כל מאפיונר יודע שתורת האיומים היא עניין לא פשוט. צריך לדעת לא רק לעמוד מאחוריהם, אלא גם למנן אותם היטב – אחרת הם עלולים לחזור כבומרנג. בדיעבד, זה מה שקרה לאיראנים בקיץ 2019. יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין והסנקציות האמריקניות החונקות שהורידו את ייצוא הנפט האיראני כמעט אל קו האפס, גרמו אז לטהרן לצאת מגדרה באופן שערער את שלוות הנפש של שליטי נסיכויות המפרץ, אולי קצת יותר מדי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נלחמים על שטחי C: המנהל הרס בנייה פלסטינית ליד נגוהות
– אור השמש מחטא: להחליף את התפיסה החברתית בימין
– הניתוק של יפה בן דוד יתפוצץ לה בסוף בפנים
זה החל בפיגועים המסתוריים שגרמו למכליות הנפט לעלות באש. בטהרן חשבו כנראה שהטריק הידוע לא לקחת אחריות יעבוד גם הפעם. אבל לא רק שלאיש לא היה ספק מי עומד מאחורי הפיגועים, המינון כנראה חצה את הגבול. ואם היה נחוץ פוש נוסף, הוא הגיע כמה חודשים אחר כך בדמות מתקפת הרחפנים על מתקני הנפט של חברת ארמקו בסעודיה. אז כנראה נפל האסימון באופן סופי. עברו עוד כמה חודשים של מתקפות רחפנים של הקליינטים החות'ים של איראן על שדות התעופה של סעודיה ואבו־דאבי, כדי להתבשל עוד קצת עם הרעיון להשיק את הסכם הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות. ההסכם הזה פותח עכשיו הזדמנויות חסרות תקדים בתחום האנרגיה. לאחת מהן יש פוטנציאל להיות "גיים צ'יינג'ר" במזרח התיכון, כזה שישנה את התמונה באופן דרמטי. קוראים לו קו צינור הנפט אילת־אשקלון.
פעם בכמה חודשים או שנים מפורסמות ידיעות עלומות באופיין על הבוררות האינסופית בין ישראל לאיראן בפרשת התמלוגים בסך מיליארד דולר שאיראן דורשת מישראל. זאת בעקבות השנים שבהן פרח רומן בין ירושלים לטהרן, בין אמצע שנות החמישים לשנות ה־70 של המאה הקודמת. איראן הייתה אז מבוע הנפט הבלתי נדלה של מדינת ישראל.
היסטורית, ההחלטה על הנחת צינור קו הנפט אילת־אשקלון התקבלה בעקבות המשבר האנרגטי שאליו נקלעה מדינת ישראל ב־1956 בעקבות מבצע קדש. בריה"מ החליטה אז לעצור את אספקת הנפט למדינה הצעירה. בירושלים יצאו לחיפוש בהול אחר מקורות נפט חדשים. לא במקרה, הקשר הראשון נוצר עם איראן, אז מדינת "מעגל שלישי". על פי תפיסת הביטחון הבן־גוריונית, על ישראל לפתח קשרים עם מדינות במעגל שני ושלישי לנו, כדי לאתגר את מעגל השכנים המיידי העוין של מדינות ערב.
זה היה מהלך מבריק. בתוך זמן קצר הונח צינור באורך 254 קילומטר בין נמל הנפט של אילת לנמל הנפט של אשקלון. כך נוצר בפעם הראשונה חיבור יבשתי בין ים סוף לים התיכון, המנצל את מיקומה האסטרטגי של מדינת ישראל בצומת של שלוש יבשות. זה היה חיבור בין נתיבי הסחר הימי הבינלאומי לאפריקה והמזרח הרחוק, ובין אירופה. הרומן האיראני של ישראל גווע ב־1979 עם המהפכה האסלאמית ועליית חומייני לשלטון. על הצינור וחברת קצ"א (קו צינור אילת־אשקלון), ששמרה תמיד על פרופיל נמוך, עברו לא מעט שנים של יובש, תרתי משמע.
כל זה השתנה עם נפילת בריה"מ ועליית מדינות כמו אזרבייג'ן וקזחסטן כמעצמות נפט אזוריות. בעקבות הרעב הגדול לנפט במדינות המזרח הרחוק ובמדינות אפריקה, עלתה אופציה חדשה – לשנות את כיוון זרימת הנפט בצינור, מהים התיכון לים סוף. להזרים נפט שמקורו במדינות חבר העמים לטורקיה, ומשם דרך ישראל למזרח התיכון ולאפריקה. זה עוד לא ממש קורה. אבל משהו הרבה יותר מסעיר מתרחש. לחברת קצ"א, שהפכה מאז לחברת קצא"א – קו צינור אירופה־אסיה, יש כעת גם צינור מתוחכם שיכול להסיע נפט בשני הכיוונים וגם מתקני אגירת נפט גדולים. אלו, יכולים להפוך את מדינת ישראל לצומת מרכזי של אגירת נפט ותוצריו ושינועם בשני הכיוונים. או מאזרבייג'ן וקזחסטן לאפריקה ולמזרח הרחוק, או – וזה החידוש העיקרי – ממדינות המפרץ לאירופה.
וזה מה שמחזיר אותנו אל תורת האיומים. שנה לאחר שאיראן החלה לאיים קצת יותר מדי על שכנותיה, נחתם בשבוע שעבר הסכם נרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות. הוא פותח כעת בפני מדינת ישראל בכלל וחברה אסטרטגית כמו קצא"א בפרט, שורת הזדמנויות חסרות תקדים. אחת מהן היא תוכנית מגירה להנחת צינור נפט מסעודיה לאירופה דרך נמל אילת, במעבר בצינור קצא"א לים התיכון ומשם לכל רחבי אירופה. על פי דיווחים שונים, בהם גם דיווח של עמירם ברקת ב"גלובס" לפני כעשרה ימים, נערכו באחרונה כמה פגישות במשרד החוץ ובמשרד הביטחון, ובהן השתתפו גם יו"ר חברת קצא"א ארז כלפון ומנכ"ל החברה איציק לוי. על פי היוזמה הישראלית, שעדיין בחיתוליה, ישראל צפויה להציע לאיחוד האמירויות לקדם הקמת מסדרון יבשתי להזרמת נפט גז ותזקיקים לאירופה ולצפון אמריקה, תוך שימוש בתשתיות ההולכה של קצא"א מאילת לאשקלון.
טהרן סומכת על חמאס
על פניו, הסכם השלום שנחתם בין ישראל לאיחוד האמירויות אף כולל התייחסות מרומזת לפרויקט. תחום האנרגיה הוא אחד הענפים המוזכרים בנספח להסכם, לצד תחומים כמו טכנולוגיה, חדשנות, סביבה וחקלאות. וכך נכתב באותו סעיף: "הצדדים יקדמו ויפתחו שיתופי פעולה בפרויקטים בתחום האנרגיה ובהם מערכות הולכה אזוריות להגברת הביטחון האנרגטי". יותר ספציפי מזה קשה להיות. המשמעות המעשית וההיסטורית של הסעיף הזה היא התחברות למערכת הולכת הנפט הערבית. עניין שלא היה קיים אלא בתחילת המאה ה־20, כאשר הבריטים ששלטו בפלשתינה הקימו את בתי הזיקוק בחיפה וחיברו אותם לצינור שהוליך נפט מכירכוכ העיראקית לחיפה המנדטורית. אחרי הפלישה האמריקנית לעיראק ב־2003, הייתה תקופה קצרה של עדנה שבה האופציה הזאת עלתה מתהום הנשייה, אך עד מהרה היא גוועה אל מול המציאות המזרח־תיכונית.
אם אכן תשכיל ישראל לרתום את מנהיגי האמירויות לשכנע את הסעודים, אפשר יהיה להתחבר אל מערכת הובלת הנפט הערבית בנקודת הקצה הסעודית שלה. על פי התוכנית אפשר יהיה אז להעביר את הנפט הסעודי מאבקייק, אותו אתר של חברת הנפט הסעודית ארמקו שנפגע במתקפת הרחפנים האיראנית, אל בית הזיקוק ינבו הנמצא 700 קילומטר בקו אווירי מאילת. לחיבור לינבו יש שתי חלופות – הולכה יבשתית בצנרת או קו מכליות ימי לאילת.
החיבור לאילת יניב הרבה פירות עסקיים. בהם קיצור משך השינוע של הנפט מסעודיה וממדינות המפרץ בדרכו לאירופה והמערב, וגם פתיחה בפני ישראל של מדינות המפרץ כמקור לייבוא ואחסנה של נפט. אבל מעבר לכך, יש לזה משמעות אסטרטגית מרחיקת לכת מול איראן. מסלול יבשתי יפחית באופן דרמטי את הפגיעוּת של מדינות המפרץ אל מול איראן, ויחסוך את החוויה המפוקפקת של חציית מצרי הורמוז לאורך מסלול ימי עתיר סיכונים – תקיפות פיראטים או פיגועים ימיים הכוללים ירי של החות'ים, או אפילו מעצר מכליות על צוותיהן בידי האיראנים עצמם.
מסלול יבשתי יפחית באופן דרמטי את הפגיעוּת של מדינות המפרץ אל מול איראן, ויחסוך את החוויה המפוקפקת של חציית מצרי הורמוז במסלול עתיר סכנות
אבל האיראנים כנראה לא ממש הפנימו את הלקח של מינון השימוש באיומים. להפך, ההתגרויות והאיומים האיראניים רק גברו כשבאוויר כבר אפשר היה להריח שמשהו רציני מתבשל בין ישראל לאיחוד האמירויות. בשבועות האחרונים גדל מספר מתקפות הרחפנים על שדות התעופה הסעודיים, בעיקר על ידי הפרוקסי החות'י. לא ברור מתי תפקע הסבלנות הסעודית, שבינתיים מכלה את זעמה במתקפות־נגד אוויריות בשמי תימן.
מרגע שנחתם ההסכם, האיראנים הגבירו את מאמציהם בכל מה שקשור לתעמולה. כל כלי התקשורת והסוכנויות האיראניות נרתמו לעניין, אבל איום אחד בולט בספציפיות שלו. ב־14 בספטמבר הופיע בסוכנות פארס מאמר שכותרתו: "האם קו צינור הנפט אילת־אשקלון בטוח מפני מתקפות ההתנגדות?" המאמר קובע כי צינור הנפט הזה הוא הבסיס לאסטרטגיית הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות. קביעה המדגישה עד כמה ההתפתחות הזאת גורמת לאיראנים לחוש שהנכס האסטרטגי החשוב ביותר שלהם, מצרי הורמוז, פשוט נעקף בסיבוב.
כאן עובר המאמר לדון בשאלה כיצד לנקום את בגידתן של נסיכויות המפרץ בפלסטין, אם באמצעות התנגדות לבנונית, סורית או פלסטינית. התשובה היא כמובן גם וגם וגם. אולם בניגוד לערפל היחסי סביב ההתנגדות הסורית והלבנונית, יש התייחסות ברורה למרשם למוקאוומה (התנגדות) פלסטינית. המאמר ממליץ על שילוב בין יכולות הירי תלול המסלול של חמאס בעזה, ליכולות המתקדמות של יחידת הקומנדו הימי של חמאס. המאמר שב ומדגיש כי מתקני קצא"א וצינור הנפט אילת אשקלון הם בטווח הירי של חמאס, וכי כמו שחמאס כבר הוכיח ב־2014, גם המתקנים של חוף זיקים בהישג ידו. לא זו אף זו: הצינור על 254 הקילומטרים שלו בין אילת לאשקלון הוא מטרה קלה החשופה לפעילות הסתננויות קומנדו ופיצוצים. בכך, מוסיף ומגדיל המאמר, מצטרף קו צינור הנפט אילת אשקלון למטרות הקלות לטיווח במפרץ חיפה, על ידי כוחות ההתנגדות בלבנון. אם הצבא הישראלי לא מסוגל להתגבר על בלוני תבערה, טוען המאמר בלעג, איך יוכל להגן על ייצוא הגז הישראלי לאירופה.
המאמר הזה, שמבטא סוג של זעם כלפי ההתפתחויות חסרות התקדים במזרח התיכון, מראה עד כמה העתיד מורכב. שיש כאן משוואת הזדמנויות לצד סיכונים שיהיה צורך לכלכל בתבונה ובמעוף אסטרטגי, לצד פתרונות טקטיים מקומיים. בקרוב אמורה לצאת משלחת של קצא"א לביקור באיחוד האמירויות. זה הולך להיות הרבה יותר ממעניין.
