"אנשים מגיעים להלוויות בפחד, חוששים להתקרב לנפטר"

באמצע תפילת מוסף בבוקר ראש השנה, השתנק יעקב קורץ בבכי והתקשה להמשיך בתפילתו כשליח ציבור. זה קרה כשהגיע למילים "מי במגפה", בפיוט המפורסם "ונתנה תוקף". "בחצי השנה האחרונה אני וחבריי בחברה־קדישא חווים את זה מקרוב, והתפילה הזו הפכה למוחשית כל־כך. טיפלתי בטהרת גופם של יותר מדי קורבנות ציבור, ואני מתפלל שתוסר מעלינו המגפה הזאת", אומר קורץ, איש חברה־קדישא תל־אביב־יפו, שמאז פרוץ המגפה טיפל בממוצע בכמאה מתי קורונה בחודש.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– איך ניצחה הקהילה היהודית בשיקגו את הקורונה
– כך תפסיקו להיות הפראיירים של חברות הביטוח והבנקים
– מלכודת קורונה: פרישתו הצפויה של גמזו תהיה אסון למערכת

אנחנו נפגשים בבית העלמין הוותיק בגבול חולון־בת־ים, המשתרע על כ־800 דונם ונחשב לגדול בישראל. הדממה שעטפה את המקום איננה נובעת רק מהאיפוק המאפיין את פוקדיו גם בימים כתיקונם, אלא גם ממגבלות ההתקהלות וממיעוט הפוקדים את האתר. בכניסה לבית העלמין ממוקם מתקן הטהרה הייעודי לנספי המגפה מכל אזור גוש דן והשפלה. "לאחרונה בדיוק בנו כאן מתחם טהרה חדש לנפטרים, ותכננו להרוס את המבנה הישן. אבל כשפרצה המגפה הבינו שיזדקקו למתחם סטרילי ומבודד לטיפול במתים, והכשירו את החדרים מחדש", מספר קורץ.

יעקב קורץ: "הייתה כאן בת שסיפרה לי שלא ראתה את אביה במשך חודשיים, והיא לא זיהתה אותו בתמונה. היא אמרה שמעולם לא היה לו זקן. במשך החודשיים האחרונים בחייו אף אחד לא נגע בו ולא גילח אותו"

זה שלוש שנים עוסק קורץ בטיהור המתים וקבורתם. לפני כן שירת בתפקיד קבע כקברן הראשי של פיקוד הדרום בצה"ל. בשירותו הסדיר שימש חזן צבאי, אבל אחריו הפך לחוליה נוספת בשרשרת המשפחתית. "גם אבא וגם סבא שלי עבדו בתפקיד הזה. כילד לא ידעתי במה הם עובדים, וכך גם הילדים שלי לא יודעים, רק שאבא שלהם הוא מיוחד ואין לו עבודה כמו לאבות רגילים. בניגוד לילדים של רופאים ועורכי דין, לא חשבתי שאהיה קברן. פחדתי מזה. כולם מדחיקים את המוות ולא רוצים לדבר עליו. אבל אחרי שמתרגלים מבינים שזו עבודת קודש של ממש".

שיחתנו מתקיימת בסיומו של יום עבודה נוסף, שבו התמודד קורץ במסירות ובחרדת קודש עם עומס הנפטרים. "למחרת ראש השנה, בצום גדליה, רק במשמרת שלי עשינו 12 טהרות קורונה. הגענו בשבע בבוקר ועבדנו בלי לאכול ובלי לשתות. בגל הראשון, כשטיפלנו בחמישה נפטרים ביום, זה היה מטורף ובלתי ייאמן. כשראיתי את הנתונים על ההיקפים שטיפלנו בהם, לא האמנתי למספרים. אני לא יודע לדבר על תמותה עודפת וכל מיני מושגים כאלה, אבל אני יודע לומר שיש הרבה מאוד מתי קורונה".

קורץ וחבריו מבצעים מלאכה קשה ומתישה, אך אינם מצפים אפילו למחיאות כפיים מהמרפסות. "אני מרגיש שיש לי זכות להיות חלק מקבוצה קטנה שלא רבים מוכנים להתחלף איתה, אפילו מבין הקברנים הוותיקים כאן".

מדובר בעבודה קשה מבחינה נפשית, אך לא פחות מכך במישור הפיזי. "הקושי הגדול ביותר הוא המיגון שאנחנו לובשים", אומר קורץ. "קוראים לבגדים האלה סרבלים, והם אכן מסרבלים מאוד את התנועה". הוא וחבריו נדרשים לעטות מעל בגדיהם הרגילים גם חלוק וסרבל אטום, לצד כמה שכבות של כפפות יד, מיגון ראש ופנים, מגפיים גבוהים ומערכת סינון אוויר חשמלית.

בכל שלב בטיפול במת עובר החדר חיטוי מדוקדק. העבודה היא במשמרות קבועות, שאינן נפגשות זו עם זו. בהמשך, גם הקברנים שעוסקים בקבורת המת נדרשים לעטות שכבת מיגון אחת עם מסכה, שכן לאחר ההטמנה בבור הקבורה הם יוצרים חתך בצד השקיות כדי לקיים מגע ישיר בין רגבי האדמה לנפטר, בהתאם לכתוב "מעפר באת ואל עפר תשוב". הניילון עשוי מפלסטיק מתכלה, בייצור מיוחד.

עם הזמן, מספר קורץ, הוא וחבריו התמקצעו ואימצו טכניקות שונות לעבודה יעילה ומהירה יותר. "כעת אנחנו יודעים לעבוד יותר בזריזות, מבלי לגרוע כמובן מכבוד הנפטר. זה חם וקשה ומזיעים ולא נעים בכלל, אבל זה התפקיד שלנו לעשות את זה למען עם ישראל והנפטרים".

יחידת עילית

הקורונה, שהתרגשה על האנושות בהפתעה, יצרה גם שורה ארוכה של שאלות מוסריות. בזמן שבמדינות רבות בחרו לשרוף את גופות נספי המגפה מחשש שידביקו אחרים, שומרי ההלכה ביקשו לקיים את מצוות טהרת המת בכבוד הראוי גם בצל האתגרים החדשים. בישראל הוקמו ארבעה מתחמים מרכזיים לטיפול בגופות חולי הקורונה היהודים, תחת נהלים מחמירים ומוקפדים: בחיפה, בבאר־שבע, בירושלים, והגדול מכולם בחולון.

בעת המפגש שלנו היו ידיהם של אנשי המקום נטולות עבודה, וקורץ היה פנוי לקחת אותי לסיור בחדרי הטהרה. במסגרת הליך הטהרה הרגיל, אנשי החברה־קדישא רוחצים את גופת הנפטר ומלבישים אותה בתכריכי כותנה או פשתן. אלה כוללים שמונה פריטי לבוש, ובהם חולצה ומכנסיים, חגורה וכובע. את מתי הקורונה עוטפים לאחר מכן בשתי שקיות ניילון אטומות, וחותמים אותן באזיקונים.

יעקב קורץ: "אני מרגיש שיש לי זכות להיות חלק מקבוצה קטנה שלא רבים מוכנים להתחלף איתה, אפילו מבין הקברנים הוותיקים כאן"

הלוויה היא תמיד אירוע קודר, אבל הלוויות הקורונה, אומר קורץ, עצובות במיוחד. "אנשים מגיעים בפחד. בתחילת המגפה היו פה הלוויות מצומצמות מאוד. אנשים פחדו להתקרב לנפטר למרות שהיה עטוף בכמה עטיפות ולא סיכן אדם. מבחינתי במצב הזה התפקיד שלי גדל שבעתיים, לעשות למענו הכול, במסירות ובאחריות".

לדברי קורץ, השקט והאיפוק של הלוויות בתקופה הנוכחית, יוצרים גם אינטימיות ייחודית. "כואב מאוד לראות הלוויות עם פחות ממניין. אבל הבחנתי שבתקופה הזו למרות שעומדים רחוק ולא מתקרבים אחד לשני, הלבבות מרגישים זה את זה ורואים אכפתיות וערבות הדדית. אתה רואה שאנשים יותר סבלניים, משאירים בחוץ את המתחים. אני רואה פה התפייסויות בין בני משפחה שהיה ביניהם מתח".

כחלק מהנהלים הקפדניים, נאסר על בני המשפחה להיפרד מיקירם. לצורך השלמת הליך הזיהוי, אחרי הליך הטהרה אנשי החברה־קדישא מצלמים את פניו של הנפטר, מדפיסים ומציגים לבני המשפחה. "לא מזמן הייתה כאן בת שסיפרה לי שלא ראתה את אביה במשך חודשיים, והיא לא זיהתה אותו בתמונה. היא אמרה שמעולם לא היה לו זקן. במשך החודשיים האחרונים בחייו אף אחד לא נגע בו ולא גילח אותו. כאב לנו הלב. היא התרצתה רק אחרי שהראינו לה את הצילום של ידו עם תג הזיהוי שנשא את שמו ומספר הזהות שלו".

עם תום הריאיון ממהר קורץ לשוב לרעייתו ולילדיו, בביתם שבמושב שדה־משה הסמוך לקריית־גת. לפני כן הוא מנסה לערוך הפרדה בין חוויות היום לחייו האישיים. זו משימה קשה ומורכבת, והוא וחבריו מקבלים ליווי פסיכולוגי מעת לעת.

ביציאה חולף על ידנו חיים שטוקהמר, סגן מנהל בית הלוויות. "יש להם כוחות על", הוא אומר לי ומצביע על קורץ. "אני אפילו לא מנסה להבין מאיפה הם שואבים את הכוח שלהם, ולא מוכן להיכנס לחדר ולהחליף אותם. אני רואה את עובדי ועובדות הטהרה כאן יוצאים בסוף יום העבודה, והבגדים שלהם מטפטפים כמו מים מזיעה. הם יוצאים סחוטים פיזית ונפשית, וחייבים לעמוד בלוח הזמנים ובלחצים. מלבד העבודה הרגילה הם ממשיכים להיות חזנים בהלוויה, ולעסוק בקבורה ולא רק בטהרה. זו עבודה מטורפת".

חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים פרסמו בשבוע שעבר דו"ח ובו העריכו כי בתקופה הקרובה, בשל התחלואה המתרחבת ובהיעדר צעדי מניעה משמעותיים, ישראל צפויה להתמודד עם גל תמותה של בין 1,000 ל־2,500 מתים מקורונה. "כמי שעובד במקום הזה, מפחיד מאוד לשמוע את זה", אומר קורץ. "אני מבין שתהיה לנו הרבה מאוד עבודה, ואני מקווה ומתפלל שאנשים יקשיבו להוראות ולא נצטרך להגיע למקומות האלה. אנחנו מקבלים את כל הכלים והאספקה והציוד הדרושים כדי להיערך לכל צורך, בתקווה שלא נגיע למציאות כזאת".

הרב אברהם מנלה, יו"ר פורום החברות קדישא בישראל ומנכ"ל חברה־קדישא תל־אביב, עוקב אחר נתוני התחלואה ואינו חושש מתרחישי קריסה במערך הקבורה כפי שתועדו במדינות אחרות. "זה לא הזמן בין ראש השנה ליום כיפור לפתוח פה לשטן ולא אתן מספרים, אבל אנחנו ערוכים לכול", הוא אומר לי כשאני מתעניין ביכולת הספיקה של אנשיו. "אולי נצטרך לפתוח עוד מרכזי חירום ונכשיר עוד עובדים, וגם היום ישבנו לדון בעניין ולהיערך. אנחנו מבינים שזה ידרוש מערך לא פשוט ויהיה מאתגר, אבל אנחנו ערוכים בעזרת השם ומקווים שלא נידרש לכך. עד היום לא היה נפטר אחד שההלוויה שלו עוכבה והוא שכב באחסון".

הרב אברהם מנלה: "זה לא הזמן בין ראש השנה ליום כיפור לפתוח פה לשטן ולא אתן מספרים, אבל אנחנו ערוכים לכול. אולי נצטרך לפתוח עוד מרכזי חירום ונכשיר עוד עובדים, בעזרת השם ומקווים שלא נידרש לכך"

הוא "מעריץ את אנשי יחידת העילית", כלשונו, שנרתמו למשימה הקשה של הטיפול במתי הקורונה. "אם למישהו מגיעה מדליה, אז הם חייבים לזכות במכובדת ביותר. הם שקופים, לא רואים אותם, והם עובדים ימים ולילות בתנאים מאוד קשים ועבודה פיזית מאומצת כדי לשמור על כבוד המת. טיפלנו גם במתים לא יהודים, ועד כה באפס תקלות ברוך ה'".

עם התפרצות המגפה, מספר הרב מנלה, התקינו בחלק מבתי העלמין מצלמות וידאו לשידור חי של ההספדים בעבור בני משפחה וחברים קרובים שנבצר מהם להשתתף משום שנדבקו בקורונה או שהם בבידוד. "היו מקרים שילדים ואחים אמרו קדיש על יקיריהם דרך הטלפון", הוא מספר.

את ביטחונו בכך שמערך הטיפול בנספי הקורונה יוכל להתמודד גם עם העלייה החזויה בהיקפי התמותה, מסייג מנלה במילים "כל עוד המערכת תפעל כפי שהיא פועלת בחודשים האחרונים". הוא מתכוון למכרז שפרסמו משרדי האוצר והדתות לפני כחודש, מתוך כוונה להפריט את שירותי הטהרה, השינוע ומערך הטיפול בנספי הקורונה ולפצל את המשימה בין גופים שונים. במסגרת הנוהל החדש יוכלו להיפתח עוד מאות מתחמי טהרה, ומשרד הבריאות יעניק רישיונות ויפקח על העבודה בהם. לדעת מנלה, יש מקום לחשש כי חלוקת האחריות המורכבת על פני ארגונים שונים, ללא תיאום ביניהם וללא ניסיון מספק, עלול להביא להיווצרותו של כאוס, בהיעדר "בעל בית" אחד.

"אני חושש שינסו לעשות שינויים במערכת ובפריסה שלה בצורה לא נכונה, וזה עלול להביא לקריסת המערכת", אומר מנלה. "אנחנו עושים הכול כדי שזה יעבוד. אסור לתת לידע וניסיון ארגוני של חודשים ללכת לאיבוד".

"הורגים את עצמנו"

לצד הטיפול בנפטרים יהודים וחסרי דת, נדרשו הרשויות למצוא פתרונות גם לבני הדת המוסלמית. רק בתחילת ספטמבר הוקמו חמישה מרכזי טהרה למוסלמים. מנלה אומר כי "עד לאישור הקמת מרכזי הטהרה למוסלמים, המשפחות קיבלו את המתים וחלקן עשו 'טהרה פיראטית' בבתי החולים או בבתים. להימנע מטהרה זו גזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה. בהמשך יוקמו חדרי טהרה לדרוזים ונוצרים". בכל מתחם טהרה כזה ממונה 'נאמן קורונה', האחראי לבטיחות במקום.

"עד עכשיו המשפחות היו מקבלות את המתים מבתי החולים, וזה היה בלי טיפת כבוד", אומר לנו בכאב מוסטפא דיאב, אחראי הקורונה בבית הלוויות ביישוב טמרה בצפון. "גם אצלנו בהלכה המוסלמית צריך לשטוף את המת ולעטוף אותו, ואז להתפלל ולקבור אותו. משפחות שלא היו מוכנות לוותר על זה, עשו את הטהרה בעצמן בבית החולים. כעת אנחנו עושים את התהליך במרכזים שלנו, בכבוד ובשק סגור ועל פי ההנחיות".

מוסטפא דיאב: "כואב לי הלב לראות את המתים. המשפחות לא מתקרבות למתים ולא יכולות להיפרד מהם. ביום שני היו לי שישה מתים. אני לא מצליח לעצום עיניים בלילה, כואב לי כל כך"

היקפי התחלואה בחברה הערבית באים לידי ביטוי חד בבתי העלמין המוסלמיים. "מתחילת ספטמבר ועד עכשיו טיפלתי ב־22 מתים רק בטמרה", אומר דיאב. "כואב לי הלב לראות את המתים. המשפחות לא מתקרבות למתים ולא יכולות להיפרד מהם. ביום שני היו לי שישה מתים. אני לא מצליח לעצום עיניים בלילה, כואב לי כל כך". הוא פורץ בבכי וממשיך: "אף אחד לא מעז לבוא לעזור לי. אני מתחנן לאנשים ומסביר שאנחנו מוגנים, אבל הם בכל זאת מפחדים להידבק ולא מוכנים להתעסק במצווה".

מוסטפא ובני משפחתו מדירים רגליהם מהחתונות ההמוניות שעדיין מתקיימות בחברה הערבית גם בימים אלה. "זו הצרה הגדולה אצלנו במגזר הערבי, בושה וחרפה", הוא קובל. "במסגדים מקפידים ועושים מחסומים וכולם עם מסכות ולא מתקרבים אחד לשני, אבל בחתונות לאנשים אכפת רק מהכסף והצ'קים שיקבלו בסוף האירוע. יש לנו בטמרה 420 נדבקים עכשיו, וכואב הלב על מי שיגיעו אליי בסוף. רוב אלה שמתו בחודש האחרון היו צעירים, מתחת לגיל 60. היום הביאו בחורה בת 49 מעין־מאהל. אני מתחנן לאנשים שישימו מסכות ולא יתקרבו זה לזה. במקום שיהיו אלף בחתונה, שיהיו תשעים. אתה רוצה שכולם ידעו שחיתנת את הילדה? תכתוב בפייסבוק. אנחנו הורגים את עצמנו בעצמנו. מוסלמים, יהודים – אף אחד לא שומר, מזלזלים".

חנה, ראש צוות מטהרות קורונה: "אני לא סופרת בכמה נפטרות קורונה טיפלתי. להערכתי יש גם פחות נפטרות נשים מאשר גברים. אנחנו לא יודעות גיל ורקע מלא, אבל אפשר לראות את הסבל על פני הנפטרות. אנחנו צריכים להתפלל ולקוות לטוב לצד שמירה על ההנחיות"

חנה, ראש צוות מטהרות קורונה במתחם הטהרה בירושלים, חצתה זה מכבר את גיל שבעים. היא מבקשת שלא לחשוף את שם משפחתה, כדי שסביבתה לא תחשוש ממנה. "כל אחד מפחד להתעסק עם זה, אבל אני אומרת שלא יקרה לי דבר כי אני עושה למען הקב"ה. אני לא סופרת ולא מנהלת יומן או מעקב בכמה נפטרות קורונה טיפלתי. להערכתי יש גם פחות נפטרות נשים מאשר גברים. אנחנו לא יודעות גיל ורקע מלא, אבל אפשר לראות את הסבל על פני הנפטרות".

גם היא, כמו כל מי שבאים במגע עם תוצאות התחלואה הגבוהה, מבקשת להתריע בדבר הצורך להקפיד על הנחיות הריחוק והמסכות. "זו מגפה, והחולי במקרים רבים קשה. אחד מחתניי חלה בקורונה באופן קל יחסית, אבל גם חודשים לאחר שהחלים עוד לא שב לעצמו. שאנשים לא ידברו סתם, זו מגפה ומחלה קשה וצריך להימנע ממנה".

כאישה חדורת אמונה, חנה מבקשת לסיים את שיחתנו במסר ברוח זו: "יש תחזיות, ויש מישהו שמנהיג את העולם. אין אחד שיודע להסביר מה קורה פה. כל רופא אומר משהו אחר וכל תחזית מדברת על דברים אחרים. הוא מנהל את העולם ואנחנו צריכים להתפלל ולקוות לטוב לצד שמירה על ההנחיות. כשאמרנו השנה 'מנע מגפה מנחלתך', כל מילה קיבלה משמעות חדשה".