פוליטיקאים חרדים ולעומתם קציני משטרה גדשו בשבוע האחרון את אולפני החדשות, בתגובה לזעם הציבורי על פתיחת תלמודי התורה. הוראתו של הרב קנייבסקי לפתוח אותם, בשעה שכל תלמידי ישראל נשארים בביתם שבועות ארוכים מאימת המגפה המשתוללת, אכן עוררה תרעומת רבה. אך הדרישה לאכיפה נענתה בקול ענות חלושה מטעם משטרת ישראל, שהעדיפה להימנע מעימות עם המגזר החרדי. יש להודות ביושר: קשה לתאר את הסערה שהייתה מתחוללת למראה תמונות של שוטרים במדים מפנים בכוח ילדים רכים מבית תלמודם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "תמיד נהיה מקום בטוח ליהודים": אלבניה מצטרפת למאבק באנטישמיות
– הנהגה במלכוד קורונה: נחשפים השסעים בפוליטיקה החרדית
– משפחה אחת: קליפ חדש יאחד את העולם במאבק בקורונה
אבל בזמן שהשיח הציבורי עסק במשטרה ובתפקידה, הוא החמיץ את הגוף העצום שאמון על הפיקוח על מוסדות החינוך החרדיים: משרד החינוך. יואב גלנט, איש השייטת, מילא פיו מים ושייט מתחת לרדאר. שלושה מחדלים שהתרחשו השבוע בישראל רשומים על שמו: בתי הספר שהיו צריכים להיפתח ולא נפתחו, תלמודי התורה שלא היו צריכים להיפתח ונפתחו, וגני הילדים שנפתחו וחבל שנפתחו.
לרשות משרד החינוך עמדו חודשים ארוכים ויותר מארבעה מיליארדי שקלים כדי להתכונן לפתיחת שנת הלימודים הנוכחית. במשרד בנו מתווה הפעלה מלא חורים, שבאופן לא מפתיע שימש זרז לתחלואה בישראל, ועימה גם המוני בידודים ששיבשו את שגרת חייהם של עשרות אלפי תלמידים, מורים ובני משפחותיהם. במקום לנצל את הסגר לבניית מודל הפעלה חדש, כזה שמכיר בכשלים הקודמים ומנסה לתקן אותם, במשרד החינוך מתעקשים להישאר עם המודל הכושל הקודם, ועוד מאשימים את משרד הבריאות שהוא "מזגזג" ומשנה את דרישותיו. אם למידה מטעויות היא זגזוג, הבו לנו עוד ממנו.
גני הילדים שנפתחו השבוע בהתראה קצרה המחישו עוד יותר את חוסר המעש וקוצר הראות במשרד. אחת הסיבות המרכזיות לכישלונו של המתווה בגני הילדים היה ריבוי אנשי הצוות שעברו בין גנים. שוב ושוב נשמעו הסיפורים על גננת מחליפה שהייתה חולה מאומתת והכניסה חמישה גנים לבידוד. הצורך בגננת מחליפה ובסייעת מחליפה הוא תוצר של שבוע לימודים שאינו תואם את שבוע העבודה של הגננת. הגננת עובדת חמישה ימים בשבוע, אבל הגן פועל שישה ימים. ביום החופשי שלה מגיעה לגן מחליפה, והיא נדרשת לעבור בין שלושה ואף חמישה גנים בשבוע. הצעד הנכון היה להעביר את הגנים למתכונת פעילות של חמישה ימים עם צוות קבוע, ולהודיע לגננות שעד תום המשבר – היום החופשי שלהן יהיה יום שישי.
אבל מה שנכון לחוד, ויפה בן־דוד לחוד. מזכ"לית הסתדרות המורים הודיעה שכל גננת תישאר עם היום החופשי שלה, וגלנט העדיף שלא לריב איתה. כך הופעלו הגנים שוב עם גננת מחליפה וסייעת מחליפה, ושיקולי בריאותם של הילדים (ושל הגננות עצמן) נזנחו.
מסרו את המושכות
את הביקורת הרבה ביותר ספגו תלמודי התורה שנפתחו בניגוד להנחיות, וגם שם נדמה כי משרד החינוך פשוט נעלם. אותו משרד שנוזף בכל בית ספר ממלכתי שאינו מלמד את מספר השעות המדויק שנקבע בחוזר המנכ"ל ללימוד ספרות עברית, ושמגדיר בדיוק אילו קוּלרים ומכונות ממכר אפשר להציב במסדרונות בתי הספר, התעלם באלגנטיות כשמדובר בבריאותם ושלומם של ילדי החרדים. הרגולטור הקפדן ביותר בממשלה החליט שבענייני החינוך החרדי אפשר לשחרר את המושכות ולהעביר את הסמכות לרב קנייבסקי ואנשיו.
משרד החינוך אמנם איננו קובע כמעט מה קורה במוסדות החינוך החרדיים, אבל הוא כן מתקצב אותם, ובסכומים ניכרים. כל מוסד חינוכי בישראל חייב לקבל רישיון מטעם משרד החינוך כדי לפעול, והרישיון הוא גם תנאי סף לתקצובו. מוסדות החינוך החרדיים אמנם זוכים להקלות ולתנאים מיוחדים בקבלת הרישיון, אבל כל רישיון שניתן – אפשר גם לשלול. אם המוסד החינוכי מפר את תנאי הרישיון, למשל כשהוא מקיים לימודים בניגוד לתקנות משרד הבריאות, אזי משרד החינוך יכול לשלול ממנו את רישיונו. בעל הרישיון יכול לערער על ההחלטה בפני ועדה, אבל בינתיים הוא מנותק מהברז הממשלתי.
במקום שבו הידברות, שכנוע, פוליטיקה מאחורי הקלעים, קנסות ושוטרים לא עבדו, איום בשלילת רישיון ההפעלה ועימו חלק ניכר מתקציבי המוסדות הללו, היה אולי עובד ומביא ליצירת מתווה מוסכם להפעלתם. בידי משרד החינוך היה כלי האכיפה האולטימטיבי על המוסדות הללו, וסמכות מלאה להפעילו, אבל כאמור המשרד הזה פשוט נעדר מהשטח.
במקום שבו הידברות, שכנוע, פוליטיקה מאחורי הקלעים, קנסות ושוטרים לא עבדו, איום בשלילת רישיון ההפעלה ועימו חלק ניכר מתקציבי המוסדות, עשוי היה לעבוד
פנינו למשרד החינוך וביקשנו לדעת אם נבדקה האפשרות לשלול את רישיון ההפעלה של מוסדות החינוך שנפתחו בניגוד להנחיות משרד הבריאות. בתגובה קיבלנו תשובה לקונית שלפיה "אכיפת תקנות הבריאות נמצאת באחריות משטרת ישראל". חזרנו ושאלנו אם במשרד שקלו להפעיל את הכלים שנמצאים ברשותם, בהתחשב בכך שאכן מדובר בהפרה חמורה של תקנות רישיון ההפעלה. במשרד החינוך אמרו שיבדקו ויחזרו אלינו. אנחנו עדיין מחכים.
נגד ההיגיון הנגיפי
מערכת החינוך החרדית היא מערכת מורכבת ומבוזרת במיוחד. בניגוד לחינוך הכללי, שבו רוב בתי הספר וגני הילדים הם מוסדות רשמיים של משרד החינוך, גופי החינוך החרדי משתייכים למגוון רחב של בעלויות פרטיות ועמותות, זרמים וקהילות. הם נבדלים זה מזה בהיקף הפיקוח של משרד החינוך עליהם, ובהתאמה – גם בהיקף התקצוב שהם זכאים לו.
כ־75 אחוזים מהתלמידים בחינוך החרדי שייכים מבחינה ארגונית לחינוך המוכר שאינו רשמי, הכולל מוסדות חינוך יסודיים ועל־יסודיים לבנים ולבנות. מוסדות אלה אינם בבעלות המדינה, אך תלמידיהם כפופים לחוק לימוד חובה, והמוסדות קיבלו עליהם חלק מהחובות החלות על מוסדות חינוך רשמיים, ובהם גם רמה מסוימת של לימודי ליבה, במיוחד במוסדות לבנות. מוסדות אלה זכאים לתקצוב בשיעור של כ־75 אחוזים מתקציבו של תלמיד במוסד חינוך רשמי. בתי ספר השייכים לרשתות החינוך החרדיות הגדולות – מעיין החינוך התורני המזוהה עם ש"ס, והחינוך העצמאי המזוהה עם יהדות התורה – מתוקצבים באופן זהה לתקציב הבסיס של החינוך הרשמי, אך אינם נהנים מתקציבים תוספתיים שונים.
מיעוט של כמה אלפי תלמידים חרדים לומדים בבתי ספר רשמיים המשתייכים לזרם חדש יחסית, הממלכתי־חרדי, שהחל לפעול ב־2014. בתי הספר שבמסגרתו פועלים במתכונת דומה לבתי הספר הממלכתיים־דתיים, אך פונים לקהל חרדי שמעוניין להקנות לילדיו השכלה בסיסית שתכין אותם לחיים.
המוסדות החרדיים שהיו בכותרות בימים האחרונים, תלמודי התורה, משתייכים למעמד חוקי ששמו "מוסדות פטור". מוסדות אלה, שחלק גדול מהבנים החרדים בכיתות א'־ח' לומדים בהם, פטורים מחוק לימוד חובה, ומלבד כמה תנאים שעליהם לעמוד בהם, אינם כפופים לרוב הדרישות של משרד החינוך. למרות זאת, הם מתוקצבים על ידי משרד החינוך בשיעור של עד 55 אחוזים.
הישיבות הקטנות – מוסדות הלימוד העל־יסודיים לתלמידים חרדים בכיתות ט' עד י"א – פועלות במסגרת חוק מוסדות חינוך תרבותיים־ייחודיים, שנחקק במיוחד בעבורן ב־2008 ונועד לאפשר להן לפעול מחוץ למערכת החינוך הציבורית ולקבל תקצוב. הישיבות הקטנות מתוקצבות על ידי משרד החינוך בשיעור של 60 אחוזים.
במהלך השנים ובעקבות תמריצים כלכליים נאותו בחינוך החרדי להכניס לימודים כלליים ולימודי ליבה לחלק גדול מהמוסדות, אך לא הסכימו לגעת בבבת עינם – הישיבות הקטנות. זהו הגיל שבו הבנים החרדים מתנתקים לחלוטין מלימודי החול המעטים שהוקנו להם בשנות הילדות, ונכנסים למסלול שכולל לימוד תורה בלבד. כאשר צעירים חרדים בשנות העשרים לחייהם מבקשים ללמוד לימודים אקדמיים ומתקשים להשלים את החסך במתמטיקה, באנגלית ובמדעים – הפער מתחיל שם, בישיבות הקטנות.
את החלל שנוצר בעקבות המימון הממשלתי החלקי של החינוך החרדי, ממלאים תרומות ותשלומי הורים. בעבור משפחות חרדיות רבות, שהן לרוב מרובות ילדים ומעוטות יכולת, מדובר בעול כלכלי שהן נושאות בשם אידיאל לימוד התורה ומרכזיותו בחברה החרדית.
עם סגירת מוסדות הלימוד בגל הקודם ובנוכחי, עברו גם במערכת החינוך החרדית ללמידה מרחוק. אך עם כל מורכבותה של הלמידה מרחוק בחינוך הממלכתי, שעסקנו בה כאן, בחברה החרדית היא עסק מסובך הרבה יותר. לחלק גדול מהתלמידים אין אמצעי קצה ללמידה מקוונת – מחשבים, טאבלטים או סמארטפונים – וברבים מהבתים גם אין חיבור לאינטרנט. בחינוך החרדי יצרו מסלול חלופי של למידה באמצעות מרחב טלפוני – שיעורים מוקלטים שהתלמידים מאזינים להם.
סדרי העדיפויות החרדיים ברורים מאי־פעם: אחרי הסגר הקודם, כשמערכת החינוך נפתחה בהדרגה, אושרה חזרה ללימודים של חמש שכבות גיל. בחינוך הכללי נפתחו מחדש כיתות א'־ג', שסגירתן הקשתה על ההורים לחזור ולעבוד, וכן כיתות י"א־י"ב, שבהן נלמדים רוב המקצועות לבחינות הבגרות, החשובות לכניסה לאקדמיה ולרמת ההשכלה וההכנסה בעתיד. לעומת זאת, בחינוך החרדי בחרו להחזיר תחילה חמש שכבות גיל אחרות – כיתות ז' עד י"א, הגיל שבו הבנים החרדים מתחילים ללמוד גמרא באופן משמעותי. גם עכשיו, כשבחינוך החרדי נדרשו להקטין את מספר התלמידים בכיתות, הם בחרו לפצל את כיתות הבנים ולשכן אותם בכיתות הבנות, שבמקומות רבים עדיין לא הוחזרו ללימודים.
ההיגיון החרדי מנוגד להיגיון הנגיפי: נגיף הקורונה פוגע יותר בבנים מאשר בבנות, והסיכון להדבקה גדל ככל שהגיל עולה, ובמיוחד מעל גיל 12. הפעלתה של מערכת החינוך בגיל הצעיר יותר הכרחית גם מסיבות של פרנסה, אך היא הגיונית יותר גם משום שבגיל הזה סכנת ההדבקה נמוכה יותר. אבל החברה החרדית רואה חשיבות עליונה דווקא בחינוך הבנים, ודווקא הבוגרים יותר, והנזקים ניכרים.
מבחינת המנהיגים החרדים, הם נדרשים לבחור אם לסכן את החיים או את הנפש, את הגוף או את הרוח. הרב קנייבסקי, שהכריע לטובת פתיחת תלמודי התורה והורה בגל הקודם שלא להפסיק את הלימודים בישיבות, סבור שהקורונה מסכנת את הבריאות, אבל בלי עולם התורה החברה החרדית היא גוף מת ממילא. מה שבעבור אחרים הוא עניין של חוסר נוחות – הילדים השוהים בבית – נתפס בחברה החרדית כרעידת אדמה של ממש וכערעור של זהותה המרכזית. אין להתפלא שחלקם בחרו לפתוח את המוסדות, גם במחיר פגיעה בבריאות. את ההשלכות נלמד כולנו בשנים הקרובות.
בחסות מדינת הרווחה
השנה הלך לעולמו פרופ' מנחם פרידמן, שטבע את המונח "חברת הלומדים" כתיאור סוציולוגי של החברה החרדית בישראל, בעקבות האתוס הנרחב של הקדשת החיים ללימוד תורה. מבחינה היסטורית מדובר במציאות צעירה יחסית, מאז שנות החמישים של המאה הקודמת. היא התאפשרה בזכות הסדרים פוליטיים, ובחסות מדינת הרווחה המודרנית וקצבאותיה. הסכם הסטטוס־קוו, בתחילה עם בן־גוריון ובהמשך עם הליכוד, סלל את הדרך להקמתה של מערכת חינוך נפרדת, עצמאית וממומנת, שמטפחת את אידיאל "תורתו אומנותו" בעבור הגברים, ומותירה את עול הפרנסה על כתפי הנשים. עם השנים, הצירוף של התגברות המגמה הבדלנית בחברה החרדית, שיעורי הילודה הגבוהים והיעדר עצמאות כלכלית – הפך לבעיית מדיניות בוערת ברמה מקרו־כלכלית ולסוגיה קריטית לעתיד ישראל.
בשני העשורים האחרונים עוברת החברה החרדית תהליכים חשובים, ואלה נמצאים כרגע תחת איום. רבים בתוכה הצליחו למצוא נתיבות אל ההשכלה ואל הפרנסה, וצעיריה החלו לצאת ממעגל העוני ולשאוף לרמת חיים גבוהה משהורגלו בה. הנשים – שרובן תמיד עבדו – החלו להכניס הרבה יותר כסף ואפילו ללדת פחות ילדים מבעבר. כל זה לא קרה משום שהאידיאל החרדי השתנה, אלא כי מדינת הרווחה השתנתה. הקיצוצים בקצבאות בראשית שנות האלפיים, בעיקר בקצבאות הילדים – קיצוצים שהגיעו לאלפי שקלים בחודש למשפחה מרובת ילדים – הכריחו חרדים לצאת לעבוד, ואז לפתח את כישוריהם כשגילו שאלה נדרשים לפרנסה.
ההתקדמות הזאת מצויה כרגע במגמת בלימה. משבר התעסוקה, המתלווה למגפה, פוגע בעיקר באוכלוסיות חלשות באופן יחסי ובהן נשים, צעירים ועובדים חסרי השכלה פורמלית – כולם מאפיינים בולטים של החרדים העובדים. גם התחושה שהחברה החרדית נתונה למתקפה עלולה לגרום לה להתכנס ולהתבדל שוב, להחזיר את המיקוד ללימוד התורה שנפגע ולזנוח את הלימודים הכלליים ואת מאמצי הפרנסה. צעדי ההתמודדות עם המגפה ממוקדים בציר המרכזי של החברה החרדית: תלמודי התורה, הישיבות, בתי הכנסת ובתי המדרש. התגובה החרדית הקלאסית היא להתבצר, להתחפר ולשמר, והיא עלולה לחזור על עצמה גם כעת.
