המועצה האזורית בנימין, שעת צהריים מוקדמת. בליל של שיחות טלפון ממלא את חמ"ל הקורונה, שנמצא בקומת הגג. כשמונה נציגים יושבים ליד העמדות ומתחקרים אנשים שזה עתה נדבקו. "אתה זקוק למלונית? ידוע לך ממי נדבקת? כמה דקות היית ליד ההוא וההיא? כמה נפשות אתם בבית?"
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אנשי הטיפול: מתקשים לעמוד בעומס שיוצר המשבר המתמשך
– תרגול צבאי בזמן מגפה: האם המחיר שווה את התועלת?
– הקמת ועדת האיתור: היועמ"ש מתנגד לעמדת נציב שירות המדינה
אילו היו ממתינים למשרד הבריאות, התחקירים הללו היו נערכים כנראה בשלב מאוחר בהרבה, ושרשרת ההדבקות הייתה מתרחבת עוד ועוד.
ברוכים הבאים למכלול הקורונה, האגף החדש שהוקם במועצת בנימין להתמודדות עם משבר הקורונה. "אני לא מתחיל עכשיו לקבל הוראות, אני נלחם. אם אני אתחיל לקבל הוראות, יהיה לי פה בני־ברק", אומר לנו יו"ר המועצה ישראל גנץ.
על המערך המסובך מופקד צור אדמון, פרויקטור הקורונה שנשכר על ידי המועצה. הוא סמנכ"ל תפעול של מרכז טר"ם בירושלים, פרמדיק בהכשרתו. תוך כדי השיחה שלנו ניגשים אליו נציגים ומדווחים על מתחם היבדק־וסע חדש שנפתח בשער בנימין. "אני מתעקש על זה שלא יצטרכו הפניות", הוא אומר להם, "תעזבו אותם מהפניות". המאבק מצליח. המתחם נפתח, וכל מי שמעוניין יכול לבוא להיבדק ללא צורך באישור.
"ההפניות האלה, עד שהבן־אדם יגיע לבדיקה ויקבל תוצאה, איבדנו שלושה ימים, ובינתיים הוא מספיק להדביק אנשים", מסביר לנו גנץ. "אנשים יודעים שברגע שהם מבקשים הפניה הם צריכים להיות בבידוד, ולכן, אם הם לא חולים ממש, הם יימנעו מלעשות את זה. דגימת בית עולה לקופת חולים פי ארבעה מדגימה רגילה. לכן הקופות שולחות את האנשים להיבדק בירושלים. המועצה שלנו מורכבת מיישובים מרוחקים. אנשים נוסעים בטרמפים, באוטובוסים, או לא הולכים בכלל להיבדק".
התאמה תרבותית
בתוך שבועות ספורים הספיקו במכלול לגייס עשרות מתחקרים, ולנטר כל יישוב ויישוב על נדבקיו. מסכים גדולים מעטרים את החמ"ל ומדווחים על מצב הנדבקים. בתל־ציון, למשל, 31 אחוזים מכלל הנבדקים נמצאו חיוביים. שיעור דומה נרשם בגני־מודיעין ובמתתיהו. "זה לא בהכרח אומר שאחוז הנדבקים עלה", מבהיר לי אדמון, "זה אומר שאנשים לא נבדקים. מי שלא חולה מת – לא מגיע".
כעת, שבועיים אחרי שביקרנו שם, אפשר כבר לספר שהמאמץ נושא פרי. שישה יישובים יצאו מהתחום האדום. לפני כשבועיים הממוצע ביישובי בנימין היה 90 חולים חדשים ליום, מאז המספר ירד ל־13. היישובים אדם ובית־חורון הפכו מאדומים לירוקים. והיום, כך מדווחים במועצה, גורמים מפיקוד העורף וממשרדי הממשלה נושאים אליהם עיניים כדי ללמוד את שיטות הפעולה שלהם.
אז איך קרה שמועצה גדולה, שחולשת גם על יישובים חרדיים, הצליחה לנצח את הסטטיסטיקות?
הסוד, מסביר גנץ, הוא שהם לא מחכים שהמדינה תבוא ותדאג להם. "בשום תחום במדינה, ואני מדבר ברצינות, הדברים לא קורים מעצמם. המדינה לא יודעת ליזום. בכלל, המערכת שלנו מאוד עצמאית בתפיסת העולם שלה. קחי למשל את נושא הביטחון, יש לנו את המוקד הביטחוני הכי חזק ביהודה ושומרון. למה? כי אם אני צריך להגיע לתושבים שלי, אני לא יכול לסמוך על הצבא והמשטרה. כמובן בלי להחליף את המדינה, אלא פשוט לחבר את הכוחות".
אתה רומז שבעצם המדינה לא עושה את תפקידה?
"אני רואה את זה בצורה אחרת. אני אומר שלשלטון מקומי יש כוח שאין לשלטון המרכזי. השלטון המרכזי אמור בהגדרה לטפל בבעיות המאקרו, אבל הוא לא יכול ולא יודע לטפל בבעיות מקומיות. בסיבוב הראשון היה לנו יישוב שביום אחד נהיה אדום. במשרד הבריאות ישר נבהלו. אמרתי להם 'אתם לא יכולים להבין מלמעלה. אם הייתם רואים שזו משפחה אחת ושהם כבר מבודדים, אולי הייתם קצת פחות מודאגים'.
"את לא מצפה שמשרד הבריאות ידע לשאול את השאלות שאנחנו נדע לשאול. יש דברים אינטימיים ביישוב, שמי שמטפל מתל־אביב או מי שלא מכיר את צורת החיים שם – לא יודע מה לשאול. היכולת של שלטון מקומי היא מאוד חזקה בהקשר הזה, והתפקיד שלנו הוא לרתום את השלטון המרכזי. מבחינתי זה השיח – שחררו אותנו, תנו לנו".
אז איך עובד המערך? ראשית כול, המועצה מקושרת לצוותי החירום ביישובים (צח"י). "מרגע שמתקבלת הודעה על חולה מאומת, אני רוצה שבתוך שעה וחצי תהיה כבר חקירה", מסביר אדמון. "כאשר המתַחקר מתקשר כבר יש לו הרבה מידע על החולה, כי הוא ממלא קודם טופס מקוון עם פרטים ראשוניים – מחלות רקע, האם יש ילדים במערכת החינוך, האם הוא משתמש בתחבורה ציבורית, אורח חיים. אם זו משפחה שרשומה ברווחה, אנחנו מעדכנים גם אותם, כדי שייכנסו ויבדקו אם צריך שם עזרה".
הנתון המשמעותי מבחינתם הוא הגעה מהירה לחייבי הבידוד. "אנחנו יודעים למשל שארבעה ימים לפני הופעת התסמינים, כל מי שנחשף לחולה הוא מועמד להדבקה. במידה שאין לו תסמינים, אני סופר שבוע אחורה לפי ההנחיות של משרד הבריאות, וכל מי שנחשף אליו בשבוע הזה נכנס לבידוד".
התחקירים, מסביר אדמון, מסייעים להם גם באיתור מגמות. "אנחנו מצליחים באמצעותם לקבל נתונים על מקורות הדבקה. למשל אני יודע ש־37% נדבקים בתוך התא המשפחתי, ו־18% במוסדות החינוך. כלומר, אין כמעט הדבקה בתוך היישובים. זה אומר שאני צריך להביא כמה שיותר דגימות לתוך התא המשפחתי, ואת החולה אולי לשלוח למלונית. או למשל החבר'ה שחזרו מהמכינות והישיבות לקראת החגים, אני יודע עליהם דרך התחקירים אבל במשרד הבריאות לא, כי הוא לא מבין את המושגים הקהילתיים".
גם שיתוף הפעולה איתם גבוה יותר, טוענים במועצה. "האנשים במשרד הבריאות מאוד מקצועיים, אבל הם לא יודעים לעשות את ההתאמה התרבותית", מתאר אדמון. "כשאני שומע שיש חולה ברימונים, אני יודע מי האוכלוסייה שלי, והם גם הרבה יותר פתוחים איתנו. לא פעם אני גם מבקש ממישהו מהיישוב להצטרף לחקירה כדי להוריד את הלחץ".
ואין חשש מפני פגיעה בסודיות?
"כל אחד שנכנס חותם על טופס סודיות. המתחקרים רואים רק את האנשים שהם צריכים לתשאל, לא את כולם. יישוב יודע רק על האנשים שחולים אצלו. יש כל הזמן מידור".
"הרי מי זה המתחקרים של משרד הבריאות?", מוסיף גנץ, "כל מיני חברות כוח אדם. אמרתי להם, 'אני רוצה להיות על הקו בתחקירים'. אמרו לי שאסור. אמרתי להם: 'הבאתם לזה מישהו שעבד בוויזה לפני שעתיים ונתן שירות לקוחות. מה, הוא יותר סודי מהנציגים שלי? חבר'ה, אתם רוצים להילחם או שאתם רוצים לריב?"
מקומות קבועים בהסעה
מחוץ לחמ"ל, במרחב הפתוח על הגג, אנחנו פוגשים את שירה הראל שאחראית לנושא מוסדות החינוך. "המנהלים קיבלו ערמות של חוזרים משרד החינוך, כל מיני כללים והנחיות גנריות. חינכנו את משרד הבריאות ומשרד החינוך שהם חייבים לעבור דרכנו. הרעיון הוא שאנחנו עושים מיני־תחקיר שלנו מול מנהל המוסד החינוכי, כדי שכשהוא יגיע למשרד החינוך ולמשרד הבריאות לא נפריע לו, אבל נדע מה בדיוק לומר – איזו קפסולה התערבבה, האם הפעילות הייתה בפנים או בחוץ. לכל מילה כזו יש משמעות אחר כך לגבי היקף הבידודים".
"יש לנו סרטון הסברה על הסעות, שמוכן לשיגור ברגע שיחזרו למוסדות החינוך", מוסיף אדמון, "הצלחנו להגיע להסדר עם משרד הבריאות שאם יושבים במקומות קבועים, רק הסביבה הקרובה שישבה ליד הנדבק נכנסת לבידוד. זה גם עוזר להם, כי כשיש הדבקה ובלגן מול ההורים, אנחנו עושים להם קצת סדר וחוסכים להם בירוקרטיה".
"משרד החינוך נמצא בעומס בלתי רגיל", ממשיכה הראל. "לכל מחוז ירושלים יש נציגה אחת במשרד החינוך שאמורה לתת את ההנחיות. משרד החינוך מקבל עשרות דיווחים כאלה בכל בוקר, והוא פשוט לא עומד בעומסים. מה שאנחנו עושים זה לקצר את הזמנים, כי עד שהם יקבלו הנחיות, בינתיים יש לנו המון ילדים שמסתובבים ביישובים, לא יודעים שהם צריכים להיות בבידוד וממשיכים את שרשרת ההדבקה".
הניטור הממוחשב שמבצעת המועצה על תושביה, מאפשר לה לעיתים גם לצמצם מעגלי מבודדים. "לציבור הדתי־לאומי אין מלוניות, ואני יודע שכאשר ילד בגן חובה נכנס לבידוד, נכנסת יחד איתו משפחה שלמה. משרד הבריאות לא מודע לזה, כי הוא לא רואה את הראייה הקהילתית", מסביר אדמון. "אז אם למשל הייתה הסעה ביישוב ורצו להכניס את כל ההסעה לבידוד כי גילו שם חולה מאומת, אף אחד לא מבין את ההשלכה של הדבר הזה. כיתה בבית ספר גושי מכניסה לי עכשיו לבידוד משפחות בכמה יישובים שונים. גם צוות המורים יכול להיכנס לבידוד, ועולה שאלה מה יעשו עם הכיתות שהם מלמדים.
"אחד הדברים שהבנתי הוא שאני צריך בדיקות מהירות. שאם ילד בכיתה חולה, הכיתה לא עוזבת את בית הספר עד שאני שולח לשם צוות שידגום את הכיתה הזאת, כי אני צופה שלפחות ארבעה־חמישה ילדים נדבקו שם. כשמשרד הבריאות שואל אותי מי היה באוטובוס, אני יכול לברר. הכרחנו את הילדים לשבת במקומות קבועים, ואני יכול לקחת את החומר מהמצלמות באוטובוס ואז נכניס לבידוד רק את הילדים שישבו לידו".
ראש המועצה ישראל גנץ: "לשלטון מקומי יש כוח שאין לשלטון המרכזי. יש דברים אינטימיים ביישוב, ומי שלא מכיר את החיים שם – לא יודע מה לשאול"
במקביל, במועצה החלו גם בהסברה תרבותית ומניעתית. "ביום כיפור נלחמתי שבתי הכנסת יהיו סגורים", מספר גנץ. "היה לי קשה, כי המדינה אמרה שאפשר לפתוח. בתל־ציון הגענו עם צוות וריתכנו את הדלתות של בית הכנסת. צעקו עליי, רבנים התקשרו אליי, אמרתי להם 'תקשיבו, אני משוגע'. בגלל המדינה לא יכולתי לאכוף את זה עד הסוף. עשיתי שיחות עם כל הרבנים, הוצאנו 20 קילומטר ציליות ליישובים. אף מקום בארץ לא עשה את זה".
מול מאבקה של המועצה להכניס קצת סדר והיגיון למערכת, הקשיים לא מעטים. "לא נעים להגיד, אבל הבעיה שלנו היא עם היישובים החרדיים. אני לא אומר את זה בסטיגמטיות, אבל בסוף המספרים לא משקרים. הפרמטרים שמשרד הבריאות בודק, אותי לא מעניינים. הם מסתכלים על אחוז המאומתים מכלל הדגימות, והם אומרים שיש 20־25 אחוזים. זה אומר שהולך להיבדק רק מי שבאמת חולה, אבל בעצם זה לא אומר כלום כי בגלל שהכול רחוק ואין איך לנסוע, רק מי שמרגיש ממש לא טוב ילך להיבדק. בעיניי זה מדד לא רציני. אותי הנתון שיותר מעניין הוא התפשטות התחלואה בבתי אב".
מה לגבי אכיפה? יש יישובים שמדווחים שבקושי מגיעות אליהם ניידות.
"כשיש יישוב שאני רואה שבגדול שומר על עצמו, אין לי עניין להיטפל אליו. כשאני רואה יישוב שמזלזל, יישוב שנראה אדום, אז אני פועל. אני יכול ללכת ליישובים כמו עפרה או אלון ולהגיד 'חבר'ה, הורדתם מסכה', אבל אין לי עניין בזה. אם בן אדם בהגדרה נשמר, ואני רואה שהוא נזהר ושלא הולכים לחברים ולא עושים מסיבות – בסדר, אני לא אהרוס להם את החיים".
המערך כולו עובד באופן מקוון, מה שמאפשר להגיע לנתונים בזמן אמת על כל יישוב. "היום אנחנו מעבירים נתונים למשרד הבריאות לפני שהוא מבין מה קורה בכלל", מתגאה גנץ. "הוא מקבל טפסים ויודע כבר מי המבודדים".
מאיפה התקציב לכל המערך הזה?
"זה עולה המון, אבל אני מבין שאין לי ברירה. אני לא יכול להגיד 'טוב, המדינה לא עושה כלום, אז שימותו'. מכיוון שאני באמת רואה בזה מצב מסכן חיים, אני קודם כול אומר שנמצא תקציב, גם אם זה אומר שאצטרך לעצור פעילות אחרת, ואין ספק שזה יבוא על חשבון רווחת התושב. זו החלטה קשה. הרבה יותר קל להגיד 'חבר'ה, שהמדינה תפתור את הבעיה'. אבל יש לנו אחריות כלפי התושבים".
