רק אל תגעו לרבנות בגלות

הרבה רעל נשפך ברשתות החברתיות בעקבות הכתבות שהתפרסמו כאן בשבועות האחרונים, שבהן הוזכרה הדעה הלא מקובלת שלפיה יש לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת וליטול לולב ביומו הראשון של סוכות שחל בשבת. בטוויטר ובפייסבוק העזתי להודות שהשתתפתי השנה במניין שהוביל הרב ישראל אריאל שבו תקעו בשופר בשבת, ובשבת האחרונה נטלתי לולב בביתי בעקבות בירורו ההלכתי של הרב פרופ' יואל אליצור, וספגתי שם בתגובה נאצות בנוסח הרגיל: קראי, רפורמי, שומרוני.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עטרה ליושנה: ראוי להחזיר את ספר התורה למראהו המקורי
– בין קצוות האידאולוגייה: מבוכתם של לוחמי החירות
– דעה: מנהיגי ישראל לא משלמים את מחיר חוסר האחריות

המרגיע הוא שלפני חמש עד עשר שנים לכל היותר התייחסו כך גם לעולים להר הבית. מאז הפכה העלייה להר לרווחת ולממוסדת וכל אדם ישר יודה שזו מגובה היטב מבחינה הלכתית וזוכה להסכמתם של לא מעט רבנים, אבל בתחילת הדרך – ממש לא מזמן – נדרשו עצבים חזקים כדי לעמוד בהתנגדות הפנים־דתית ואפילו הפנים־ציונית־דתית להעפלה ההרה.

קראי הוא מי שנאמן לתורה שבכתב בלבד ואילו תקיעה בשופר בשבת כמו גם נטילת לולב בשבת מבוססות לעומק בתורה שבעל פה, אבל נסו להסביר משהו מעט מורכב מעין זה לצייצני טוויטר עצבניים ולקלי־מקלדת בפייסבוק. לשומרונים הלכה משל עצמם – מה לזה ולדיון דקדקני על אודות סוגיות בתלמוד הבבלי ופירושיהן? רפורמי הוא מי שפרק על דעת עצמו את עול המצוות שאינן נאות בעיניו ואילו אני הקטן ושכמותי דווקא ביקשנו להעמיס על עצמנו עול נוסף.

תקיעה בשופר בשבת נהגה בארץ ישראל עד לפני כ־700 שנה, כמו גם בבית הדין של הרי"ף במרוקו ובידי הרב עקיבא יוסף שלזינגר במאה ה־20, ונטילת לולב בשבת התקיימה בארץ ישראל בעבר ובצרפת בימי הביניים. אגב, גם עליית יהודים יראי שמיים להר הבית נהגה עד המאה ה־13, כל עוד השלטונות האסלאמיים נמנעו מלהוציא להורג יהודים שנהגו כך.

נראה שמנת חרפות והשמצות היו מנת חלקו של כל מי שביקש בזמן מן הזמנים להשיב ליהדות מרכיבים מהותיים שאבדו לה. מי שרדף את הרמב"ם, את הרמח"ל ואת הבעל שם טוב רודף ומשמיץ כיום את העולים להר הבית כמו גם את אלו המבקשים לחדש ימיהם כקדם בהיבטים נוספים.

הגיע הזמן להודות ביושר: קיבעון, קפיאה על השמרים ואימה משתקת מפני כל שינוי הם המאפיין העיקרי של עולם הרבנות בפרוש תשפ"א. זו אותה רבנות שוויתרה על הר הבית לטובת הכותל המערבי וקבר רבי שמעון בר יוחאי במירון, ובלבד שחלילה לא נשנה כהוא זה מהנוסח המדויק שבו התפללו לפני 500 שנה בפולין.

זו אותה רבנות שמשלימה עם משחקי כדורגל של ילדים ערבים על מקום המקדש אך הכריזה מלחמת חורמה דווקא על היהודים העולים אליו בטוהרה. זו אותה תפיסת עולם עקשנית ועצומת עיניים שמביאה רב בכיר לבכות בחול המועד הזה את העובדה ש"הכותל המערבי ריק ושומם", ולשכוח שבגללו ובגלל עמיתיו הרבנים גם הר הבית שומם מיהודים, כל שנה, כל השנה ולאו דווקא בזמן הקורונה.

אם יורשה לי לבטא פה עמדה שנדמה לי שאיננה גחמה פרטית שלי, אומר שאנחנו מבקשים רנסנס יהודי. חידוש ימינו כקדם – בהר הבית וביהדות שלנו כולה, שצריכה להתעדכן לגרסת 2020 ולא יכולה עוד להישאר בדגם משנת 1700. אי אפשר לרמות את בורא עולם ולזעוק בתפילת החג "ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות ולעשות חובותינו בבית בחירתך" כשאנחנו בהחלט יכולים, רק לא ממש רוצים. הגמרא במסכת יומא מגבה את בחירתם של נביאים שונים לסטות מהנוסח שקבע משה רבנו ולא לכנות את הקב"ה בכינוי "גיבור" ו"נורא" כי "מתוך שיודעים בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו".

אילו היינו מבקשים להתנער ממרות הרבנות ומנוקשותה המעיקה קיימות אין סוף חזיתות נוספות שבהן היינו יכולים להתנגש חזיתית עם הטיטאניק הזאת. יכולנו לחגוג על דעת עצמנו את ראש השנה במשך יום אחד בלבד כפי שנהגו בארץ גם אחרי החורבן במשך יותר מאלף שנים. יכולנו להפסיק ולצום בצום גדליה, בעשרה בטבת, בי"ז בתמוז ואפילו בתשעה באב כי גם לכך יש בסיס לא מועט בהלכה וגם היגיון רב. בחירוק שיניים אנחנו מוסיפים ליישר קו עם הפסיקות הרבניות מתוך תקווה לרוח חדשה שתנשב שם ולשינוי עתידי, אבל במקומות הספורים שבהם קיימת אפשרות פנים הלכתית קבילה ולגיטימית לנהוג אחרת כבר כעת – לא נירתע מכך. איננו מוכנים עוד לכזב.