בחורף 1968, מטוס בואינג 707, עמוס בחיילים אמריקנים ובשקי גופות, ספג אש נ"מ מיד לאחר שהמריא מבסיס האוויר טן־סון־נהאט בסייגון. בתוך רגע פרצה אש במנוע הימני. זה קרה במהלך "מתקפת טט", כאשר פשיטות מתואמות של וייטקונג, המחתרת הקומוניסטית הווייטנאמית, הכו בבסיסים אמריקניים בדרום וייטנאם. חייל אמריקני שישב ליד הכנף, הבחין במנוע הבוער מחוץ לחלונו. הוא הסב את תשומת ליבה של אחת הדיילות, גייל לרסון, אז בת 25 בלבד. היא מיהרה לקדמת המטוס כדי להתריע בפני שלושת אנשי הצוות בקוקפיט.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא לוותר על הלב הפועם של החיים היהודיים הציבוריים
– חומר נפש: הרב שהפך לגורו תזונה ופסיכולוגיה וסוחף אלפים
– אי ודאות: מה הקשר בין מגפת הקורונה וחג הסוכות?
מהנדס הטיסה מיהר לבדוק את המנוע. לפי זיכרונה של לרסון, החיילים שבמטוס לא התרגשו, ו"לא שמו לב לאסון שמתרחש מעבר לחלון". הטיסה הוסטה מהיעד המקורי שלה – אזור נופש כלשהו באוקיינוס השקט, אולי הונג־קונג, בנגקוק או טוקיו, איש אינו זוכר כיום – ופנתה במקום זאת לבסיס האוויר קלארק בפיליפינים. ה־707 היה מהדור הראשון של מטוס לטווח ארוך בעל ארבעה מנועים, אך כעת הוא היה יכול לטוס על שלושה בלבד. כאשר כולו עוצב כמחלקת תיירים, הוא היה יכול לשאת 180 לוחמים.
לרסון ושותפתה למגורים, סוזן האריס, שהייתה גם היא על הטיסה, וידאו את נוהלי הבטיחות ודאגו לארוחותיהם של החיילים. "רק ניסינו לוודא שהכול בסדר", סיפרה האריס.
כעת, 52 שנה אחרי, לרסון מפורטלנד, אורגון, והאריס מקינגסטון, וושינגטון, זוכרות כיצד הרגע הזה שבו שרדו מתקפת ירי ותקלה במנוע, היה כמעט קומי. הכנף בערה, אבל בפנים התפשט ריחן של עוגיות נסטלה טריות. במהלך שנות שירותן היה זה טקס קבוע עבור שתי השותפות להכין ולהקפיא בצק לעוגיות בבתיהן בסוסליטו, קליפורניה, לקראת הנסיעות לווייטנאם.
"החבר'ה אכלו הרבה עוגיות באותו יום", סיפרה לרסון. "הם כנראה ראו דברים הרבה יותר גרועים בלחימה בשטח". כעבור כמה לילות, בזמן שהמתינו שמנוע חדש יגיע מהונג־קונג, בעת בילוי במועדון הקצינים בבסיס האוויר קלארק, פגשה האריס טייס של חברת התעופה "בראניף", שבהמשך יהיה לבעלה.
לא זכו להכרה
עבור קבוצה קטנה ולא מוכרת של נשים, כיום בעיקר בשנות השבעים לחייהן, רגעים כה דרמטיים, לצד מפגשים יומיומיים, הם הזיכרונות האישיים ממלחמה שקיטבה את האומה. דיילות חברת התעופה פאן־אם התנדבו לתפקיד הזה. הן לא קיבלו הכשרה מיוחדת לטיסה אל תוך מלחמה, אף שהטייסים היו בעיקר ותיקי מלחמת העולם השנייה או מלחמת קוריאה. לעיתים קרובות המטוסים ספגו אש מהקרקע. הטייסים, כולם גברים, קיבלו שכר על עבודה בסיכון גבוה תמורת הטיסות לאזור הלחימה. הנשים על הסיפון לא.
לכבוד הדיילות של פאן־אם לא נערכו צעדות אחרי המלחמה, ואיש לא קרא לחגוג את תפקידן או את מקומן כחלוצות מקריות בהיסטוריה הצבאית.
חיל האוויר האמריקני העניק לדיילות דרגת סגן־משנה; מנקודת המבט של אמנוֹת ז'נבה, אילו היו נופלות בשבי הן היו יכולות לתבוע הגנה של שבויות מלחמה. אבל הן היו אזרחיות. הן לבשו מדים, אך לא בגדי הסוואה לג'ונגל: הן עטו כפפות לבנות באורך פרק כף היד, ו"כובע מעבר לים" כחול. בנוסף לתפקידן כקצינות עזרה ראשונה ובטיחות בטיסה, הנשים נאלצו לעבור בדיקות משקל.
בעת ההמראה החיילים פרצו לעיתים קרובות במחיאות כפיים, אך הטיסות חזרה לחזית היו קודרות. "יכולת לשמוע סיכה נופלת. איש לא צייץ, הם ידעו לאן הם הולכים"
במהלך מלחמת וייטנאם היה לפאן־אם חוזה בלעדי עם משרד ההגנה להפעלת טיסות מנוחה ונופש (R&R) לחיילים, והוצאתם לחופשות באזור האוקיינוס השקט. החברה הושכרה למדינה תמורת דולר יחיד, והפעילה למעשה מחלקת תעופה צבאית בתוך חברת תעופה אזרחית. זה החל בצי של שישה מטוסי מדחף 6־D, ובסופו של דבר במטוסי 707 שנחתו מדי יום בשלושה בסיסי אוויר באזורי הלחימה.
"אנחנו מאיישים אותן עם הדיילות הטובות והיפות ביותר שלנו, והאוכל והשירות הם המשובחים ביותר", אמר סגן נשיא פאן־אם בשנת 1966 לסוכנות הידיעות AP. במהלך המלחמה, כמה מהנשים טסו מאתיים פעם לאזור הלחימה.
צוותי האוויר הללו לא קיבלו עיטורים או שבחים בקונגרס על עבודתם, אף שנטלו חלק חיוני בביטחון הלאומי. בעוד צוותי האוויר במלחמת המפרץ בשנת 1991 קיבלו מדליות של חיל האוויר, הטייסים והדיילים של מלחמת וייטנאם לא זכו להכרה דומה.
במשך יותר מחמישים שנה, סיפורי המלחמה של הדיילות לרוב לא סופרו. אלה סיפורי מורשת קרב חשובים, נרטיבים נשיים של המלחמה.
אחיות לנשק
טיסות הנופש מילאו תפקיד מרכזי בחיזוק המורל של החיילים במלחמה שהפכה במהירות ללא פופולרית. התוכנית נועדה "להוציא את הפרט מסביבתו השגרתית הרגילה ולספק הפוגה מהקפדנות של הצבה קרבית בווייטנאם", כך על פי הנחיה של פיקוד הסיוע הצבאי בווייטנאם. הן יצאו בתחילה ליעדים קצרי טווח באסיה, כמו טייפה או בנגקוק.
כשלושים שנה לפני שהכוחות המזוינים של ארה"ב יבטלו את מדיניות ההדרה של נשים מהיחידות הקרביות, הדיילות של פאן־אם מילאו תפקיד צבאי במהלך מלחמת וייטנאם. מתוך 2.7 מיליון חיילים אמריקנים שהיו בתפקיד פעיל במלחמת וייטנאם, 91 אחוזים נסעו לאזורי הקרבות באחת מ־23 נושאות האוויר המסחריות האמריקניות, שהסיעו רבע מהמטען הצבאי מעבר לים.
"זה בלתי נתפס", אומרת פטרישיה איירלנד על הרעיון שדיילות אלה מילאו תפקיד מרכזי בהצבה המלחמתית של אמריקה. "זה משנה את התפיסה בנוגע לעבודה שלהן". איירלנד, בעבר נשיאת הארגון הלאומי לנשים, היא אולי הדיילת־לשעבר הידועה ביותר של פאן־אם בשנות השישים; שבע שנות עבודה בחברת התעופה שימשו השראה לאקטיביזם הפמיניסטי שלה, שכלל קמפיין לתיקון שוויון הזכויות בחוקה האמריקנית.
טיסות הנופש היו רק חלק אחד מהמאמץ האווירי הכולל בווייטנאם. בכל עימות מאז מלחמת העולם השנייה, אמריקה העבירה את כוחותיה ואת המטען שלה מעבר לים באמצעות מטוסים. כמדיניות, צבא ארה"ב אינו מחזיק די מטוסים כדי לבצע בעצמו את העבודה הזו; רכישת צי גדול של מטוסי תחבורה יקרים ותחזוקתם גם בזמני שלום איננה משתלמת. במקום זאת, הכוחות האמריקניים מסתמכים על שיתוף פעולה בין הפנטגון לחברות תעופה מסחריות. לפיכך, בזמני חירום לאומיים קיים מבנה ארגוני ופיקודי מוגדר. בשנת 1967 עבדו באזור הלחימה כ־800 דיילות, שהסיעו כ־2.5 מיליון נוסעים צבאיים. עבור חיילים צעירים רבים, הן היו הנשים האמריקניות האחרונות שהם אי־פעם ראו.
"אנחנו אחיות לנשק", אמרה הלן הרפר־שפירו מפוטומק, מרילנד, על קשרי הידידות עם עמיתות לשעבר, המשתרעים על פני יובל שנים. זו הייתה תקופת חיים של עבודה קשה, אך גם של הרפתקאות. הן יצאו לטיולים ברחבי העולם עם עצירות ביניים אקזוטיות, בחברת התעופה הגלובלית הראשונה של ארה"ב; לפאן־אם היו רק קווים בינלאומיים, לא טיסות פנים.
נשים שניסו להמשיך את קשרי החברות מהמטוס, חוו גם השלכות טרגיות. "כתבתי לכמה חיילים ונהייתי חברה לעט שלהם, אבל כולם נהרגו והרגשתי כאילו אני קללה"
"היינו אולי הנשים הגלובליות הראשונות, חווינו קיום גלובלי הרבה לפני שמישהו אחר עשה זאת", הסבירה הלן דייבי, כיום מתגוררת בלוס־אנג'לס. היה קל להתיידד, זוכרות הדיילות לשעבר, מכיוון שכולן היו באותו גיל, לכולן הייתה אישיות מוחצנת, כולן למדו בקולג' לפחות שנתיים ודיברו שפה זרה. הן היו בעיקר לבנות, אם כי בטיסות לאוקיינוס השקט 11 אחוז מכלל חיל הדיילות היו נשים מרקע אסייתי. המדים היו המכנה המשותף שחיפה על הכול. "היינו משובטות אחת של השנייה", אמרה מרג'ורי פרי מטוסון, אריזונה.
דיילות היו אחת הקבוצות הגדולות ביותר של אזרחים אמריקנים בחזית. הצבה טיפוסית של חייל בווייטנאם נמשכה 12 חודשים; המדיניות הידועה לשמצה של "פעם אחת ודי" פגעה ביכולתה של ארה"ב להילחם כראוי, אך נועדה להרגיע את הרוחות שהתנגדו לגיוס. לנשים אלה היה אפוא מבט ממושך שאין לו תחליף על שנותיה של אמריקה בווייטנאם.
חלקן התנדבו לאייש את המטוסים במשך כל המלחמה – החל מהכנת הכוחות תחת הנשיא ג'ונסון, ועד הטיסות האחרונות מסייגון הנכנעת באפריל 1975. אף אישה אחת אחרת – ומספר מועט של גברים – לא יכולים לומר שהם ראו כל כך הרבה ממלחמת וייטנאם במשך זמן ארוך כזה.
"התייחסנו אליהם כאל מלכים"
דיילות לשעבר חזרו שוב ושוב על אותה אמירה: למרות זוועות המלחמה, הטיסות מווייטנאם היו שמחות, המקומות המאושרים ביותר ברחבי האוקיינוס השקט; חיילי הרגלים פרצו לעיתים קרובות במחיאות כפיים בעת ההמראה. הטיסות חזרה לחזית, לעומת זאת, היו קודרות. "יכולת לשמוע סיכה נופלת. איש לא אמר מילה, לא השמיע ציוץ", נזכרה ז'אקי נולטה ממפרץ גרניט, קליפורניה, מהנשים שטסו במהלך מתקפת טט. "הם ידעו לאן הם הולכים".
בעוד שהנשים היו צעירות, רובן תלמידות קולג', הן זוכרות שהחיילים היו צעירים אף יותר. רבים מהם היו בני נוער שקראו ספרי קומיקס לאורך כל הטיסה.
הדיילות שהובילו חיילים מעבר לים הוכשרו בהענקת עזרה ראשונה ובנוהלי בטיחות אוויר, אך הן הציעו עצמן גם כמטפלות, אחיות גדולות וידידות. זה היה לפני עידן סרטי הטיסה, והנשים היו מוחצנות ושאפו לבלות עם הכוחות. הן הביאו לא רק עוגיות אלא גם ביצי פסחא, כובעי מסיבות, פאות ותלבושות לתחרויות תחפושות במהלך הטיסה. הן שימשו כמדריכות טיולים בלתי רשמיות ליעדים האקזוטיים, והמליצו על המקומות הנכונים לקנות פנינים, משי או בושם לחברה או לאחות בבית.
בשל משך הטיסות, הספיקו הנשים להכיר את החיילים. יש שסיפרו כי ניסו להמשיך בקשרי החברות אחר כך, מדי פעם עם השלכות טרגיות. "התחלתי לכתוב לחיילים ולהיות חברה לעט של כמה מהם, אבל כולם נהרגו והרגשתי כאילו אני קללה", נזכרה הלן דייבי, שטסה עם פאן־אם במשך עשרים שנה.
אף שתאי הנוסעים בכל הטיסות הצבאיות היו מסודרים כמחלקות תיירים, שירות הארוחות היה של מחלקה ראשונה. החיילים קיבלו סטייקים עבים שהוכנו לפי הזמנה, גלידה עשירה וחלב טרי. לא היה שירות אלכוהול, אך הדיילות היו מושיטות יד לפעמים לערכת הקוקטיילים, מוזגות חלב לכוס מרטיני, מכניסות מקל ערבוב ומוסיפות כמה טיפות של מיץ דובדבני מרסקינו ודובדבן שלם כדי לדמות משקה טרופי. "התייחסנו אליהם כאל מלכים", אמרה ז'קי נולטה, שטסה עם פאן־אם במשך שש שנים. "זה באמת היה כבוד להיות מסוגלות לעשות את זה עבורם".
אפילו הנחיתות היו אינטנסיביות. במקום מסלול טיסה נמוך ומדורג, כמו בשדה תעופה מודרני, המטוס המשיך לטוס בגובה עד סוף המסלול. ברגע האחרון האפשרי, הקברניט היה מכוון את חוטמו של המטוס לקרקע וצולל "כמעט ישר למטה" כדי למנוע ירי קרקע־אוויר, סיפר ג'ון מרשל, מהנדס טיסה לשעבר בפאן־אם. "נדרשה מיומנות רבה לסובב את המטוס ברגע האחרון ולהגיע למצב שבו ניתן לנחות על המסלול".
הדיילות לשעבר עדיין זוכרות את התפרצות החום עם פתיחת דלת המטוס בווייטנאם. הן היו עוברות מנעליים שטוחות – כדי למנוע מהעקבים לדקור את המגלשה המתנפחת בשעת חירום – לנעלי סטילטו שהיו חובה לכולן. חצאיות הצמר הכחולות והבלייזרים שלהן היו מותאמים לכאורה לכל מזג אוויר, אפילו באזורים הטרופיים, אך גרבי הניילון, שהיו חלק מהמדים, היו בלתי נסבלים באקלים של הג'ונגל.
השהות על הקרקע הייתה קצרה. במשך שעתיים בלבד נדרשו המטוסים לפרוק את כל החיילים, לתדלק ולהתמלא מחדש להמראה. לאחר הנחיתה, מהנדסים בדקו את גוף המטוס בחיפוש אחר חורי קליעים. בתקופות מסוימות, צוותים נתפסו כבני ערובה על ידי מיליציות וייטנאמיות. ליתר ביטחון, צוותי המטוס נצטוו לעיתים קרובות שלא לצאת החוצה לאחר הנחיתה.
"אחד מפצועי המלחמה שאל אותי: אשתי תקבל אותי ככה?", נזכרה מרג'ורי פרי. "בוודאי שכן, עניתי. עכשיו אני תוהה, הוא בכלל חי?"
מטוס נוסעים לבן עם כדור כחול גדול על זנבו, הלוגו המוכר של פאן־אם, היה מטרה נייחת הנראית מעל קו האילנות. שדה התעופה בדנאנג היה זרוע משני צידיו בשברי מטוסים צבאיים שהופלו ובמשאיות מפוצצות.
"הורדנו את החבר'ה, בסוף הרמפה היו מקלעים והם ירו עלינו בסוף המסלול", סיפרה נולטה על אחד המקרים. כאשר מטען מלא חדש של חי"רניקים היה דוהר במדרגות, חיילים היו מוסרים לעיתים רסיסים טריים לדיילות כמזכרת.
גברים בעלי משפחות בחרו לעיתים קרובות לצאת לחופשה בהונולולו, הוואי, אם הדבר התאפשר, כדי להיפגש עם נשותיהם וילדיהם הקטנים. הטיסות והמפגשים הללו בשדה התעופה זכורים במיוחד לדיילות. "אני זוכרת ילד קטן שאחז ברגלו של אביו, ואמר 'אל תלך! אל תלך!' זה שבר את ליבי", אמרה דונה איגו משרמן־אוקס, קליפורניה. "זה מה שהם התמודדו איתו, הם היו אמיצים מאוד".
עבור ת'יו־טרה דואונג איוואפוצ'י, הדיילת הווייטנאמית הראשונה של פאן־אם, המתגוררת כיום בסן־פרנסיסקו, המסלול היה כואב ואישי. היא נולדה בצפון וייטנאם ונמלטה דרומה לאחר שקולוניאליסטים צרפתים הרגו את אביה. כדי לבקר את אימה ואחיותיה שנשארו בסייגון, איוואפוצ'י הצטרפה למסלולי טיסה שלקחו אותה הביתה. "אני ממשפחה גדולה, וזכיתי לראות את המשפחה שלי כל חודש לפחות פעם או פעמיים".
כשהעיר נפלה, באפריל 1975, פינתה איוואפוצ'י את סייגון בטיסה המסחרית האחרונה, "טיסת רחמים" שהובילה את המשפחות הווייטנאמיות של אנשי פאן־אם וכן יתומים וייטנאמים. חמש אחיותיה נמלטו בטיסה ההיא, לבושות במדים עודפים של פאן־אם.
"אשתי תקבל אותי ככה?"
כאשר מטוסי סילון הפכו לנפוצים בשירות טיסות הנופש, הכוחות יכלו לצאת לחופשות עד אוסטרליה והוואי. רשימת היעדים התרחבה, וכך גם המחויבות האמריקנית בדרום־מזרח אסיה, כאשר עוד ועוד ערים סופגות את עשרות אלפי החי"רניקים המוזרמים לאזור. בשיאן, בשנת 1969, טיסות הנופש של החיילים נחתו בבנגקוק, בהוואי, בהונג־קונג, בקואלה־לומפור, במנילה, בטייפה, בטוקיו ובסידני. הטיולים הללו שימשו תמריץ להתגייסות חוזרת: חיילים שהאריכו את שירותם, היו עשויים להיות זכאים לחופשה שנייה לאחר שלושה חודשים. במחצית השנייה של 1970, כ־17 אלף חיילים יצאו לחופשות הללו מדי חודש.
רבות מהנשים השתמשו בחופשות באסיה כדי לבקר חיילים פצועים בבתי חולים צבאיים בווייטנאם, בגואם, במנילה ובטוקיו. "טוב הלב של חלק מהחיילים הללו היה לא ייאמן", נזכרת אן מון בביקוריה בבית החולים. מון טסה עם פאן־אם במשך 24 שנה. "לעולם לא אשכח את פצוע הראש שעזר לקטוע הרגליים, ואת קטוע הרגליים שעזר לאדם שנפגע בראשו ולא היה יכול לתפקד בעצמו".
"אחד מפצועי המלחמה שאל אותי: אשתי תקבל אותי ככה?", נזכרה מרג'ורי פרי. "בוודאי שכן, עניתי. עכשיו אני תוהה, הוא בכלל חי?"
עם הזמן, מספרות הדיילות ניסיונות העריקה של חיילים עלו בתדירות גבוהה, ומספר התרופות שנמצאו במטוסים גדל. אז עוד היה מותר לעשן במטוסים, ועשן המריחואנה מילא את החלל.
"היו לי 19 מכורים להרואין שהוצאתי מווייטנאם. הם חוו תסמיני גמילה במטוס, וזה היה מפחיד לראות", אמרה ננסי הולט גאניס, דיילת במשך שמונה שנים. היא גרה בסן־פרנסיסקו והפיקה את סדרת הטלוויזיה קצרת הימים Pan Am עבור ערוץ ABC. "הרגשתי כעס של ממש, כי בעיניי הם היו ילדים צעירים שהוכנסו למצב שהם לא יכולים להתמודד איתו. שימוש בסמים היה דרך ההתמודדות שלהם, ולנו לא היה שום אמצעי לטפל בזה. הבנתי את חוסר השפיות שבמלחמה, וזעמתי על כל המצב".
היה קשה להחמיץ את הנימה המרירה כלפי המלחמה, אפילו מצד נשים שאמרו שהן לא פוליטיות. הלן דייבי שהתה בדנאנג ב־1 באפריל 1968, כאשר שמעה את נאום וייטנאם המפורסם של הנשיא ג'ונסון ברמקולים של הבסיס. הוא הודיע על הפסקת ההתקפות הימיות והאוויריות בווייטנאם, והושיט ענף זית לצפון וייטנאם. החיילים הרימו את מבטם ממסלול הנחיתה בזמן שהנשיא דיבר. דיילות עמדו במקום.
"כאשר בניה של אמריקה בשדות רחוקים", אמר הנשיא, "וכשעתידה של אמריקה כאן בבית תחת אתגר, כאשר התקוות שלנו והתקוות של העולם לשלום מוטלות על כף המאזניים בכל יום, אינני חושב שאני צריך להקדיש שעה או יום שלי לשאיפות פוליטיות אישיות או לתפקידים, פרט לסמכויות העוצמתיות של משרד זה – נשיאות ארצכם. לפיכך, לא אבקש ולא אסכים לקבל את המינוי של מפלגתי לכהונה נוספת כנשיאכם".
לאחר מכן, "החיילים עלו לסיפון המומים", סיפרה דייבי.
עדוֹת ראייה להיסטוריה
עם משרות ושכר שהתפלגו בחדות על פי קווים מגדריים, תעשיית התעופה הייתה בין מקומות העבודה הראשונים שהתמודדו עם חוק זכויות האזרח ב־1964. בתוך עשור, בתי המשפט יבטלו את מגבלות הענף על גיל, נישואים, גזע והיריון. בשנת 1968 בוטלה חובת הפרישה לדיילות בגיל 30 עד 35. בשנת 1971 נאסר החרם של החברה על העסקת נשואות, וכך גם האיסור על העסקת גברים כדיילים. בשנת 1974, בתי המשפט קבעו כי גברים ונשים המבצעים עבודה זהה צריכים לקבל שכר שווה.
מרג'ורי פרי, כמו כל הנשים שטסו לווייטנאם, נדרשה לקבל מרופא החברה חיסונים למחלות טרופיות, כמו קדחת צהובה וכולרה. בשנת 1969 אמרה לרופא שהיא לא חשה בטוב. הוא אבחן אצלה שפעת ונתן לה זריקות. כעבור כמה ימים, כשלא התאוששה, פרי חזרה למרפאה. לפי זיכרונה, הרופא אמר לה: "מזל טוב, את בהיריון. את מפוטרת".
בשנת 1971 הצטרפה פרי לתביעה שהוגשה לבית משפט פדרלי, נגד אפליה במקומות עבודה כלפי נשים הרות ואימהות. בתי המשפט האמריקניים הכריעו במהרה: אם אבות לילדים קטנים אינם מפוטרים באותו מקום, אין סיבה שגם לאימהות לא תהיה אפשרות לשמור על עבודתן.
פרי זכתה בתביעה, ובשנת 1973 חזרה לפאן־אם כאם עובדת. בשנת 1978 עבר בקונגרס החוק נגד אפליה בהיריון, שהגן על זכויותיהן של נשים עובדות לחופשת לידה והטבות. "שינינו את חברות התעופה", אמרה פרי.
הדיילות מילאו תפקיד הגנתי לאומי קריטי במלחמה. פאן־אם כבר לא קיימת – החברה פורקה בשנת 1991 – אבל אנשי הצוות שלה היו עדי ראייה להיסטוריה. הנשים ששירתו על הקו האווירי בווייטנאם, אומרות כי הן לא ממש מוטרדות מכך שנותרו מחוץ להיסטוריה האמריקנית, או שהאומה בקושי זיהתה את מקומן במלחמה.
"החבר'ה ידעו", אמרה אן מון, "וזה אומר הרבה".
