כדי להבין את המערכת הפוליטית המורכבת בלבנון, יש לחזור שנים לא מעטות לאחור. לא, אין הכוונה לימי התנ"ך, כאשר חירם מלך צור שלח פועלים ועצי ארז לבניין בית המקדש בירושלים, אלא מאה שנה לאחור, ל־1920. מלחמת העולם הראשונה ושקיעתה של האימפריה העות'מאנית הובילו לחלוקה שרירותית של המזרח התיכון, בהובלת בריטניה וצרפת. מארק סייקס הבריטי ושארל פרנסואה ז'ורז' פיקו הצרפתי, גחנו על מפת האזור וחילקו אותו למדינות. השליטה בלבנון נפלה בידי הצרפתים, והם גיבשו את החוקה הראשונה של לבנון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עצירת כספי חמאס: חשש להסלמה בדרום
– מרבית המחלימים מקורונה מדווחים על תופעות לוואי כרוניות
– המחבלת מסבארו ניצלה את הרדיו לבקש חנינה לבעלה
ב־1943 התנערו הלבנונים מהשלטון הצרפתי והכריזו על עצמאות. לאחר עשרות שנים של מאבקים פנימיים פרצה ב־1975 מלחמת אזרחים עקובה מדם, והיא נמשכה כ־15 שנים. בסופה, בשנת 1989, נחתם הסכם טאיף שהגדיר את יחסי הכוחות בין העדות במדינה. בין היתר, על פי ההסכם נשיא המדינה לעולם יהיה נוצרי מארוני, וכך גם מפקד הצבא. יו"ר הפרלמנט הוא שיעי, וראש הממשלה סוני. שינוי נוסף התרחש בהסכם דוחא שנחתם ב־2008 והעניק לשיעים ולארגון חיזבאללה יתרון – יש שיאמרו שליטה בלעדית – בארץ הארזים.
"בלבנון היו בעבר כ־16 עדות שונות שהוכרו באופן רשמי על ידי המדינה", מסביר ד"ר יוסרי ח'יזראן, חוקר לבנון המתמחה בהיסטוריה הפוליטית שלה בעת החדשה. "העדות הגדולות – המוסלמים, הנוצרים והדרוזים – הן בעלות המשקל הפוליטי הגדול עד היום. עד 1948 גם היהודים היו עדה מוכרת בלבנון ונקראו 'העדה הישראלית', אבל אחרי הקמת המדינה החלו להתנכל להם. הנוצרים המארונים, שהיו אז הכוח החזק בלבנון, סייעו ליהודים, בין היתר באמצעות הנפקת תעודות מזויפות".
הבחירות לפרלמנט הלבנוני אמורות להתקיים אחת לארבע שנים – מה שלא תמיד קורה בפועל, בשל המלחמות השונות – והן נערכות בשיטה ייחודית המשלבת בין השיטה האזורית ליחסית, ומעל הכול שולט המרכיב העדתי. כל מחוז משויך לעדה מסוימת ונדרש לבחור מועמד מקרבה. חוקי הבחירות וחלוקת האזורים משתנים מפעם לפעם בהתאם לאינטרסים של הורם הפוליטי החזק. בבחירות האחרונות, למשל, העדה השיעית הביאה להורדת גיל הבחירות כדי לנצל את יתרונה הדמוגרפי. הפרלמנט מונה 128 מושבים, והוא מחולק בין הנוצרים לעדותיהם, המוסלמים והדרוזים. היותה של לבנון יציר כלאיים המאגד תחתיו שורה של עדות שהתקבצו יחד למדינה, יצרה מתכון קבוע למלחמות, עימותים וצרות. בשורות הבאות נסקור את העדות העיקריות, מנהיגיהן ומעמדן כיום.
הסונים: הכול נשאר במשפחה?
בראש מפלגת "אל־מוסתקבל" (העתיד) עומד סעד אל־חרירי, בנו של ראש הממשלה המנוח רפיק אל־חרירי, שהוביל את הסונים לגדולה בלבנון ועמד בראש המחנה הסוני משנת 1989 עד הירצחו בשנת 2005. משפחת חרירי נהנית באופן היסטורי מתמיכתה של סעודיה, וזו בתמורה זכתה להשפעה ולעוצמה במרחב הלבנוני. חרירי האב הוא ששיקם את לבנון לאחר מלחמת האזרחים, ובנה מחדש את הצבא ואת מערכות השלטון בסיוע הסעודים.
רצח רפיק אל־חרירי ב־14 בפברואר 2005, ארבעה חודשים לאחר שהתפטר מראשות הממשלה, הוביל ל"מהפכת הארזים" וגיבש את "מחנה 14 במרץ", שמטרתו הוצאת הכוחות הסוריים מלבנון וניתוק ההשפעה הסורית על המדינה. סעד אל־חרירי תפס את מקומו של אביו כמנהיג הזרם הסוני, וגזר את הקופון מניצחון המהפכה וגירוש הכוחות הסוריים.
למרות הרוח המהפכנית, לבנון נותרה כלואה במלכוד העדתי. ב־2016 נכנס סעד אל־חרירי לתפקיד ראש ממשלת לבנון. ב־2017 נסע לריאד שבסעודיה, ואז הועלו טענות כי הוא נחטף בידי בית המלוכה ומוחזק שם בניגוד לרצונו. במסיבת עיתונאים שקיים כדי להזים את השמועות הודיע על התפטרותו בעקבות המעורבות האיראנית הגוברת בלבנון וחשש מהתנקשות בחייו. לאחר שובו ללבנון חזר בו מההתפטרות והמשיך להחזיק בתפקיד ראש הממשלה עד 2019, אז התפטר מתפקידו בעקבות המחאה האזרחית בלבנון.
ועדת החקירה הבינלאומית שמונתה לבדוק את רצח חרירי האב פרסמה את הכרעתה בחודש שעבר. רבים בלבנון ציפו להטלת אחריות מפורשת על חיזבאללה ומשטר אסד בסוריה, אך פסק הדין היה מתון מאוד ולא האשים את ראשי הארגון. חרירי הבן מצידו מתח ביקורת על מסקנות החקירה אך גם היא הייתה מתונה יחסית, וזאת כדי להותיר פתח לחזרה לשיתוף פעולה עם נציגי חיזבאללה בפרלמנט.
חרירי מנסה למתג עצמו שוב כמנהיג האופוזיציה, שהכתירה אותו למנהיג אחרי רצח אביו. הוא יוצא נגד חיזבאללה והמעורבות האיראנית והסורית, ומשתדל לפנות לדור הצעיר בלבנון. אבל בעוכריו עומדת התחושה של העם הלבנוני שהוא חלק מההנהגה המושחתת, המערבת הון ושלטון.
"בשנים האחרונות יש כמה משפחות לבנוניות סוניות שמנסות להחזיר את מעמד הבכורה של ההנהגה הסונית", מסביר ד"ר ח'יזראן, מרצה במרכז האקדמי שלם ועמית מחקר במכון טרומן שבאוניברסיטה העברית. "סעודיה, התומכת במשפחת חרירי, איבדה במידה מסוימת את החשק להתערב בנעשה בלבנון השוקעת, וסעד חרירי גם מתעמת עם אחיו על בכורת ההנהגה המשפחתית. סעד חרירי הוא עדיין המנהיג של הסונים, אבל כל הזמן יש כרסום במעמדו וקשה לדבר על אחדות סונית לבנונית".
הנוצרים: הרוב הפך למיעוט
הנוצרים היו בעבר הכוח הפוליטי המרכזי והמשמעותי בלבנון. מפקד האוכלוסין האחרון נערך ב־1932, ואז יותר ממחצית מתושבי לבנון היו נוצרים. עם השנים והתהפוכות הפוליטיות רבים מהם עזבו את המדינה, ועל פי הערכה שנעשתה ב־2018 שיעורם כעת הוא 34 אחוזים מהתושבים.
הנוצרים הלבנונים מחולקים לכמה זרמים: המארונים, שהם הרוב הגדול, היוונים־אורתודוקסים, הקתולים והארמנים. בנוסף ישנם זרמים קטנים יותר כמו הקופטים, הלטינים והסורים־אורתודוקסים. למרות הצטמצמות שיעורם באוכלוסייה, בפרלמנט הלבנוני הנוצרים עדיין מחזיקים במחצית המושבים, 64 במספר. על פי הסכם טאיף, כאמור, נשיא לבנון ומפקד הצבא הם מארונים.
מי שמחזיק בכס הנשיא משנת 2016 הוא הפוליטיקאי הוותיק מישל עאון. הוא מונה ב־1984 בידי הנשיא דאז אמין ג'ומאייל למפקד צבא לבנון, וב־1988, אחרי שאיים בהפיכה צבאית, מונה לראש הממשלה בניגוד לסיכומים שלפיהם ראשות הממשלה צריכה להיות בידי סונים. בדומה לפוליטיקאים אחרים בלבנון, במהלך השנים עבר עאון מצד לצד. הוא היה מהמבקרים החריפים של הנוכחות הסורית בלבנון ושל חיזבאללה, ובסוף שנות השמונים אף נלחם בכוחות הסוריים בלבנון וסוריה גירשה אותו לגלות בצרפת. הוא שב ללבנון רק ב־2005, ואז התפייס עם אויביו ובהם הסורים וחיזבאללה. כיום הוא נחשב לנשיא המסייע לארגון הטרור השיעי.
דמות מרכזית נוספת בעדה הנוצרית בלבנון היא סמיר ג'עג'ע, שהיה מנהיג הפלנגות הנוצריות במלחמת האזרחים בלבנון ונאבק בסורים ובבני בריתם. בשנות התשעים הוא הועמד לדין והורשע בביצוע פשעים בעת מלחמת האזרחים, וכן ברצח ראש ממשלת לבנון ראשיד כראמה ופוליטיקאים נוספים. ב־2005 זכה לחנינה ושוחרר, וכיום הוא עומד בראש מפלגת "הכוחות הלבנוניים". ב־2014 הכריז על מועמדות לנשיאות, אבל בסופו של דבר תמך ביריבו מישל עאון כדי למנוע את התפקיד מסולימאן פרנג'יה.
ג'ונבלאט בן ה־71 עוסק בפוליטיקה גם כיום, ומתואר כזיקית פוליטית המחליפה את צבעיה בהתאם לנסיבות. באמצעות החלפה של בעלי ברית, הוא מקדם את האינטרסים של הדרוזים
סולימאן פרנג'יה הוא בנו של אנטואן פרנג'יה, מייסד המיליציה המארונית "בריגדת מרדה", שנרצח בשנת 1978 עם אשתו ובתם בת השלוש על ידי הפלנגות הנוצריות בהנהגת סמיר ג'עג'ע. סולימאן שהה אז בביירות וכך ניצל מגורל דומה. פרנג'יה נהנה מקשרים טובים עם הנשיא מישל עאון ועם מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה. חבר פרלמנט נוצרי נוסף שחבר לארגון חיזבאללה הוא בנו של הנשיא לשעבר אמיל ג'ומאייל, סאמי. בלבנון כמו בלבנון, הכוח הפוליטי עובר בירושה ונשאר במשפחה. בנו של הנשיא לשעבר מונה לחבר פרלמנט בשנת 2009, כשהיה בן 28 בלבד.
הדרוזים: נאמנות עם כוכבית
"הדרוזים הובילו מדיניות מהפכנית מ־1949 ועד 1977, כאשר המנהיג הבולט שלהם היה כמאל ג'ונבלאט, מייסד המפלגה הסוציאליסטית־פרוגרסיבית", מתאר ד"ר ח'יזראן. "ג'ונבלאט, שמגיע ממשפחה כורדית־סורית, הוביל את מחנה השמאל האנטי־ממסדי הקומוניסטי. הוא האמין שלבנון היא מדינה מומצאת שאין לה קיום עצמי. הוא מצא את מותו על ידי שליחיו של הנשיא הסורי חאפז אל־אסד, בשל התנגדותו לשליטה הסורית בלבנון".
בנו וממשיך דרכו, וליד ג'ונבלאט, זומן לדמשק וקיבל רמז עבה מאסד האב כי אם הוא חפץ בחיים עליו ליישר קו עם סוריה. בתחילה, ג'ונבלאט הבן לא ממש הביע עניין בזירה הפוליטית. הוא למד באוניברסיטה האמריקנית בביירות ובצרפת, ונחשב לצעיר הולל. הוא אף מרד במסורת הדרוזית כאשר נשא לאישה ירדנית שאיננה בת העדה. בפועל הוא עוסק בפוליטיקה גם כיום, כשהוא בן 71, ומתואר כזיקית פוליטית המחליפה את צבעיה בהתאם לנסיבות. באמצעות אסטרטגיה של חילופי בעלי ברית, מצליח ג'ונבלאט לקדם את האינטרסים של הדרוזים בלבנון.
"בתחילה היה ג'ונבלאט האיש של הסורים בלבנון", אומר ד"ר ח'יזראן. "באמצעות התמיכה הסורית הצליחה המיליציה בראשותו לתקוף במהלך מלחמת האזרחים את הנוצרים המארונים, ולגרום לבריחתם של מאות אלפי נוצרים משטחי ההרים הלבנוניים ומהמדינה בכלל. ג'ונבלאט תמך בנוכחות הסורית בלבנון עד מותו של חאפז אל־אסד בשנת 2000. אז החליף את הנאמנות הפוליטית וחבר למחנה האנטי־שיעי והאנטי־סורי שהוביל מנהיג הסונים סעד אל־חרירי. כיום מאתגרים את וליד ג'ונבאלט מנהיגים דרוזים נוספים, בהם למשל טלאל ארסלן, העומד בראש המפלגה הדמוקרטית הלבנונית ונתמך על ידי ארגון חיזבאללה".
השיעים: "מגן לבנון"
השיעים הם העדה הגדולה ביותר בלבנון. כבר במפקד האוכלוסין האחרון שנערך בלבנון, ב־1932, הם נחשבו העדה הגדולה ביותר. אין מידע מדויק על מספרם היום, אבל בעקבות הפוליגמיה והילודה הגבוהה בקרבם, ההנחה היא ששיעורם במדינה גדול עוד יותר. גודלה של העדה השיעית לא בא לידי ביטוי בהסכמי העבר שקיבעו את הפוליטיקה הלבנונית. לאורך השנים הם הופלו לרעה, הן בימי המנדט הצרפתי על לבנון שבנה את התשתית ליחסי הכוחות בין העדות במדינה, והן בהסכמי טאיף שהפלו לטובה את הסונים על פני השיעים.
"השיעים היו גורם תוסס בתוך הפוליטיקה הלבנונית מאז ומעולם. הם הצטרפו לכל מקום שהייתה בו מהפכנות. אחרי המהפכה האסלאמית באיראן ועליית השיעה באסלאם, התפתח עימות פנים־עדתי. ההנהגה השיעית הישנה בלבנון, שייצגה את השיעים עד 1972, הוחלפה על ידי הנהגה חדשה שמחוברת לאיראן וממנה נולד חיזבאללה", אומר ד"ר ח'יזראן.
"בשנות המאבק של אש"ף עם ישראל, השיעים נעקרו מכפריהם בדרום לבנון. הם תמיד חיו בין הפטיש לסדן. אש"ף היה מפגיז מתוך הכפרים השיעים בדרום לבנון, וישראל הייתה מפציצה את מקורות השיגור ופוגעת בשיעים. במשך יותר מעשור המדינה הלבנונית נטשה את השיעים בדרום לבנון. הם היו נתונים לשליטתם של הארגונים הפלסטיניים ונפגעו מפעולות התגמול של ישראל. זה מסביר גם את האובססיה של חיזבאללה להחזיק בנשק בצורה עצמאית, ולא להסתמך על חסדיה של מדינת לבנון. הנדידה של שיעים שנעקרו מביתם מדרום לבנון לביירות, והריבוי המהיר של השיעים בבירה, היו תחילת השינוי".
ב־2008 התנהלו קרבות בין הממשלה הלבנונית לאופוזיציה בהנהגת חיזבאללה. בסופן נחתם בקטאר הסכם דוחא, שיש שקראו לו הסכם הכניעה של הממשלה לחיזבאללה. ההסכם שינה את יחסי הכוחות הפוליטיים לטובת השיעים וחיזק את האופוזיציה וחיזבאללה, שבסופו של דבר הרכיבה את הממשלה. על פי ההסכם, 11 מתוך 30 השרים בממשלה יהיו שיעים ושלושה נוספים ימנה הנשיא.
ד"ר יוסרי ח'יזראן (משמאל): "חיזבאללה מתנהלים בחוכמה. הם לא רוצים להשתלט על המדינה אלא לנהל אותה באמצעות אנשים מטעמם. כך יצא שבממשלה האחרונה, שנשלטה על ידי חיזבאללה, תנועה דתית פונדמנטליסטית, מונו שש נשים מודרניות לתפקידים בכירים"
חיזבאללה עבר מתפקיד האופוזיציה הנצחית לשותפות בממשלה, ועם המעמד באה האחריות. למרות ההפרדה שמקפידים לעשות בארגון בין הזרוע המדינית לזרוע הצבאית, מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה, שבעבר מיקד את נאומיו במתקפות ואיומים כלפי ישראל, מקדיש בשנים האחרונות חלק ניכר מהם לעניינים פנימיים. הוא משקיע מאמץ הסברתי ניכר כדי לשכנע את אזרחי לבנון כי ארגון חיזבאללה משמש למעשה המגן של לבנון מפני תוקפנות ישראלית וטרור חיצוני. את המעורבות במלחמה בסוריה, שעוררה ביקורת רבה גם בקרב השיעים עצמם, הסביר בצורך הקריטי להשמיד את ארגון דאעש שאיים לדבריו לא רק על סוריה אלא גם על לבנון. המשבר הכלכלי תופס גם הוא מקום נכבד בנאומיו של נסראללה לאחרונה. העובדה שהארגון מנהל מדיניות כלכלית מקבילה שכוללת סחר בסמים ובנשק ברמה בינלאומית, מקשה על נסראללה לשכנע את אזרחי לבנון בכנות כוונותיו.
הפיצוץ בנמל ביירות באוגוסט, והמידע שחשפה ישראל על מצבורי נשק ומפעלי טילים המצויים בלב אוכלוסייה לבנונית, מעוררים שוב ביקורת פנימית על חיזבאללה. נסראללה מודע לכך ומנסה להכחיש את הדיווחים הללו.
מתכון לכישלון
הנפוטיזם המשפחתי והעברת הכוח הפוליטי מאב לבנו, הם מרכיב מרכזי בשקיעתה של לבנון. המשפחות שהתעשרו על חשבון המדינה והעם הלבנוני, הובילו למשבר כלכלי עמוק. "המשטר, שמקדש את העדתיות ולא את המדינה, גרם לכך שאלו ששולטים בה מפרקים את המרכיב הלאומי ומחלקים את ההון השלטוני בינם לבין עצמם", אומר ד"ר ח'יזראן. "תוסיף לזה משפחות עשירות שמנצלות את מוסדות המדינה לטובת רווחים אישיים, ולוקחות הלוואות למען לבנון אל חשבונות הבנק שלהן, וקיבלת מתכון לכישלון".
הר הגעש התפרץ בשנים האחרונות, והוא כולל הפגנות אלימות נגד השלטון המושחת. סיסמתן היא "כולם כלומר כולם", כלומר דרישה לניקוי אורוות כללי, סילוק המשפחות העשירות ושינוי שיטת הממשל הכושלת.
מי שיודע להשתמש בשיטת הממשל לטובתו הוא ארגון חיזבאללה. נוסף על הסכם דוחא, שכאמור הגדיל את כוחם של השיעים, חיזבאללה ניצל את שיטת הבחירות האזוריות כדי להביא לכך שהרוב השיעי יבחר נציגים מהעדות השונות, ואלה בתמורה ישמרו אמונים לארגון חיזבאללה ויהיו מחויבים לו. כך נוצר מצב שבו הנציג המועדף על הנוצרים המארונים במחוז מסוים לא ייבחר, משום שיריבו הפוליטי יקבל יותר קולות ממצביעים שיעים בתמורה למחויבות פוליטית. השיעים, שהיו מיעוט נרדף ומושפל, מנצלים את היתרון הדמוגרפי לטובתם.
לדברי ד"ר ח'יזראן, "חיזבאללה מתנהלים בחוכמה. הם לא רוצים להשתלט על המדינה אלא לנהל אותה באמצעות אנשים מטעמם. כך יצא שבממשלה האחרונה, שנשלטה על ידי חיזבאללה, תנועה דתית פונדמנטליסטית, מונו שש נשים מודרניות לתפקידי מפתח – כולל שרת הביטחון, שרת ההסברה ועוד. הפוליטיקה של לבנון מיישרת קו עם חיזבאללה. הקו הוא המשך המאבק נגד ישראל והמצב הדואלי של מדינה בתוך מדינה. חיזבאללה עצמו מתנהג בדואליות. מצד אחד הוא רוצה לשמר את הפלטפורמה שנקראת מדינת לבנון ולא רוצה להשתלט עליה, ומצד שני הוא חותר במו ידיו תחת הריבונות של המדינה בכך שהוא מחזיק בצבא שלא כפוף למדינה הלבנונית".
הרפובליקה השיעית החדשה
בשנים האחרונות נראה כי חלוקת הכוחות העדתית בלבנון היא רק למראית עין, ולמעשה חיזבאללה שולט במדינה. בעוד הנוצרים, שמרכיבים מחצית מהפרלמנט, התפלגו בין המנהיגים השונים – התנועות השיעיות חיזבאללה ואמל איחדו כוחות והן עומדות בראש "מחנה 8 במרץ" המזוהה עם איראן ועם משטר אסד בסוריה. בראש הפרלמנט יושב על פי הסכמי טאיף שיעי, ומי שמחזיק בתפקיד מאז 1992 הוא נביה ברי שכצפוי מיישר קו עם חיזבאללה.
"אני קורא לזה הקמת הרפובליקה השיעית בלבנון", אומר ד"ר ח'יזראן. "חיזבאללה הגיע למצב שבו הוא שולט בכל מוקדי הכוח והמערכות של המדינה. כך למשל, קצין הביטחון של נמל התעופה הבינלאומי הוא מינוי של המדינה. בפועל הוא מקבל הוראות מחיזבאללה, ולכן הארגון שולט על תנועות הנכנסים למדינה והיוצאים ממנה. חיזבאללה גם שולט בנמל הימי של ביירות. בשנים האחרונות הוא חדר לתוך מערכות הצבא והמודיעין של לבנון, בין היתר בשל העובדה שקרוב ל־60 אחוזים מהחיילים בצבא לבנון הם שיעים. למעשה, מאז 2008 יש לחיזבאללה זכות וטו על כל החלטה חשובה של המדינה הלבנונית. הסדר המדיני של הסכם טאיף הפך לחסר משמעות".
חיזבאללה חדר גם למערכת המשפט, ודוגמה לכך ניתנה כאשר מוחמד מאזח, שופט בית משפט בעיר צור המקורב לחיזבאללה, פרסם פסיקה שאוסרת על כלי התקשורת לראיין את שגרירת ארה"ב דורות'י שיה, שמתחה ביקורת על חיזבאללה. חיזבאללה שולט בממשלת לבנון, ומנצל את כוחו הפוליטי לכרות בריתות עם מועמדים מעדות אחרות.
היחיד שניסה למנוע את השתלטות חיזבאללה על המדינה היה רפיק אל־חרירי, שסיים את חייו בהתנקשות. חיזבאללה הצליח לחמוק מאשמת החיסול, וגם מאחריות לפיצוץ בנמל ביירות באוגוסט האחרון, שגרם חורבן והרס בממדים גדולים.
הייאוש העמוק של אזרחי לבנון נוכח המציאות שנכפתה עליהם, ניבט היטב מעיני האזרחים שצעקו לעבר נשיא צרפת עמנואל מקרון בעת ביקורו בנמל לאחר הפיצוץ, כי הם מעוניינים בפירוק מדינת לבנון ובחזרת המנדט הצרפתי. הם מבינים שכל עוד המדינה הלבנונית בשליטת השיעים וחיזבאללה, היא נידונה לשקיעה.
