתפשטים ומתרחבים ומולם כוחות נסוגים ומצטמצמים. כל מעשה, ביולוגי, חברתי ואפילו רעיוני, הוא תוצר של פינוי מרחב על-ידי האחד והתרחבות של האחר ללא מחיקה של מי מהם. באופן הזה, בריאת העולם פורשה על-ידי חכמי הקבלה כמעשה של צמצום האלוהות ופינוי מרחב שאפשר את כינון האנושות.
מדובר בעיקרון פעולה מסדר בעולם שיש לו נוכחות בכל תחומי החיים. כזו היא למשל הדינאמיקה בין הים ליבשה בתופעת הגאות והשפל; בין הזכר והנקבה בהקשר של יצירת חיים חדשים; וגם בין האדם לאיתני טבע שמאלצים אותו לא אחת להצטמצם ולהסתגר בדלת אמותיו עד יעבור זעם.
ומה בין מושגי הצמצום וההתרחבות למשבר הקורונה? היכולת שלנו לפענח את הקורונה נעוצה בראש ובראשונה בהבנה שהיא מייצגת תופעה של התרחבות הנמצאת בבסיס ההגדרה של מגיפה עולמית. הקולות שנשמעו מצד גורמים שונים סירבו להכיר במשמעות הפנימית העומדת בבסיסה של מגיפה עם פוטנציאל ההתרחבות וההתפשטות העצומים שלה. התכחשות זו, לא הייתה רק מנת חלקם של גורמי רפואה, אלא גם של חלקים נרחבים מהציבור שביקש לשמר את מציאות חייו הקודמת.
גם מציאות זו עמדה באופן פרדוקסאלי בסימן של רעיון ההתפשטות וההתרחבות שאפיינו את המאה ה-21, ובאה לידי ביטוי בגלובליזציה העולמית, ברשתיות חברתית, בהגדלת העושר האנושי, בהתרחבות החירות האישית והפרטית, בטשטוש הגבולות הפיסיים והאנושיים וכמובן גם בדינאמיות ובמימוש חופש התנועה. בנקודה הזו נוצרה התנגשות טרגית בין כוחה המתפשט של המגיפה לבין כוחה המתפשט של הציבוריות הכלל עולמית.
בישראל ההתנגשות הזו באה לידי ביטוי בהתגודדויות המוניות שליוו אירועים, הפגנות פוליטיות ומרכזי תפילה; בלחץ הציבורי לשימור תרבות הצריכה והפנאי; בהתנגדות לכל מעשה הכרוך בכיווץ רמת החיים ושינוי אורחותיו. במעשים אלו הציבור הישראלי קרא תיגר על היגיון הפעולה המכונן של העולם המבוסס על ההכרח לנהל דיאלוג בין כוחות מתרחבים ובין כוחות מצטמצמים. הציבור הישראלי הגיב במעשה התרחבות משלו כמענה להתרחבות המגיפה ובכך לא תרם לצמצומה אלא, כפי שמסתבר מניתוח הנתונים, הביא דווקא להתפשטותה.
ההיגיון הפנימי במעשה הצמצום וההתרחבות מניח כי דווקא אקט הצמצום מציב גבולות למעשה ההתפשטות, כך שכל מי שנמצא בשפל יודע כי הגאות בוא תבוא. על אותו משקל נדרשת מדינת ישראל למעשה של צמצום עצמי שיניח את התנאים להתרחבות ביום המחרת.
יום הכיפורים הקרב שבו גוזר האדם על עצמו צום ותענית כדי שיוכל לצאת מחדש אל המרחב הוא התגלמות בזעיר אנפין של סוד הצמצום, וצריך לשמש הזדמנות עבור החברה הישראלית להתבוננות מחודשת על התמודדותה עם מגיפת הקורונה.
