במכתב ששיגר לפני כשבועיים עו"ד דן יקיר – היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח – לשני המשנים של היועץ המשפטי לממשלה, התלונן יקיר על כך שבהפגנות נגד נתניהו ברחבי הארץ עוכבו מפגינים ופרטי תעודת הזהות שלהם נבדקו כדי לוודא שלא חרגו ממגבלת אלף המטרים המותרת בימי הסגר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "בציונות הדתית יש דיאטת גמרא": הרב ליכטנשטיין בחשבון נפש מגזרי
– "גם אם קשה אני אתאמן כי זה עוזר לי לחיות"
– אמריקן פאי: העונה הרביעית של "פארגו" היא הצלחה מסחררת
"השוטרים היו מצוידים במחשב לוח (טאבלט)", כתב יקיר, "וכשהשוטרים נשאלו אם פרטי המפגינים נשמרים במסוף המשטרתי התשובה הייתה חיובית. ככל הנראה תכלית הדרישה הייתה לבדוק אם המפגינים לא חרגו ממגבלת אלף המטרים המותרים, אך השוטרים לא טרחו להסביר זאת למפגינים".
יקיר קבע: "עיכוב אדם לצורך הצגת תעודה מזהה ובדיקת זהותו במסוף המשטרתי, הכולל מידע פרטי רב, אינם עניין של מה בכך. ככלל, המשטרה לא אמורה לפגוע בחופש התנועה ובפרטיותו של אדם שאינו חשוד בדבר – ובמיוחד בהקשר של הפגנה. משכך ראוי כי השימוש בסמכות 'הפיקוח' המוקנית לשוטרים בחוק הקורונה יתבצע במשורה. הדרישה מכל אחד מהמפגינים להזדהות יוצרת אפקט מצנן ומרתיע כאילו יש פסול בעצם ההפגנה, וגם ללא תשובה כמו זו של השוטר שצוטט לעיל היא הופכת את המפגינים לחשודים.
"שמירת פרטי מפגינים שלא התעורר נגדם חשד כלשהו במאגר משטרתי אינה חוקית ואף לה יש אפקט מצנן חמור, שעלול להרתיע מפגינים ממימוש זכותם החוקתית להפגין. בעבר המשטרה הייתה מגיעה מדי ערב לרחוב בלפור בירושלים ועורכת רשימות של כל המפגינים מול בית ראש הממשלה בקריאה להתפטרותו. בעקבות עתירה לבג"ץ שהגשנו הוצא צו על תנאי ובדיון בבג"ץ לאחר מכן המשטרה הודיעה שתחדל מהפרקטיקה הזו.
"ראש הממשלה היה מנחם בגין וזו הייתה אחת העתירות הראשונות שהגישה האגודה בשנת 1983. מצער שההיסטוריה חוזרת מכמה וכמה בחינות. לפיכך ביקשנו להורות למשטרה לחדול מיד מבדיקה סיטונית של תעודות הזהות של מפגינים, להימנע משמירת פרטי מפגינים שלא התעורר נגדם חשד כלשהו ולהשמיד את פרטי המפגינים שנאספו עד היום".
למה האריכות בציטוט מכתב שלכאורה איננו קשור כלל לנושא הדף הזה? כי למשמע הדברים פעיל הר הבית מהמניין מתמלא תסכול. בדיקת תעודות זהות מתבצעת במסוף הכניסה להר לכל יהודי בעל חזות דתית שאינו מוכר אישית לשוטרים ולמאבטחים בכניסה, ולא רק בימי קורונה. כך זה כבר עשורים רבים. כל ניסיון לגדוע את הנוהל הזה באותם אמצעים שבהם פועלת האגודה לזכויות האזרח (שמעולם לא התגייסה באופן דומה לעזרת עולי הר הבית הרמוסים) נדחה בבוז בידי הרשויות. עולי ההר מעולם לא זכו לאוזן קשבת בקרב היועמ"ש ואנשיו או בבג"ץ.
ואם בבג"ץ עסקינן, בדיון שבוע שעבר בנושא אותן הפגנות ממש, נזפו השופטים חנן מלצר ואסתר חיות בנציגי הפרקליטות על כך שאין נתונים על הדבקות בהפגנות – בעוד שבשם ההדבקות מנסים שם למנוע את ההפגנות. השופט מלצר תהה: "האם מתוך 295 אלף אנשים שנדבקו עד עכשיו יש לכם ולו מקרה אחד שאתם יודעים שנדבק בהפגנות?". כבר כעת, הגיבוי שמעניקה הרשות השופטת על שלוחותיה למפגינים עושה את שלו, והאכיפה המעטה שבוצעה ביחס אליהם חדלה סופית.
וביקום מקביל, בכל כ־150 העתירות שהוגשו בנושא הר הבית לאורך 53 השנים האחרונות מעולם לא ביקשו שופטי בג"ץ ראיות לקיום "סכנה ממשית לשלום הציבור" אם יותר בהר פולחן יהודי כפי שטוענת המנטרה המשטרתית. תמיד התנדבו השופטים לשמש חותמת גומי למשטרה ולממשלה וביטלו כלאחר יד את זכות־העל הדמוקרטית הזו שבמקרה היא גם חלום הדורות היהודי. תמיד הסתפקו בהערכות מודיעין כלליות ומופשטות בדבר סכנה איומה. תמיד איומה. מעולם לא דרשו הבהרות. מעולם לא הקשו בתהיות על נציגי המדינה.
בסגר הנוכחי, אגב, משטרת ההר התנכלה לא פעם גם ליהודים שמתגוררים עמוק בטווח אלף המטרים ובטענות שונות סירבה לאשר את עלייתם להר. לפעמים נדמה לעולים להר שהקורונה היא בסך הכול תירוץ נוסף להתנכל להם.
וכאן ראוי להזכיר את פרשת השלט בכניסה ליצהר. בלי להיכנס לשאלת המוסריות שלו, העובדה שהמדינה ורשויותיה קפצו כנשוכות נחש כדי להסיר אותו וכדי להילחם על זכותם של ערבים להיכנס ליצהר בעוד הן עצמן אוכפות מדיניות גזענית לא פחות באתר המקודש ביותר לעם היהודי – מעידה שיושר ודרישת צדק אין כאן, אולי רק תסביך לאומי לא פתור.
כשגם במה שמכונה ימים כתיקונם, תשעה מעשרת שערי הר הבית פתוחים למוסלמים בלבד ואילו העשירי פתוח ליהודים ישראלים ולתיירים רק למשך שעות מצומצמות בחלק מימי השבוע, כשתיירים ויהודים ישראלים גלויי ראש מורשים להתהלך בהר בחופשיות בעוד יהודים חובשי כיפה נאלצים לסובב בו רק בקבוצות מוגבלות ומפוקחות, וכשכל תלונה בעניין נזרקת לפח האשפה כלאחר יד בידי כל מנעד הגופים שאמורים לעמוד לימין אזרח נאמן ושומר חוק, פלא שבמחוזות הללו האמון בכל הגופים המוזכרים שואף לאפס?
ואם יורשה: מנקודת המבט של ההר, היכן היתרון של גופי האכיפה ושמירת החוק בימי מדינת ישראל על פני מקביליהם מימי המנדט? כאן וכאן חלומותיו ושאיפותיו של העם היהודי לא נספרות, כאן וכאן רגשותיהם של יהודים נרמסים, כאן וכאן בזים להם ולטענותיהם. כאן וכאן מפגינים נוקשות, אטימות וניכור מוחלט לקודשי ישראל.
חוצן לו היה נוחת מהמאדים היה מסיק ששני הערכים הלאומיים הנעלים כאן הם חופש הגישה של ערבים לכל מקום והזכות להפגין נגד נתניהו.
