מרב יוסיפוב ואיליה גבריאל, עובדי הניקיון והמשק של בית החולים רמב"ם בחיפה, עוברים בכל יום בין עשרות החולים ששוכבים בעייפות על מיטותיהם בחניון התת־קרקעי של בית החולים. בין טאטוא אבק סורר לשטיפת הרצפה, הם מקפידים לעצור מדי פעם ליד החולים ולדרוש בשלומם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– החרדים בניו יורק נאבקים בממשל קואומו שהנהיג מדיניות רמזור
– המרוץ לבית הלבן: עימות הסגנים היה רגוע וזהיר
– ראש להק פטרונות: שחררו אותנו מהפוזות שלכם
לפני כשבועיים החניון בן שלוש הקומות נסגר לכניסת מכוניות, והומר לבית חולים ממוגן ואטום לטיפול בחולי הקורונה ממחוז הצפון. המתחם הענק, ששטחו 20 אלף מ"ר, יכול לקלוט עד 770 מיטות אשפוז, כ־200 מתוכן של חולים קשה במחלקות טיפול נמרץ. בעת ביקורנו שם ביום רביעי לעת ערב היו מאושפזים בו 75 חולים ברמות חומרה שונות, הצעירה שבהם בת 16 והזקן נושק ל־100.
בית החולים התת־קרקעי נבנה אחרי מלחמת לבנון השנייה, במחשבה שבית חולים מרכזי כמו רמב"ם ייאלץ לתפקד תפקוד מלא תחת התקפת טילים. המתקן, שבימי שגרה משמש כאמור בתור חניון, מסוגל לקלוט עד 1,500 חולים בזמן מלחמה.
מאז שנפתחו בחודשים האחרונים מחלקות הקורונה בבתי החולים בישראל אושפזו בהן עד כה אלפי חולים, ואנשי צוות רפואי וסיעודי הועברו מתפקידיהם כדי להעניק טיפול לחולים בנגיף. הרופאות והרופאים, והאחים והאחיות זכו כבר בימי הגל הראשון למחיאות כפיים ממרפסות הבתים. מנגד, עובדי המשק, האחראים על ניקוי המתחמים המוגנים ועושים את ימיהם במחלקות הבידוד במשך שעות ארוכות, נותרו בלא כל אזכור. יש שיקראו להם "השקופים".
"קשה לנו, אבל אנחנו עובדים פה עם חיוך", אומרת לנו מרב יוסיפוב בעודה שוטפת את הרצפה בסמרטוט לח ומזהירה אותנו בגערה משועשעת לא לדרוך היכן שרטוב. היא עובדת בניקיון בבית החולים זו השנה הרביעית. במקור היא בכלל ממחלקת עיניים, אך עם פרוץ המגפה הושאלה למחלקת הקורונה. "ביקשו שנבוא לעבוד בקורונה ולקחנו סיכון על החיים שלנו, אבל אנחנו עובדים כאן באהבה. גם עושים מצווה וגם מתפרנסים.
"אני מפחדת לעבוד פה כי יש לי ילדים בבית, אבל כשאני מגיעה לפה אני והחברות והחברים שלי מנסים כמה שיותר להיות שמחים ולחייך ולצחוק ולעשות פה מצב רוח טוב, כי זה מה שיש".
בעבור החולים, שרואים את אנשי הצוות עטופים בסרבלים אטומים ורק עיניהם מציצות מתחת למסכות פלסטיק שקופות, אנשי הניקיון נראים לא אחת כמו רופאים או אנשי צוות סיעודי. אמנם על גבם של אנשי הניקיון מדבקות זוהרות המציינות את תפקידם, אבל החולים לא תמיד מבחינים בהן. "אני, לצערי, לא יכולה לעזור להם, ואם צריך משהו אז אני קוראת לאנשי הצוות הרפואי. אני לא אחות ולא כוח עזר אלא בסך הכול מנקה, ורק מדברת אל החולים ואומרת להם שאני מאחלת להם שיהיה להם טוב בעזרת השם. הם מסתכלים עלינו מהמיטות שלהם, ואני מרגישה שהם מעריכים אותנו".
כמו יוסיפוב, כך עשרות רבות של עובדים מכל המגזרים מגיעים מדי יום למשמרות הניקיון, המתקיימות לאורך כל שעות היממה, שבעה ימים בשבוע. בבית החולים רמב"ם מסבירים לנו כי עבודות המשק והניקיון הן אחת המטלות החיוניות במתחם המבודד, הסגור לחלוטין לעולם החיצוני.
מכיוון שמדובר בבית חולים תת־קרקעי שמשמש בימי שגרה חניון הומה, סידורי הסניטציה והאשפה הם בגדר תוספות ארעי, ועל כן דורשות תשומת לב ייחודית. העובדים, שבדומה לצוותים הרפואיים מסתובבים כאמור בחליפות אטומות ומוגנות, מבצעים עבודה פיזית קשה בסביבה מזוהמת, ונחשפים לחולים הקשים.
ביום שלישי שעבר הם תועדו בסרטון פנימי רוקדים ושרים בעמדת המנוחה שלהם במתחם הענק, מנסים להכניס אור ושמחה למקום שמתנהל במעבה האדמה כמו יקום מקביל.
"בכל יום אנחנו נמצאים כאן 12 שעות", מספר לנו איליה גבריאל מקריית־ביאליק. הוא מניח את המגב הארוך שבידיו ומצביע על החליפה הלבנה. "חם לנו מאוד וקשה, וכל חמש שעות אנחנו עולים אל מחוץ למבנה כדי לעשות הפסקה, אבל גם להוריד וללבוש מחדש את החליפה וכל אמצעי המיגון זה לא קל".
הוא לא מסתיר את החששות שמלווים אותו מדי יום כשהוא יורד במדרגות התלולות מחדר ההתכנסות, לאחר עטיית ציוד המגן, אל מחלקות הקורונה בקומה מינוס שלוש. "אני מאוד מפחד על המשפחה שלי ולא רוצה לחלות, אבל מגיע לעבודה כאן בכל יום. ביקשו שנגיע והגענו. אני מקווה לא להיפגע".
יוסיפוב דוחקת בו לשוב אל העבודה ולקחת לידיו את המגב בדרך ליעד חדש במרחבים האינסופיים שעליהם לדאוג לניקיונם. "אנחנו משתדלים לצחוק בצוות ולדבר, ולשכוח ממה שיש פה. אנחנו מאחלים תמיד לכולם כאן רפואה שלמה, ושכמה שיותר מהר תיגמר הקורונה הזאת", היא קוראת לעברנו ומושכת מריצת אשפה כבדה.
