שופר קרא בהר הבית מיד עם שחרור העיר העתיקה (7.6.1967). היו אלה תרועות שופרו של הרב הראשי לצה"ל, אלוף שלמה גורן, שהגיע בריצה להר הבית כשבידיו ספר תורה ושופר, כפי שהעיד בתחקיר ההיסטורי שנמצא בארכיון צה"ל (16.10.1968): "ונכנסתי דרך שער השבטים להר הבית… כל הדרך תקעתי בשופר ואמרתי פרקי תהילים. כשהייתי על הר הבית תקעתי בשופר ראשית כול, נפלתי על הארץ והשתחוויתי כשם שיש להשתחוות על מקום המקדש". משם המשיך הרב גורן בדרכו אל הכותל, והונצח שם בתמונות הניצחון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– העימות הגיע: טראמפ יתקוף, ביידן ינסה להוכיח כשירות
– 90 שנה לתקיעת השופר שסללה את הדרך להר הבית
– בדרך להגבלת ההפגנות: דיון סוער בכנסת
בשנים הבאות צלחו כמה ניסיונות נוספים לתקיעה בשופר בהר הבית בייחוד ביום הכיפורים, בתשעה באב וביום העצמאות – בתחילה בהובלת הרבנות הצבאית הראשית ולאחר מכן בידי חברי תנועת בית"ר וחוגים לאומיים. חודשיים לאחר תום המלחמה, בתשעה באב תשכ"ז (אוגוסט 1967) הצליח הרב גורן לקיים באחת מפינות הר הבית תפילת מנחה עם קריאה בתורה ותקיעת שופר "ובזה הוכיח…'נוכחות' יהודית במקום קדוש זה. הטקס עבר בשקט" (על המשמר, 17.8.1967). בעקבות זאת הצר שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג את צעדיו של הרב גורן בהר הבית "עד לבירור הלכתי". מבחינה ביטחונית ומדינית גם שר הביטחון משה דיין ומשרד החוץ ראו בדאגה את "פעולתו של גורן".
ביום הכיפורים תשכ"ח (אוקטובר 1967), הראשון לאחר שחרור ירושלים, שב והדהד שופר בהר הבית. הפעם היה זה עוזרו של הרב גורן, הרב מנחם הכהן, שלימים תיאר בפני ראש הממשלה מנחם בגין כיצד "עלה בראש מניין של חיילי צה"ל להר הבית, וקיים שם תפילות תוך תקיעת שופר". לדבריו ניתן אישור לכך בידי שר הביטחון דיין (מעריב, 13.7.1977). דיין אסר בשעתו על הרב גורן לעלות להר הבית, והרב גורן הוא שנידב את עוזרו למשימה: "…הוא [הרב גורן] בא אליי הביתה בקומנדקר עם ספר תורה, ואמר – אתה תעלה במקומי. זה היה 11 בבוקר, ערב יום כיפור.
"לקחתי את שני הבנים שלי, מירון ואביעד, שהיה אז בן 6. דבורה אשתי ארזה לנו סעודה מפסקת ועלינו להר הבית. ליד מסגד אל־אקצה, סמוך לשער המוגרבים, היה מבנה שאחר כך הרסו אותו. שם התמקמנו: מזרנים על הרצפה, שקי שינה. ביום כיפור עברתי לפני התיבה – כל נדרי, סדר העבודה, נעילה. במוצאי החג, כשתקעו בשופר ברחבת הכותל, אני תקעתי למעלה. הייתי משוגע אז על הר הבית. היום לא הייתי עושה את זה" (דיוקן, מקור ראשון, 19.2.2019).
ביום הכיפורים תשכ"ט (אוקטובר 1968) התמקם "מניין מיוחד", בבניין ה'מחכמה' הגובל עם הכותל. "במניין השתתפו אנשי המשמר וחיילים מהרבנות הצבאית. ב'נעילה' התפללו המשתתפים בהר הבית וסיימו שם את הצום בתקיעת שופר. כל המשתתפים בתפילה זו טבלו בערב היום הקדוש" (הצופה, 3.10.1968). במהלך חודש הרחמים באותה שנה (21.8.1969) הוצת מסגד אל־אקצה בידי מייקל רוהאן, צעיר נוצרי אוסטרלי. הוא נתפס יממה לאחר מכן. ההצתה עוררה סערה בעולם המוסלמי נגד ישראל והר הבית נסגר לעליית יהודים למשך חודשים. יום הכיפורים תש"ל, בחלוף חודש, הסתיים לראשונה מאז סיום המלחמה ללא קול שופר בהר הבית אלא "בתקיעת השופר המסורתית ליד הכותל המערבי" (דבר, 23.9.1969).
ביום הכיפורים תשל"ב (ספטמבר 1971), חזר השופר לקרוא בהר הבית. הפעם צעירים מתנועת בית"ר הניפו את דגל ישראל במבואות שער המוגרבים המוליך להר הבית לעיניי אלפי מתפללים, "ובשעה מאוחרת יותר חדרו שני צעירים להר הבית ותקעו בשופר". השוטרים המופקדים על הסדר במקום הרחיקו אותם (מעריב, 30.9.1971). היו אלה חברי היישוב דקלה בחבל ימית, שאוזרח חודשיים לפני כן (7.7.1971).
בצאת צום יום הכיפורים תשל"ג (ספטמבר 1972) שוב הדהדה תקיעת השופר בהר הבית. הפעם תקע בשופר יוסי אונגרפלד, חבר דקלה בסיני. "הוא בא אל המקום בשעות אחר הצהריים והמתין עד הערב, כשהשופר חבוי בבגדיו. לאחר שתקע בשופר, הוא הוקף על ידי עשרות מוסלמים וכן אנשי משטרה, ובראשם קצין משטרה ערבי המופקד על הר הבית, אשר עצרו אותו".
לאחר שנגבתה ממנו עדותו, שוחרר הצעיר מהמעצר ואמר: "תקעתי בשופר לא למען תענוג פרטי, אלא כהפגנה נגד העובדה שליהודים אסורה התפילה ותקיעת השופר בהר הבית מטעם המדינה" (מעריב, 19.9.1972).
אונגרפלד זכה לברכת רב תנועת המושבים וההסתדרות מנחם הכהן (שכאמור תקע בשופר בעצמו בהר הבית חמש שנים קודם), ובכך עורר עליו את זעם חבריו למזכירות מפלגת העבודה, "כי לא ייתכן שחבר מזכירות המפלגה יקרא למעשה לערוך תפילה בהר הבית, בשעה שהדבר אסור מכוח החוק" (מעריב, 20.9.1972).
ביום העצמאות תשל"ג (מאי 1973) ארבעה צעירים ירושלמים, חברי בית"ר, עלו להר הבית, הניפו בו דגל ישראל ותקעו בשופר תוך שהם מתעדים זאת במצלמה. הם נעצרו בידי שוטרים שהחרימו את ציודם, גבו מהם עדות ושחררו אותם (דבר, 8.5.1973). גם בשנים הבאות הפגינו קבוצות בית"רים למען הזכות "לעלות ולהתפלל בהר הבית". בערב יום הכיפורים תשל"ז (אוקטובר 1976) שוב ניסו צעירי בית"ר לתקוע בשופר על ההר (מעריב, 21.5.1974; דבר, 5.10.1976).
בשנים הבאות מנעו מיהודים שביקשו להתפלל ביום הכיפורים לעלות אל ההר. הם קיימו תפילת נעילה ליד שער המוגרבים. על התקיעה בשופר הופקד הרב משה צבי סגל, שהרים את נס המרד בתקופת המנדט נגד האיסור הבריטי לתקיעה בשופר ברחבת הכותל בכדי לממש את זכויותיו הדתיות והלאומיות של העם היהודי ביום הקדוש ובמקום הקדוש לו ביותר (דבר, 12.10.1978, מעריב, 21.9.1980).
הכותב הוא חוקר תולדות ארץ ישראל בעת החדשה
