אם מישהו הטיל ספק במעמדו של האדמו"ר מגור, הרב יעקב אריה אלתר (77), כמנהיג החרדי הבכיר ביותר, השבוע סילק האדמו"ר את הפקפוקים הללו כאשר החליט לערער את אדני הממשלה הנוכחית, אולי באופן המשמעותי ביותר מאז הקמתה.
בניגוד לדעת עמיתיו הרבנים והאדמו"רים ורוב חברי הכנסת החרדים, החליט הרבי מגור לצאת למאבק חסר פשרות על חקיקת חוק הגיוס. הוא הורה לנציגו, סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, לאיים בפירוק הממשלה, זו שהח"כים החרדים הגדירו כטובה ביותר שהייתה להם מאז ומעולם. על דעת עצמו הוא כינס את מועצת גדולי התורה של 'אגודת ישראל' – המחנה החסידי במפלגת 'יהדות התורה' – והוביל להחלטה האמורה, ועל דעת עצמו הורה לליצמן ללכת על כל הקופה: גיוס לפני תקציב, גם במחיר בחירות עכשיו.
המשבר שהאדמו"ר מגור יצא אליו תפס את הנציגים החרדים לא מוכנים. כולם מאוחדים בצורך לחוקק חוק גיוס חדש עד המועד שקבע בג"ץ, בספטמבר הקרוב, אך כולם יודעים היטב שבחירות כעת משמעותן אסון. רבני 'דגל התורה', הזרם הליטאי והדומיננטי עד לא מכבר במפלגה החרדית האשכנזית, שותקים בינתיים. בש"ס העדיפו לפעול מאחורי הקלעים, ורק הוא דחף את נציגו ליצמן לצאת לקרב.
"מה יעלה בגורל הממשלה, מה יהיה על המפלגות החרדיות אחרי הבחירות שבהן לפיד צפוי להתחזק, ואיך תתקבל דרישת החרדים ברחוב הישראלי -כל אלה שאלות שלא מעסיקות את האדמו"ר", אמר השבוע אחד מחסידיו, "הוא רואה רק את העיקרון". אחרי שצירף אליו את יתר האדמו"רים, הדיון מבחינתו תם. סגן השר ליצמן, עד לא מכבר שותף־סוד קרוב, נאלץ להשלים עם נטל ההחלטה, אף שהוא מצדו היה מעדיף גישה אחרת.
זו לא הפעם הראשונה שבה האדמו"ר מגור בוחר לערער את הממשלה כדי להבהיר את כוונותיו. בפעם הקודמת זה קרה בנובמבר האחרון, סביב משבר עבודות הרכבת בשבת. ליצמן העדיף לטפל בעניין בשקט, וכך גם שאר הח"כים החרדים. גם חברי מועצות גדולי התורה של 'אגודת ישראל' ו'דגל התורה' הסכימו בישיבה משותפת לפעול מתוך הידברות עם הממשלה. האדמו"ר מגור חשב לבד, והחליט אחרת. ליצמן עודכן ואולץ להתפטר מתפקיד השר. בסופו של דבר המשבר ההוא חלף – נתניהו נזעק, המערכת הפוליטית סערה כמה ימים, ומיד אחר כך נמצאו ההצהרות שישיבו את הסדר על כנו – אך לכל ראשי הקואליציה היה ברור שיש בעל בית חדש, שברגע אחד עלול לטרוף שוב את הקלפים. השבוע זה קרה שוב.
במשרד ראש הממשלה ובהנהלת הקואליציה החלו לגלגל את השם, שחסידי האדמו"ר נוהגים שלא להגותו במפורש. חידת האדמו"ר מגור, שעד לאחרונה סמך את ידיו לחלוטין על נציגו יעקב ליצמן, החלה להעסיק רבים. בעיצומו של משבר השבת הציע נתניהו לעלות למעונו, אך ההצעה נדחתה; האדמו"ר לא מקבל בביתו מחללי שבת, כך נאמר לו ולתקשורת, מה שהוסיף הילה כוחנית לדמותו. לתדמית הקשוחה נוספו כרגיל הפרסומים התכופים בדבר מנהגי חצר גור ו'תקנותיה' בענייני מיניות ואישות, הנתונים על הונו האישי הרב של האדמו"ר, והקשרים הכלכליים הענפים שמנהלת המעצמה הפיננסית של גור, המוכרת בכינוי 'איחוד מוסדות גור' (או במבטא החסידי – 'האִיחִיד').
קהילת גור בישראל מונה כמעט 30 אלף נפש. כדי להבין את הכוח שהאדמו"ר מרכז בידיו, די להסתכל ברשימת התורמים ל'איחוד מוסדות גור' בשנים האחרונות. זו כוללת בין היתר את 'אופטיקה הלפרין', 'החברה המרכזית למשקאות' ואפילו את יצרנית הסיגריות 'דובק'. מחזור הכספים של 'האיחוד' עומד על כ־50 מיליון שקל בשנה.
האדמו"ר מגור הוא עשיר מופלג גם באופן אישי. הונו הוערך על ידי 'פורבס ישראל' ביותר מ־350 מיליון שקלים, רובם בנדל"ן כתוצאה מהשקעות שביצע אביו, הרב שמחה בונים אלתר, מאז עלה לישראל בשנות העשרים של המאה הקודמת. לאחר שכשל בעסקיו בתחום היין, שכנע האב יהודים פולנים להשקיע איתו כסף ברכישת אדמות בישראל. באותן שנים זו לא נראתה השקעה בטוחה במיוחד, אך לימים היא הפכה את ר' שמחה בונים ויורשיו לעשירים מופלגים. האדמות שבבעלות האדמו"ר ממוקמות גם באזורים יוקרתיים במרכז הארץ.
האביב הליטאי
כבר ארבעים שנה שהרב יעקב אלתר בוחש בפוליטיקה הישראלית. זה החל ב־1977, עם מינויו של אביו לאדמו"ר. מאז הוא נמצא במוקד קבלת ההחלטות הקריטיות ביותר: כניסה לממשלה ויציאה ממנה, מאבקים ציבוריים וחתימה על הסכמים, סכסוכים מבית ומלחמות מחוץ. במשך שנים ניהל את הפוליטיקה בעבור אביו, האדמו"ר החזק באגודת ישראל דאז, שבאותה תקופה – לפני הקמת ש"ס ודגל התורה – הייתה המפלגה החרדית היחידה. בשנים המעטות שבהן כיהן כאדמו"ר דודו, הרב פנחס מנחם, הוא התרחק מעט – אך ב־1996 שב לעמדת הכוח עם מינויו לאדמו"ר, הפעם כשליט בלעדי.
במהלך עשרות השנים שבהן הרב יעקב אלתר יושב על יד ההגה החרדי, הפוליטיקה החרדית השתנתה לבלי היכר. ב־1977, בעקבות המהפך השלטוני, נכנסו החרדים לממשלה אחרי שנים ארוכות של בצורת אופוזיציונית. בהמשך הגיעו התקציבים, התפקידים הבכירים והפטור מגיוס, ועיצבו מחדש את הגבולות בין הציבור החרדי ונציגיו לשלטון. מיריב מר ועוין הפך השלטון החילוני לשותף לדרך. במקביל החלו לצוץ הבעיות הפנימיות במגזר, שצמח במהירות באותן שנים. מנהיגותו העולה של הרב שך במחנה הליטאי בישרה סדר יום חדש: לא עוד שלטון יחיד של גור, המושלת לבדה בכיפה. קודם לכן, במשך שנות השישים והשבעים ועקב הידלדלות החברים הליטאים במועצת גדולי התורה של המפלגה, הפכו אדמו"רי גור לשליטים היחידים, תוך שהם מתעלמים במידה רבה מקולם של עמיתיהם הליטאים.
הרב שך שינה את המשוואה הזו כשפרש ממועצת גדולי התורה בשנת 1983 אחרי ויכוח קולני עם האדמו"ר מגור ר' שמחה בונים, והחל לגבש את המגזר הליטאי ככוח פוליטי בדרך למפלגה עצמאית. הקמת ש"ס ב־1984 הייתה הפסיעה הראשונה בדרך לשינוי פני הפוליטיקה החרדית. עד סוף שנות השמונים הפכה הנציגות החרדית בכנסת ממפלגה אחת לשלוש: ש"ס לספרדים, דגל התורה לליטאים, ואגודת ישראל הוותיקה לחסידים, כשלכל אחת מהן מועצת רבנים וחכמים משלה. הרב יעקב אריה אלתר הצעיר ניהל את הצד של גור – 'הסיעה המרכזית' באגודת ישראל.
התהליך שקידם הרב שך נטל את הבכורה מן החסידים והעביר אותה לליטאים. השפעתו העקיפה על ש"ס, לצד כוחם העולה של בוגרי הישיבות הליטאיות, העניקו לו את הסמכות הזו. במועצת גדולי התורה החסידית השלימו עם המציאות שבה ההחלטות המשמעותיות בנוגע לחוקי הגיוס, תקציבי הישיבות, שותפות בקואליציה ובממשלה וכדומה – מתקבלות קודם כול בידי המנהיג הליטאי. מאז תחילת שנות התשעים השלום שב, באופן רשמי, לרחוב החרדי, והסידור הזה נשמר אף בימי יורשו של הרב שך, הרב יוסף שלום אלישיב.
בכל השנים הללו הפוליטיקה כמעט לא הייתה עניינו של האדמו"ר מגור. הוא מינה ועדה פוליטית שבה היו חברים שלושה מנאמניו, בהם האיש שהיה אז הקרוב אליו ביותר – יעקב ליצמן, ועסק בעיקר בנושאים פנימיים של החסידות. הוא התמודד עם אופוזיציה מבית וחיסל בעקביות כל ביקורת פנימית; נאבק בבני דודו המנוח ר' פנחס מנחם, שערערו על הנהגתו; ביטל את לימודי העיון בישיבות גור ועסק בבניית ריכוזי חסידות גור בפריפריה, שאותם הקים עוד בימי מנהיגותו של אביו.
בזירה הפוליטית הוא סמך על ליצמן לחלוטין. אנשים שמכירים לעומק את מערכת היחסים ביניהם טוענים כי בהקשר הפוליטי הם לא היו רק אדמו"ר וחסיד. "הם ראו הכול עין בעין", מעיד חסיד גור, "לא היה אפשר לדבר עם הרבי על פוליטיקה מבלי שזה עובר דרך ליצמן. גם מאבקים פנימיים וגם דברים חיצוניים. הם חשבו אותו דבר ופעלו במתואם". את המאבקים שבכל זאת ניהל, כמו נגד רשת 'שפע שוק', שהייתה שייכת לתאגיד שהחזיק ברשת am:pm המחללת שבת, או המלחמה בסמארטפונים, הוא עשה מעל דפי ביטאון 'המודיע' ותוך שימוש בכוח הקנייה האדיר העומד לרשותו. את הפוליטיקה הפרלמנטרית הוא הותיר לליצמן, וזה מצדו עשה בה חיל.
ה"שתול" של הרבי
ליצמן עצמו נכנס לתפקיד הנאמן הפוליטי בימיו של מי שכונה מנכ"ל המדינה, חבר הכנסת ויו"ר ועדת הכספים אברהם יוסף ('מוניה') שפירא – הבעלים של 'שטיחי כרמל' ועסקן חרדי שמונה לנציגו של האדמו"ר רבי שמחה בונים מגור, אף שלא היה חסיד גור בעצמו. לפי המעשייה המיתולוגית, את בעיית האמון המובנית הזו פתר בן האדמו"ר על ידי "שתילת" העוזר הזוטר ליצמן. לפני הצבעות והחלטות חשובות היה מצלצל הטלפון בלשכתו של שפירא, ועל הקו היה האדמו"ר מגור שמורה לו כיצד לפעול. בלשכה שברו את הראש מניין יודע האדמו"ר מה מתרחש. כשכבר עלו על המלשינון החרוץ, כוחו היה רב מכדי שיהיה אפשר להזיזו. האמון בין השניים נצרב במשך שנים ארוכות של קשר הדוק. אפילו הרחקתו של האח הצעיר, פתחיה ליצמן, מקרבתו של האדמו"ר בעקבות עימותים פנימיים – לא העיבה על היחסים בין השניים.
הסדקים הראשונים נפערו סביב ירידת קרנה של גור בתוך אגודת ישראל, שהייתה כבר אז ללא הליטאים – שהקימו מפלגה ומועצת גדולי תורה משלהם. מאיר פרוש החל לבסס את סיעת 'שלומי אמונים' ולרכז סביבה את כל החסידויות הבינוניות והקטנות, שבניגוד לגור, ויז'ניץ ובעלז אין להן נציג משלהן בצמרת המפלגה. היריבות המרה בין פרוש וליצמן הלכה והעמיקה, עד שבבחירות לראשות העיר ירושלים ב־2008 החליטו ליצמן והאדמו"ר מגור שלא לתמוך בו. פרוש היה המועמד החרדי מול ניר ברקת, ותמיכתם של חסידי גור בברקת החילוני הייתה צעד חריג שעורר מחלוקת רבה ברחוב החרדי.
פרוש לא נבחר בסופו של דבר, אך גור הפכה לשנואת המגזר. כעבור פחות משנה הפסיד ליצמן את תפקיד יו"ר ועדת הכספים לגפני בזכות שיתוף פעולה בין פרוש לליטאים, ונאלץ לנדוד למשרד הבריאות בחריקת שיניים. מול עיתון 'המודיע' שבשליטת גור קם עיתון חסידי מצליח אחר, 'המבשר', שנגס בהשפעתו של האדמו"ר מגור על הזרם החסידי. באותה שנה אף פרצה יריבות אישית קשה בין האדמו"ר מגור לרב אהרן יהודה שטיינמן, מי שהפך ברבות השנים למנהיג הליטאי. ה'מועצת' החסידית הפסיקה להתכנס. יריביה של גור הצליחו לבודד אותה, ומצבו הפוליטי של האדמו"ר מגור הגיע לשפל של כל הזמנים. באותן שנים הוא אף התמודד עם מחלה קשה שקיננה בגופו, ועם הדלפות עקשניות שפיזרו אנשים בצמרת גור לבלוגרים ופורומים ברשת, שחשפו את הפוליטיקה הפנימית והכוחנית של צמרת גור.
ההגמוניה חוזרת
את המהפך החוזר במעמדו חייב האדמו"ר מגור לפילוג הליטאי. מאז הפסדו של פרוש בירושלים השקיעו הוא וליצמן בחיזוק מחדש של 'הסיעה המרכזית' ומועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. הם יישרו את ההדורים עם בעלז, סידרו את העניינים עם חסידות סלונים ופיתחו ערוץ ישיר להנהגה הרוחנית והפוליטית של ש"ס. צעד אחר צעד הם שיככו את הכעס החרדי כלפי גור.
כמה חודשים לפני פטירת הרב אלישיב, במאי 2012, התרחש 'המהפך' הליטאי: נאמני הרב שטיינמן השתלטו על העיתון 'יתד נאמן', הדיחו את העורך והמו"ל ודחקו את ועדת הרבנים הוותיקה. בהמשך הם השתלטו גם על מפלגת 'דגל התורה' ועל גוף הכשרות 'שארית ישראל', ועם פטירתו של הרב אלישיב הכריזו על הרבנים שטיינמן וקנייבסקי כיורשיו בהנהגה. הרבנים והעסקנים המודחים לא קיבלו עליהם את הדין, והתגבשו יחד לקהילות 'בני תורה' שקיבלו את הכינוי 'הפלג הירושלמי', תחת הנהגתו של הרב שמואל אוירבך, יריבו של הרב שטיינמן זה עשור וחצי.
מבחינת גור, הפילוג הליטאי היה הזדמנות להשיב את ההגמוניה לזרם החסידי, לאחר שניטלה מאביו על ידי הרב שך. כלפי חוץ סמכו האדמו"ר מגור וליצמן את ידם על מנהיגותו של הרב שטיינמן, למרות האיבה בין השניים, אך מאחורי הקלעים ניהלו מגעים שוטפים עם רבני 'בני תורה' ועסקניה. בבחירות לכנסת שנערכו מיד לאחר הפילוג הבטיח ליצמן בפומבי כי הוא יהיה הנציג בכנסת של אנשי 'הפלג הירושלמי'. הרב אוירבך הוזמן לחתונות בחצר גור ואף כובד בברכות תחת החופה – רמז להערכה שרוחש לו האדמו"ר החסידי החזק בישראל. השותפות בין 'הפלג הירושלמי' לגור לא האריכה ימים, אך הקרע המעמיק באליטה הליטאית חיזק את מעמדן של אגודת ישראל וגור. ה'מועצת' החסידית שבה לפעול ולהתכנס, האדמו"רים החלו לקבל החלטות משמעותיות בלי להתייעץ במנהיגים הליטאים, וסדר יום חרדי חדש החל להתנהל. בשנים הללו עקר האדמו"ר מביתו בבני־ברק לירושלים, והחל מתערב יותר ויותר בפוליטיקה.
לאחר כמה החלטות עצמאיות (הכנסת תואר שני לסמינרים החרדיים לבנות, והאישור למנות את ליצמן לשר בממשלה) הבינו הליטאים שנפל דבר. המריבות הפנימיות לא הותירו להם כוח להילחם שוב על הבכורה, והם ויתרו. אנשיו של הרב שטיינמן עמלו על הסכם פיוס אישי בין האדמו"ר מגור למנהיג דגל התורה, וזה הושג רק בספטמבר 2016, בחתונת גור שהרב שטיינמן הישיש טרח להשתתף בה. התקשורת החרדית חגגה את "חתונת השלום" בקול תרועה רמה – אך בגור העניקו לכך משמעות אחרת לגמרי: שנות הגלות והניכור תמו, גור חוזרת להנהיג, והפעם את המגזר החרדי כולו.
אך משהושלם המסע אל ההנהגה, החלו הסדקים לצוץ. אחרי עשרות שנים נשבר האמון בין האדמו"ר הרב יעקב אלתר לחסיד יעקב ליצמן. בסביבתו של ליצמן רואים בכישלון בעיר ערד, שבה הפסידה גור במערכת הבחירות לראש העיר מטעם 'יש עתיד' ניסן בן־חמו, את תחילת השבר. האדמו"ר הפסיק אט־אט את הבלעדיות שהוענקה לליצמן בטיפול בנושאים הפוליטיים. זהו הנושא המדובר ביותר בגור כיום. ליצמן, עדיין האיש החזק והמשפיע בחסידות, סובל מאופוזיציה עתירת כוח שחותרת תחתיו, והאדמו"ר כבר לא משתיק את הלשונות הרעות כמו פעם. תרם לכך כאמור הכישלון בערד, תרמה לכך התרחקותו של נאמנו מאיר גלוזמן לטובת אחיינו שמואל ברוך לנדוי, שהחליף את דודו וכעת הוא מתגורר בבית האדמור ולוחש על אוזנו, ותרמה לכך מלחמת הירושה בין בניו של הרבי על השאלה מי ימשיך אותו בהנהגת גור. יותר מכול תרם לכך רצונו של האדמו"ר מגור להיות מעורב בעצמו בפרטים הקטנים – אותם פרטים שעד השנים האחרונות היו נחלתם של חברי הכנסת, כנהוג בשאר הסיעות החרדיות.
אחרי ערד הגיעה השבת, וירושלים תחילה. פתיחת מרכזי המסחר ובתי הקולנוע בעיר בידי ראש העיר ברקת, בן־בריתו של ליצמן, עלתה לכותרות התקשורת החרדית העצמאית. נושא השבת רגיש בגור, שמנהיגהּ דרש להוסיף "והשבת" לשמה של מפלגת "יהדות התורה". יוחנן ויצמן, חבר מועצה גוראי בירושלים מטעם אגודת ישראל, האשים בחילולי השבת הללו את ליצמן ומקורביו. השמועה הגיעה לאדמו"ר וויצמן הוזמן אל הקודש פנימה, יחד עם נתונים ופעילים שלא קיבלו את אישורו של ליצמן. עסקנים עתירי כוח חתרו נגד השר דאז שצבר לפתע פופולריות רבה בחברה הישראלית, והבאישו את ריחו.
משבר עבודות הרכבת בשבת, שגם הוא הובא לידיעתו של האדמו"ר מבלי שליצמן עשה כן, הכעיס אותו מאוד – בעיקר הניסיון של ליצמן להמעיט בחומרת הנושא. הדבר גרם לו לכפות התפטרות על השר, ולאסור עליו לכהן שוב בתפקיד מיניסטריאלי. גם מאבקי השבת באשדוד הוסיפו לתחושה הקשה. דווקא בנושא הגיוס ליצמן כבר ידע מראש מה מצופה ממנו, ואף שחברי הכנסת ממפלגתו מעידים שהוא ביכר את האופציה המתונה, כאשר האדמו"ר החליט אחרת, הוא קיבל עליו את הדין.
אין כמו ליצמן לדעת כיצד מתנהלים הדברים בגור. היום הוא עדיין האיש החזק, אך הנושפים בעורפו כבר ממתינים ליום שאחרי. בגלל החשאיות שבה מתנהלת החצר ואווירת חוסר האמון העזה קשה לדעת בינתיים מיהם הקושרים, אך שם הקוד שבו מכנים אותם – "חבורת בני־ברק" – מספר את הסיפור. ראש עיריית בני־ברק מטעם גור, חנוך זייברט, מצוי בנתק מוחלט עם יו"ר מפלגתו והוא אחד ממתנגדיו העזים בתוך גור. כך גם עסקן הבריאות ואיש היח"צ והאסטרטגיה מנחם גשייד, שבשיחה עם 'מקור ראשון' מכחיש כצפוי את הדברים (תגובתו המלאה בסוף הכתבה). גם שמו של יו"ר איחוד מוסדות גור, נחמן וידיסלבסקי, נקשר בקנוניה הזו, אם כי גורמים אחרים בגור טוענים שהוא יושב על הגדר.
"ספינים של הליכוד"
האדמו"ר מגור עלה לכותרות בשבוע שעבר בהקשר נוסף, כאשר אושפז לצורך טיפולים בבית החולים 'הדסה עין כרם' בירושלים. בעבר כשנזקק האדמו"ר לטיפול רפואי ממושך הוא שהה בבית החולים הפרטי 'מדיקל סנטר' בהרצליה, והעניין עבר מתחת לרדאר הציבורי. הפעם הודלף דבר הטיפול לתקשורת הישראלית, וכך גם התנאים המיוחדים שלהם זכה על חשבונם של חולים אחרים, כתוצאה מפעילותו של סגן שר הבריאות ליצמן. בחסידות טוענים כי הדבר מקובל במקרים של אישיות רבנית בכירה. "בשביל אדמו"רים אחרים סגרו מחלקות, ורק עלינו מתלוננים. יש יחס שלילי מיוחד כלפי גור", אומרים לנו שם השבוע.
ארבעים שנה לאחר שהחל לעסוק בפוליטיקה החרדית, עלול האדמו"ר מגור להיות האיש שיפיל את ממשלת נתניהו ויגרור את מדינת ישראל לבחירות שאולי יעלו שוב את אויב החרדים יאיר לפיד – לקואליציה או לשלטון. הוא זוכה לכבוד רב מצד חברי מועצת חכמי התורה של ש"ס, בזרם הליטאי אין מי שיאיים על מעמדו, ובזרם החסידי הוא נתפס כגורם ממתן בין האדמו"רים הקנאים יותר באגודת ישראל, בעיקר ויז'ניץ וסלונים, ובין המתונים – בעלז וצאנז. נראה כי לא רק מחוץ למגזר החרדי הוא לא מוכר, אלא אף בתוך המגזר הוא נחשב לחידה: אדם מסוגר השומר את דעותיו לעצמו, ממעט להתבטא בפומבי, לחשוף את כוונותיו או לתאם מהלכים עם רבנים ופוליטיקאים אחרים.
בקרב העסקנים החרדים יש התוהים האם הקו הלעומתי שנקט במשבר עבודות הרכבת בשבת ובחוק הגיוס הוא סימן למנהיגות תקיפה יותר מזו שהייתה מקובלת בשנים האחרונות, או רק רצון מצדו להוכיח לכולם מי מקבל כעת את ההחלטות.
מטעמו של סגן השר ליצמן לא נמסרה תגובה, אך בסביבתו מכחישים את הדיבורים על קרע עם האדמו"ר וטוענים כי מדובר ברכילות חסרת משמעות. מנחם גשייד מסר כי "מקומו של הרב ליצמן בדיוק כשהיה. אלו ספינים של אינטרסנטים בליכוד. כל מי שאומר אחרת הוא שקרן או מדומיין".
