אין חוקים שאומרים מה לעשות, אבל כולם מכירים את הכללים. לעטות מסכה, לשמור מרחק, לחטא ידיים, לבדוק חום. אל תיגע, אל תצעק. אל תעודד במשחקי כדורגל ואל תצרח על רכבות הרים בלונה פארק. אבל אם אתה נדבק בנגיף, יכול להיות שזו אשמתך.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– העימות הגיע: טראמפ יתקוף, ביידן ינסה להוכיח כשירות
– ממסכת יומא עד הקופסה והכמוסה – גלגולה של קפסולה
– העימות הגיע: טראמפ יתקוף, ביידן ינסה להוכיח כשירות
החזון הדיסטופי הזה הוא במקרה גם הפתרון של יפן לבעיה הדוחקת ביותר העומדת בפני העולם כיום: כיצד להתקיים לצד מחלת הקורונה. מספר ההדבקות צונח באיי יפן בעוד הוא מזנק ברחבי העולם, ובטוקיו חושבים שאולי סוף־סוף פיצחו את הקוד. מדע חכם ולחץ חברתי התאחדו כדי לשמור על יציבות כללית מול הנגיף, בלי קנסות חוקיים או סגר רשמי. המדינה מבקשת את דרך האמצע החמקמקה בין הרודנות הסינית למתירנות השוודית, ומציגה את עצמה כדגם לחיים ב"עידן המגפות החדש".
"מההתחלה ניסינו לדכא את ההדבקה ככל האפשר, בשמירה על פעילות חברתית וכלכלית", הסביר פרופ' היטושי אושיטאני, מומחה לווירולוגיה מאוניברסיטת טוהוקו, שהיה אחד היועצים המובילים של הממשלה בנושא המגפה. "עם מערכת המשפט שלנו, איננו יכולים לעשות את מה שסין עשתה. קוריאה וסינגפור עורכות הרבה בדיקות, אבל יכולת הבדיקה שלנו הייתה מוגבלת בתחילה", אמר. "ולכן חיפשנו גישה אחרת".
חודשים לפני ששאר העולם התעורר למסכות ולסכנות המרחבים הסגורים וההמון הצפוף, יצאה יפן למצוא דרך לחיות במגפה בלי סגר דרקוני. בחודש מאי, ביותר ממאה תעשיות ביפן התוו הנחיות לאופן ניהול העסקים במזעור העברת הנגיף. מסעדות פתחו את חלונותיהן והרחיקו את לקוחותיהן זה מזה. חנויות הציבו עוזרים מאחורי לוחות פלסטיק. ברים נסגרו מוקדם. משחקי הספורט התחדשו באצטדיונים דלילים ושקטים להפליא. רכבות הנוסעים של טוקיו התרוקנו במידה רבה במהלך מצב החירום שהוטל באפריל ובמאי, אך כעת הן צפופות למדי שוב – אך החלונות פתוחים וכולם עוטים מסכות.
החשש החברתי מפני חריגוּת עז ביפן כמעט כמו הפחד מפני הקורונה, ורוב האנשים מכבדים את ההנחיות. מחקר שפורסם באוגוסט מצא כי הסיבה העיקרית לכך שאנשים עוטים מסכות היא לחץ חברתי, ולא מניעת התפשטות המגפה.
אושיטני מתאר את הגישה של יפן בהקשרה התרבותי: "קיום משותף" עם הנגיף במקום ניסיון לחסל אותו הגיוני במדינה שספגה גלים רבים של מגפות קטלניות במשך מאות שנים, מאבעבועות שחורות ועד כולרה, שפעת וחצבת. "יש הרבה אנדרטאות אבן ביפן ל'אל האבעבועות השחורות'", הסביר אושיטני. "בשביל היפנים, מגפות הן כוח שאינו בשליטתנו, ואנחנו מכבדים אותן. אנחנו מקבלים את העובדה שאי אפשר לחסלן. למעשה, אי אפשר לחסל את הרוב המכריע של המחלות הזיהומיות".
מאפיינים תרבותיים השפיעו על אזרחי יפן וגרמו להם לקבל את הצורך לעטות מסכות, לחזק את ההיגיינה ולציית לכללים. אבל חשוב לא פחות מכך היה מדע חכם – והתרעה מוקדמת. התפרצות המגפה על סיפונה של ספינת התענוגות "דיימונד פרינסס" – מעין צלחת פטרי ענקית שעגנה מחוץ לנמל יוקוהמה, סמוך לטוקיו – אפשרה למדענים יפנים להתחיל מוקדם את ניתוח ההדבקה, ואת פענוח התכונות הייחודיות של נגיף הקורונה.
פעמוני אזעקה החלו לצלצל כאשר שבעה או שמונה קציני הסגר, אחיות ופקידים יפנים נדבקו בנגיף לאחר שעלו על הסיפון. "קציני הסגר הם אנשי מקצוע, הם יודעים להגן על עצמם", אמר אושיטני. "לכן חשדנו שיש מצב הדבקה יוצא דופן".
נראה כי הנגיף התפשט באמצעות טיפות מיקרוסקופיות – לא רק באמצעות שיעול, עיטוש ומגע, אלא במיקרו־חלקיקים שצפים ומסתובבים באוויר, שמדענים מכנים "העברת אירוסול". עד אמצע פברואר המחלה התפשטה גם ברחבי יפן, והנתונים האפידמיולוגיים הובילו את צוותו של אושיטני לשתי מסקנות מפתיעות נוספות.
הראשונה הייתה שאנשים עם תסמינים מועטים או ללא תסמינים כלל היו מסוגלים להעביר את המחלה. השנייה קשורה לתופעה המכונה כיום "אירועי הדבקה המונית". שלא כמו בשפעת, שהחולים בה עלולים להעביר את המחלה לשניים או שלושה בני אדם אחרים, רוב הנדבקים בקורונה – כמעט 80 אחוז – כלל לא העבירו את הנגיף הלאה. ואולם, מיעוט קטן של אנשים הדביק רבים אחרים, לעתים קרובות במקומות צפופים ולא מאווררים, במהלך מגע קרוב ושיחה.
המסקנות האלה מקובלות כיום בקרב מדענים רבים ברחבי העולם, אך נדרשו חודשים עד שהממצאים היפניים זכו לגיבוי רחב. בינתיים, באיי יפן המסקנות הללו הניחו את הבסיס להתמודדות המדינה עם הנגיף. השימוש במסכות היה קריטי להכלת הנגיף המתפשט באוויר, ומדענים התרכזו באיתור מוקדי הדבקה נרחבת ובחיסולם.
המסקנה הפשוטה הזו עיצבה את החלופה היפנית הייחודית לסגרים קשים: התפיסה שאפשר לשלוט על התפשטות הנגיף אם אנשים פשוט נמנעים מהאזורים המסוכנים ביותר, מה שמכונה "סן מיצו" – מיקומים סגורים עם אוורור לקוי, מקומות צפופים, או מקומות שנערכות בהם שיחות קרובות. הליכה בפארק ואפילו ריצה הן בסדר: אין צורך לכלוא אנשים בבתיהם. ילדים יכולים לחזור לבית הספר, בהינתן עטיית מסכות ושמירת מרחק.
יש מי שמבקרים את הגישה. מדענים ורופאים מתלוננים שהיעדר הבדיקות הקשה על המעקב אחר המחלה, ועורר תסכול ופחד. תגובת השלטון המרכזי נראתה לעיתים קרובות איטית ומבולבלת, וביצועיה מקבלים ציונים גרועים מאוד בסקרי דעת הקהל. בהשוואה למדינות בשכונתה, יפן נראית פחות מרשימה: תאילנד, וייטנאם ודרום קוריאה רושמות הרבה פחות מקרי מוות ויוצאות מהר יותר מהמשבר. בסין ובטאיוואן החיים הרגילים מתחדשים. יפן, מנגד, עדיין ניצבת בפני גל של פשיטות רגל ואבטלה. מנקודת המבט הזאת, דרך האמצע של יפן נראית לפעמים יותר כמו פשרה מבולבלת מגאונות, טוענים מבקרים.
ההסתמכות על לחץ חברתי גורמת גם לתופעת לוואי שלילית, מודה אושיטני: יחס רע כלפי מי שנדבקו במחלה. הלחץ החברתי גם אינו עובד תמיד. לפי מחקר של המכון הלאומי למחלות זיהומיות, נראה שההתפרצות האחרונה של הקורונה במדינה הגיעה ממועדון לילה בטוקיו שפשוט התעלם מההנחיות החדשות.
כעת יפן מתחילה לשחרר מעט את הנהלים המגבילים, במטרה להחיות את הכלכלה. האם היא יכולה לעשות זאת בלי לעורר גל קטלני נוסף של הדבקות? זה המבחן הגדול לאסטרטגיה שלה.
