כבוגר בית ספר דתי יכולתי להשתמש במקבץ ציטוטים מספרי הקודש כדי לרכוש את חיבת הקוראים. כחניך בתנועת בית"ר היה זה אפשרי, מבחינתי, לצטט מכתביו של זאב ז'בוטינסקי כדי שהקוראים רשימה זו יהנהנו בראשיהם לאות הסכמה. כפעיל (מאוד, מאוד) במערכות הבחירות של תנועת החירות כמעט מראשית דרכה, הייתה אפשרות בידי להביא דוגמיות מנאומיו של מנחם בגין כדי לחדור לליבו של כמעט כל קורא וקוראת. אבל אינני מאמין בדברים האלו כמו שאינני מאמין בקדושתם של אתרים יהודיים ברחבי עולם, וגם בארץ ישראל. אני מאמין רק בקדושת החיים. מבחינתי, כאן זה מתחיל. כאן זה גם נגמר. קדושת החיים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עטרה ליושנה: ראוי להחזיר את ספר התורה למראהו המקורי
– בין קצוות האידאולוגייה: מבוכתם של לוחמי החירות
– דעה: מנהיגי ישראל לא משלמים את מחיר חוסר האחריות
והנה הסבר מפורט יותר למי שמבקש הסברים: במשך 26 שנים עבדתי ככתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", במלחמות וביניהן. עוד שלוש שנים שירתתי בעיתון צה"ל "במחנה". זה אומר כמעט שלושים שנים רצופות של דמעות ודם. הרבה דם. באותם ימים נוראים ראיתי במו עיני גופות מרוטשות, גופות מרוסקות, אברים פנימיים, מוחות שפוכים, חללים נערמים זה על זה בארגז משאית, חללים מתגוללים בחולות מדבר ובנווי ירק ושורות ארוכות של מתים. שמיכות קצרות כיסו אותם ורק הנעליים האדומות של הצנחנים והשחורות של השריון אמרו לנו בשתיקתן מי נלחם ונפל ומי שפר מזלו עד לתחנה הבאה של איסוף ההרוגים. בעבורי, "אחי הצעיר, יהודה" איננו רק שיר.
יתרה מזו: במשך השנים ביקרנו ב־300 עד 400 בתי משפחות שכולות. לא שבוע אחרי ההודעה המרה למשפחה שחיה עד לאותם רגעים בשופי ונחת. היה זה דקה או שתיים או שלוש אחרי ששליחי קצין העיר אמרו מה שאמרו למשפחה הנדהמת. אני הוא שהייתי שליחו של מלאך המוות שביקש מיד אחרי ההודעה הנוראה, לעיתון הצהריים שיצא לאור אחרי שעה או שעתיים או שלוש, "תמונה וכמה מילים על הבחור". למשפחות הכואבות האלו היה זה מפגש ראשון עם התצלום, עם האמת הקשה מכול. אות וסימן שאכן, הכול נגמר. עד היום עוצרות אותי משפחות בעיניים עצובות ושואלות בלחש: "זה אתה שהיית אצלנו ביום ההוא?". "כן", אומר לעצמי ואיני משיב להן בחיוב. אני רוצה להתרחק מאימי הימים ההם. אומר לעצמי ואני אינני עונה. למה? כי אני רוצה לזכור, אבל גם לשכוח.
ידוע לי, וכך גם למדתי כל חיי, שכל עם זקוק למיתוסים ולמסורת שעליה הוא נלחם ומוכן להקריב חיים. מה לעשות? הניסיון העצוב והמר שלי לימד אותי מאז, וכמעט מתמיד, להאמין אך ורק בקדושת חיי אדם. לעניות דעתי, אין אתר כלשהו בארץ ישראל, אין דגל, אין סמל, אין שום דבר שראוי לקורבן אדם. אפילו לא הר הבית, גם לא הכותל המערבי. בוודאי לא קברי צדיקים שספק בליבי אם היו צדיקים אבל ספק גדול יותר אם אלה הם האתרים הנכונים, גיאוגרפית, כולל קבר רחל. אני מאמין באמונה שלמה בחשיבותם של אתרים כאלה ומשמעותם לתולדות העם היהודי, ער לגעגועי העם היהודי לירושלים ולכותל שריד מקדשנו, ער לצורכי פולחן, קשוב לרחשי ההיסטוריה היהודית, אבל סבור ששום טיפת דם לא "שווה" את האתר הקדוש ביותר.
יאמרו האומרים: אם נוותר, אם נאמר כך, משמעות הדבר היא ויתור על ארץ חלומותינו, על תקוותינו, על תפילותינו, על שיבת ציון בעידן הנוכחי. פירוש הדבר שאויבינו ינצחו בכל מערכה קרובה. שטויות. אם חרב חדה תונח על צווארנו ולא תהיה אפשרות אחרת, תהיה מלחמה. אבל, רק באין ברירה. מדינת ישראל חייבת ללכת בדרך השלום, ההכרה בזולת, בפיוס.
יאמרו האומרים: הצחקת אותנו. השכנים הערבים רוצים במותנו, בחיסולנו. אם אנחנו שואפי חיים, אין לנו אלא לנסות כל דרך. בורא עולם "תקע" אותנו באזור נורא וכל מי שעיניו בראשו צופה פני עתיד. בינתיים, השלום עם מצרים אולי איננו חם כפי שרצינו, אבל אין הרוגים ומשפחות אינן מתרסקות מול האויב החזק ביותר שלנו. על גבול ישראל־ירדן שומרים הירדנים יותר מהישראלים. זה אולי השלום שלא חלמנו עליו בזמנו, אבל זה בדיוק שלום. שלום נעשה בין אויבים שמשום מה אינם נוטים לשכוח. הר הבית בעבורי הוא מקום שאני מוכן לשכוח זמנית עד לבוא המשיח או השלום, מי שיקדים לבוא. עד אז, אנדרטת הצנחנים מול תל נוף ולוח השמות בלטרון הם המקום לזכור, להזכיר ולבכות.
איתן הבר ז"ל | דבריו התפרסמו בדף הבית ב־15.7.16
