קמה בקשי (18), בת שירות תושבת עפרה, שובצה לשירות לאומי בתפקיד הדרכה במכון המקדש ברובע היהודי בירושלים. היא הספיקה להתייצב במקום ימים ספורים ואז חלתה בקורונה, ולאחר שהחלימה המקום כבר חדל מלתפקד בשל המגפה. מאז היא בבית, ומידי פעם מוקפצת מטעם השירות הלאומי לתפקידי שמרטפות קצרים על ילדים שהוריהם עובדים בחינוך המיוחד, שפועל כסדרו. כמי שהחליטה לייחד תקופה זו בחייה להתנדבות לטובת החברה הישראלית, היא משוכנעת שביכולתה לתרום יותר. הרבה יותר. אך בפועל, הימים חולפים והגורמים במערכת השירות הלאומי אליהם מנותבת פנייתה ופנייתם של הוריה, המנסים לסייע לה, משיבים את פניהם ריקם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עובדי בתי חולים מקבלים פטור מבידוד למרות חשיפה לקורונה
– בנט יצטרך להכריע: סמוטריץ' הוא נכס או נטל?
– מהתורה הגואלת לפסגת האקדמיה: סיפורו של פרופ' מיכאל צבי נהוראי
כמי שחלתה בקורונה, בקשי מתבססת על הסברה הקיימת, נכון לכרגע, לפיה מי שחלה, אם פיתח נוגדנים, מחוסן לכשלושה עד ארבעה חודשים מההידבקות. "כבר חליתי בקורונה ולכן אני רואה את עצמי ככוח אדם חשוב במדינה", אומרת בקשי. "יכולתי אולי לסייע לקשישים שלא מתאפשר להם מפגש עם אנשים והכי הייתי רוצה להתנדב לעבוד עם חולי קורונה קשים במחלקות הקורונה בבתי החולים. אם אני באמת מחוסנת בחודשים האלה, אני יכולה לתת כוס מים לחולה צמא, לקשר בשיחת וידאו חולה קורונה קשיש בבית החולים למשפחה שלו ועוד. היות וצוותי הרפואה עמוסים מאוד, אני מרגישה שאני יכולה לסייע להם בדברים רבים, ומקרוב".
והיא יודעת, למרבה הצער, על מה היא מדברת. הרב אליהו בקשי דורון ז"ל, הראשון לציון והרב הראשי לשעבר, שנפטר באפריל מקורונה, היה הדוד של אביה. בקשי-דורון אושפז בבית החולים עם ההחמרה שחלה במצבו ואחד מקרובי המשפחה שנדבק במגפה הוא שסעד אותו בבית החולים בימי חייו האחרונים, וכך הוא לא היה מאושפז בגפו.
"הרכזת האזורית שלי מטעם השירות הלאומי נפלאה ועושה כמיטב יכולתה", חשוב לבקשי להדגיש. "אך בכל פעם שהרכזת פונה למישהו מעליה היא נתקלת במערכת בירוקרטית. התחושה היא שהמערכת למעלה מתייחסת אלי כבת שירות ממורמרת שלא אוהבת את מקום השירות שלה. ההתנהלות כלפי היא כאילו מדובר בשנת שירות רגילה, ללא התייעלות לנוכח המצב. במקום לסייע לי, אומרים לי שאולי בחנוכה יתפנה תקן, אבל עד אז יעבור מניין החודשים שלי מאז חליתי בקורונה. באופן פרדוקסלי, אם אלך על דעת עצמי להתנדב במחלקת קורונה ולא אהיה זמינה מבחינת המערכת לאותן שעות בייביסיטר מעטות אותן אני עושה בשבוע, אני עלולה להיחשב כמי שכלל לא עשתה שירות לאומי.
"מגפת הקורונה היא מקרה חירום לאומי והמקבילה האזרחית של מלחמת יום הכיפורים, אז כמו שלא היו משאירים במלחמה לוחמים למכור בשק"ם, גם אנחנו בשירות הלאומי מהווים כוח משימה אזרחי חשוב. מקרה חירום בזירה האזרחית הוא בדיוק המשבר שתפור על השירות הלאומי כדי לעשות מעשה ולהוכיח את כוחו ואת תרומתו המשמעותית. רציתי להקדיש את התקופה הזו בחיי לתרומה אמיתית לחברה, ובפועל אני הרבה שעות ביום בבית, צופה בסדרות ב'נטפליקס'".
ואכן, בנות שירות נוספות מכל רחבי הארץ עמן שוחחנו מציפות תחושות דומות. יש פה, כמו שאומרות הבנות, כוח משימה אזרחי של צעירות וצעירים שכמהים לעשות מעשה, ומשבר אזרחי כמוהו לא ידעה המדינה מימיה, אך בפועל נראה שיותר מידי בנות חשות שנפלו בין הכיסאות. בחלק לא קטן מהמקרים, למרות שהן משובצות, התפקיד אותו בחרו ועליו חלמו השתנה ואפילו רוקן מתוכן. לעתים לא ניתן כרגע לבצע את התפקיד כלל, כמו תפקיד הדרכה בטיולים, ותפקיד משמעותי אחר לא נראה באופק, מה שגורם להן לחוש מבוזבזות. בנות שירות שהיו אמורות לנסוע לתפקידים בחו"ל לא נסעו לבסוף או שהוחזרו ארצה עם תחילת משבר הקורונה.
"זה לא זה מה שדמיינתי, אני רוצה לתת עוד, אבל לא מוצאים לי בשירות התנדבות נוספת, או שבהתנדבות שמצאו לי לא באמת צריכים אותי. ימים שלמים שלא עשיתי כלום ואף אחד לא אמר לי על זה כלום. זה מרגיש פספוס כי באתי לתרום", הם תיאורים שחוזרים על עצמם תדיר אצל הבנות עמן שוחחנו. "בעקבות המצב הגרעין לא פועל ולכן אנחנו מוצאות את עצמנו בשעות הצהריים ללא עשייה, מה שגורם להרגשה של בזבוז זמן ולפעמים אפילו להרגשה מדכאת", הן אומרות. חלק מהבנות אף נאלצות לעזוב את דירת השירות בניסיון לחסוך כספי מחיה ולחזור לבית ההורים.
ובאותה נשימה נדגיש כי ישנם בנות ובני שירות לאומי רבים שכן ממשיכים לעבוד בתפקידים בהם הוצבו, כי הם לא נסגרו ואף קיבלו משנה תוקף, אם זה בבתי החולים, בשב"כ, במוסד, במד"א, בכפרי נוער וכדומה. אך מול כל אלו שנמצאים בתפקיד מתגמל וחיוני, ישנן בנות שירות שמדווחות לנו על ימים ארוכים ומשמימים כמעט ללא עשייה, עד כדי מחשבות לעזוב את השירות כליל.
ככל שהתארך משבר הקורונה, ניסו בעמותות השירות הלאומי השונות לארגן לכל בת שירות תקן חליפי, מן תכנית מגירה למקרה שהמוסד בו היא משרתת ייסגר, המכונה "תקן צל". אך ברשות בהחלט מודעים לכך שבמקרים מסוימים גם תקן הצל כרוך בשעות עבודה מועטות ולא מתגמלות ברמה האישית. ובו בעת, על הבנות לצבור שעות שתחשבנה להן לצורך השירות הלאומי ומי שלא מתייצבת לתקן הצל שלה עלולה לאבד את הפיקדון והמענק ולא להיחשב למי שסיימה שירות לאומי.
המורל של רבות מבנות השירות הלאומי לא בשמים, כפי שמתארת אסתר אברהם, בת שירות שעושה את השירות הלאומי שלה באולפנה בניצן וכעת עברה להתנהלות בזום מבית הוריה בבת ים מול בנות שלא הספיקה להכיר: "אני מרגישה שהמצב הנפשי שלי מושפע מזה. יש הרגשה של בטלנות ודיכאון, וגם הבנות וגם המערכת לא יודעים כיצד להתמודד עם זה. אני מוצאת את עצמי חוזרת לבית ההורים כי העבודה היא מרחוק וחבל לי לבזבז כסף על אוכל. וכך, חזרתי הביתה אחרי כל כך הרבה זמן שלא התגוררתי בבית, וגם זה מצב מורכב בפני עצמו. להתעורר בשעה מאוחרת זה לא משהו שאני רגילה אליו, להיות כמו ילדה בחופש גדול זה לא מה שרציתי כשבחרתי ללכת לשירות לאומי".
מנתונים שהעבירו לנו אנשי רשות השירות הלאומי-אזרחי, עולה כי מתוך 18,212 מתנדבי השירות הלאומי, 12,062 משרתים כרגע בתקנים הקבועים שלהם, 1,521 משרתים בתקני הצל ו-3,226 משרתים בתקני צל מהבית. 1,127 מבני ובנות השירות נמצאים בחופשה מיוחדת ובימי חופש, בין השאר כי לא נמצאה להם מסגרת חליפית בעקבות המגפה, ו-384 בני ובנות שירות חולים, אם זה בקורונה ו/או נמצאים בבידוד מבלי שחלו או חולים במחלות אחרות. הנתונים המספריים משקפים כיצד על פניו לבני ובנות השירות הלאומי יש תפקיד, אך אנו בדקנו האם ועד כמה התקן המקורי או התקן החליפי שבנמצא אכן נותן לצעירים ולצעירות הללו כיום שנחושים לתרום מספיק סיבות לקום בבוקר ולחוש שצריכים אותם באמת.
ענוה גטר, בת שירות בתנועת הנוער "אריאל", פנתה בפנייה נרגשת בימים האחרונים לראובן פינסקי, מנכ"ל רשות השירות הלאומי-אזרחי. "מטרת השירות הלאומי היא חוסן חברתי", כתבה לפינסקי בעמוד הפייסבוק שלה. "במשבר כמו משבר הקורונה השירות הלאומי אמור להיות בלב העשייה. ולצערי הוא לא. יש כאן גוף שיכול להרים את האווירה הישראלית ולתת לאנשים תקווה, והוא לא מממש את הפוטנציאל הזה בצורה מלאה. נתקלתי במלא תסכולים של בנות שירות שנמצאות בבית או בתקני צל שרובם לא מממשים 20% מהכוחות של בנות השירות. חלקם נצרכים, אני לא אומרת, אבל הם מצמצמים את ההשפעה ויכולת העשייה של הבנות לתפקידים מאוד קטנים וספציפיים בלי יכולת אמיתית להעניק את כל הטוב שיש להן ושהן רוצות לתת ולפעול איתו… חשוב לי לציין שברור שבנות השירות צריכות ורוצות להיות במקום שהמדינה צריכה אותן, אבל הבעיה היא שהרבה בנות לא באמת מועילות במקומות ששמו אותן ושלא נותנים להן דרור לעשות דברים שיוציאו את הכוחות שלהן לפועל".
בין המתנדבות שתפקידן נפגע במשבר הקורונה, כאלה ששובצו במוסדות חינוך שבשבועות האחרונים שוב סגורים. ההנחיה המתואמת בין בתי הספר וצמרת הנהלת השירות הלאומי הינה למצוא להן תפקיד חליפי מרחוק, אבל במקרים רבים הוא גם רחוק מלהיות ממצה מבחינת הבנות, שצריכות להתמודד על שעות הזום היומיות הספורות ועל תשומת לב התלמידים מול המורות של אותו מוסד חינוכי.
בחלק מהמקרים הן אף מעבירות את הפעילות שיצרו למורה, והיא זו שנותנת לתלמידים שלה את אותה פעילות בשמן. "אני מכינה לתלמידים חידונים, תשבץ תפזורת על נושאים ערכיים, אבל אני לא יודעת אם באמת עשו את הפעילות שהעברנו, כי אין לנו קשר ישיר עם התלמידים בזמן הקורונה", מתארת יעל ארבסמן שעושה את השירות הלאומי שלה בבתי ספר יסודיים במודיעין. "אף אחד לא עונה בעירייה או בשירות הלאומי מבחינת תקנים חלופיים. הייתי רוצה שיגידו לנו דברים מוגדרים ושיהיה מענה לבנות השירות. אנחנו כוח צעיר, אנחנו נמרצות ורוצות לעשות. יכולתי לשבת במוקד טלפוני כלשהו ולסייע, אבל זה לא קורה".
בחלק לא קטן מהמקרים, למרות שהן משובצות, התפקיד אותו בחרו ועליו חלמו השתנה ואפילו רוקן מתוכן. בנות שירות שהיו אמורות לנסוע לתפקידים בחו"ל לא נסעו לבסוף או שהוחזרו ארצה עם תחילת משבר הקורונה
"מאוד מאתגר להפעיל סניף של בני עקיבא דרך מחשב", מתארת טליה אברהם שמשרתת כקומונרית בקן בנתניה. "החניכים מאוד צעירים ואין להם טלפונים סלולאריים וצריך להתקשר להורים שישכנעו את הילדים שלהם להתחבר, מה שלא תמיד מצליח. רצינו ליזום במהלך הסגר התנדבות לטובת קשישים, אבל קומונריות אחרות שיזמו דברים דומים ונעצרו לבידוק על ידי המשטרה נשאלו למה יצאו מהבית בסגר והסתבכו בשל כך. ביקשתי להשתלב איכשהו בתפקיד במערך הקורונה, אבל לא אפשרו לי. אני כל כך רוצה לתת מעצמי בשנתיים האלה, אומרים שאלו שנתיים מאוד משמעותיות בחיים האלה ומרגיש לי שלא ייצא לי מהן כלום".
גם בנות שעושות את השירות הלאומי שלהן במשרדי ממשלה מוצאות את עצמן יושבות ימים רבים בבית ללא תעסוקה. אחת כזו היא דנה (שם בדוי) שמתנדבת במשרד ממשלתי בירושלים, ותפקידה מהותי מאוד בסיוע לאותה אוכלוסייה בה היא מטפלת. "בעוד חלק מעובדי המשרד הגיעו לעבוד בסגר כדי להציע לקהל מענה בטלפון ובמיילים, לבנות שירות אצלנו אין אפשרות לעבוד מהבית", היא מתארת. "אני לא מרגישה מועילה. הייתי רוצה שנחזור לשגרה ולעזור לאנשים שזקוקים לי, אבל בפועל יעדיפו להחזיר תחילה עובדים, ולא בנות שירות. בזמן הזה, כדי להשלים שעות שנדרשות ממני במסגרת השירות הלאומי, אני יושבת בבית ומשוחחת עם קשישים מטעם העירייה. לשבת שעות בבית בטלפונים זה מצב מתסכל, והשטח חסר לי. חיכינו לעשות את השירות הלאומי כדי להתגייס למען החברה אבל במצב כזה לוקחים לנו את המשמעות האמיתית של השירות והחזרה לשגרה לא נראית באופק".
ישנם תפקידים שכן הצליחו להתגוון בחסות הקורונה. נגה לוסטיג, בת 19, שמתגוררת בירושלים במסגרת השירות הלאומי, הצליחה למצוא משמעות בתפקיד חדש, מעט שונה ממה שתוכנן לה. "התפקיד המקורי שלי הוא לצאת עם עגלה של עוגיות ובלונים עם מחלקות בבית חולים ולשמח את המאושפזים", היא מתארת. "בעקבות הקורונה, אני אחראית למעורבות חברתית בדיגיטל ועל יחסי ציבור במסגרת עמותת 'שישי שמח'".
ואילו הדס ונסובר, בת שירות ממירון, הצליחה לעבור מתפקיד בתחום החינוך לתפקיד במחלקת קורונה בבית החולים זיו בצפת. "בהתחלה שירתי בתקן חינוכי שלא הוגדר נכון ולא התחברתי אליו, אז החלפתי תפקיד והגעתי לבית החולים. הייתי צריכה להתחיל במחלקת ילדים אבל בסופו של דבר הציבו אותי כבר החל מהיום הראשון שהגעתי במחלקת קורונה. אני עובדת באזור הסטרילי, בלי כניסה ישירה למחלקה. אני יושבת ליד המחשבים לראות שהכל תקין, מסתכלת במצלמות בחדרים ומודיעה דברים ברשת הקשר. אני הולכת להביא בדיקות דם למעבדות, מבצעת שליחויות. לפעמים זה מעייף, אבל אני יודעת שאם אני לא עושה את זה אחד האחים או האחיות יצטרכו לעשות, וזה יגזול מהם את הזמן לטפל בחולים, אז ללא ספק אני מרגישה שבאמת צריך אותי שם".
אך במקרים שאין תקן חדש או תקן הצל רחוק מלספק, ישנן בנות שירות שנחושות להתנדב, והן מוצאות לעצמן מקום כזה בכוחות עצמן. אחת כזו היא מעיין שלום שעושה את השירות הלאומי שלה באולפנית תל-אביב. "מאז הסגר אין לי תפקיד מוגדר", היא מתארת. "אני בעיקר מדברת עם בנות האולפנה מבית ההורים בגדרה אבל לא פוגשת אותן באופן פרונטלי. רוב הזמן אני יושבת בבית והזמן שלי נשאר ריק ולכן מצאתי מקום התנדבות על דעת עצמי בכיתת חינוך מיוחד בגדרה. אני לא מחפשת עבודה, אני לא מחפשת כסף, אלא שנת שירות ותרומה אמיתית שלי לחברה. בפועל, יש הרבה חוסר ודאות ובנות שרוצות לעזוב כי לא מוצאות את עצמן. התחושה היא שהרכזות עושות את המיטב, אבל לא משתמשים מספיק בכוח של בנות השירות כדי לגייס אותן וזה גורם לנו לייאוש".
"בסגר הראשון שהיה במרס האחרון בהינף מסיבת עיתונאית אחת ראש הממשלה סגר לי בערך 12 אלף תקני שירות מתוך 18 אלף", מתאר ראובן פינסקי, מנכ"ל רשות השירות הלאומי-אזרחי. "כל בתי הספר, החינוך המיוחד, תנועות הנוער, הדרכות בטיולים ומסגרות רווחה רבות נסגרו וגם הפחד בציבור היה מאוד גדול. כתוצאה מכך, הקמנו חמ"ל ובו אספנו מכל הזירות בארץ צרכים: משמירה על ילדים של צוותים רפואיים, דרך סיוע בחקלאות ועוד סדרה ארוכה מאוד של פעילויות והצלחנו כך להוציא בערך 3000 בנות מהבית. החודשים חלפו ועבדנו למציאת תקני הצל ובסך הכל הרוב המוחלט משובץ. מ-12 אלף שישבו בבית, כיום רק כאלף יושבות בבית, וזה שינוי דרמטי שלא קרה מעצמו. רציתי להעלות קמפיין הסברה שיראה שבני ובנות השירות הלאומי עושים בימים האלה דברים מדהימים ולהסביר איך זה עובד בקורונה, אבל בגלל שאין תקציב מדינה לא אישרו לי לעשות זאת".
בפועל, כפי שמתארים לנו ברשות השירות הלאומי-אזרחי ובגופים המוכרים שמפעילים את בני ובנות השירות הלאומי, במקרים לא מעטים המצב מורכב בהרבה, ולא תמיד קל, מסיבות בירוקרטיות ולוגיסטיות שונות, להציב את המתנדבים לתפקיד שאכן יביא לידי ביטוי את יכולת הנתינה שלהם ויגרמו להן לחוש שהן בחזית המאמץ הלאומי.
לעתים הנכונות למצוא תקנים חליפיים לבנות השירות תלויה במקומות ההתנדבות עצמם, שלא תמיד יודעים להגדיר בזמן אמת את הדרישות המדויקות שלהם, או שאלו משתנים תדיר. פינסקי יודע לספר על מקרים שבהן ניסה למצוא לבנות השירות מקומות להתנדבות, אבל הדרישה למתנדבות וכמות המתנדבות להן נזקקו בשטח השתנתה באופן דרמטי מהרגע להרגע. "כך למשל, בגל הקורונה הראשון, בארגון 'השומר החדש' ביקשו בהתחלה ממני 300 בנות ולבסוף לקחו שבע בלבד", הוא מתאר.
"פנו אלינו לאחרונה מאחת מקופות החולים ורצו שנקצה 30 בנות שירות לתפקיד מסוים", מתארת מיכל וולדיגר, יו"ר עמותת "בת עמי". " השטח עבד וחיפש ומדובר בפרוצדורה מול רכזות האזור, אבל חזרנו אחרי שש-שבע שעות עם שלושים בנות ואז אמרו לנו שבעצם לא צריך. כמו שפונים אלי, פונים גם לשאר העמותות וגם למתנדבים אחרים ולא מעדכנים אותי שכבר יש מתנדבים. זה לא שלוחצים על כפתור ויוצאת התנדבות אלא מדובר במערכת שמפעילה המון אנשים שמתאמצים והרבה פעמים זה לא יוצא. ובאותה נשימה, ישנן בני ובשנות שירות שלנו שמשובצים ועושים דברים מופלאים והמשיכו בכך גם במהלך הסגר".
גם ירון לוץ, מנכ"ל "האגודה להתנדבות" ניסה להקצות בנות שירות מטעמו למערך החקירות האפידמיולוגיות. "היה לי קשר עם המטה של גמזו ואמרתי: 'יש לי כוח אדם ערכי ואיכותי עם יכולות, נצלו אותו. מאוד שמחו שם על האפשרות הזו ואמרו שמפיקוד העורף יהיו איתנו בקשר, אך לא קרה עם זה משהו משמעותי, לצערי. מצד שני, בתוכנית הערבית-דרוזית שלנו כן מפעילים את המתנדבות בצורה משמעותית בחקירות האפידמיולוגיות. אין לי מושג מדוע זה יצא כך. עשיתי מה שאני יכול להציע את העזרה, אני מתחבר לכל מה שנאמר פה, וגם אני רואה בזה הזדמנות שלנו. אני טוען שמדינה עם צבא חזק וחברה חלשה היא מדינה חלשה, ודווקא המקום של השירות הלאומי הוא בחוסן האזרחי הזה".
פינסקי מתאר לנו כיצד בקרוב כן יוקצו למעלה ממאה בנות שירות לטובת החקירות האפידמיולוגיות, אך הדבר כרוך בהכשרה, הוא אומר, ולא בטוח שמישהי שחושבת שעוד מעט יחזרו הלימודים תרצה להחליף תפקיד. "צריך להבין שבהרבה מאוד מקומות לא מוכנים לקבל בנות", מסביר פינסקי. "בבתי חולים צריך חיסונים, בחינוך מיוחד צריך הכשרות ועוד. אך הרוב המוחץ של בני ובנות השירות כן עובדים. נכון, תמיד זה התפקיד שהן חלמו עליו, אך אנחנו מנסים עכשיו לבנות עוד פרויקטים, אך בו בעת יש לזכור שמקומות סגורים, אופציות ההתנדבות הן מסוימות מאוד. אנחנו משתדלים להתחשב ברצונן, זו ההנחייה לרכזות, אבל צריך להבין שזה מצב חירום ואי אפשר לעשות רק מה שרוצים. אשרינו שרוח כזו של נתינה מאפיינת את הצעירים והצעירות שלנו והלוואי והייתה לי יכולת למצוא לכל אחת ואחד את התפקיד המתאים. אנחנו עובדים מסביב לשעון כדי למצוא מקסימום מקומות התנדבות, ובו בעת, אם לבנות השירות תהיה יוזמה לשרת מקום מסוים או שאנחנו מפספסים משהו- נשמח לשמוע ולתווך בהתאם".
גם בעמותת "בת עמי" העבירו לנו רשימה של תפקידים שנפתחו בעקבות הקורונה לבנות השירות הלאומי שאת חלקם יזמו בעמותה ואת חלקם יזמו משרדי הממשלה ובראשם משרד החינוך או שהן פרי יוזמות מקומיות שונות. ברשימה ניתן למצוא, בין השאר: קייטנות לילדי רופאים, התנדבות במד"א, הפגת בדידות לקשישים, סיוע למשפחות רווחה, סיוע למבודדים וחולים בקורונה, עבודות חקלאות והתנדבות בגמחי"ם מקומיים וארציים.
"וודאי שכל התפקידים הללו נפתחו בעקבות הקורונה", מתארת וולדיגר. "השירות הלאומי כן תפס את ההזדמנות הזו, את האתגר הזה, ועמד בו. עם זאת, ברגע שהשירות הלאומי הינו חלק מהמדינה, אי אפשר לוותר לגמרי על רגולציה וההתנדבות חייבת להיעשות בצורה מסודרת. אני לא רוצה להגיד שתמיד הכל עובד כשורה ברגולציה, כמובן שישנם דברים הדורשים תיקון, אך בסך הכל השירות הלאומי נמצא שם ועושה. אבהיר ואדגיש שאם מתנדבי ומתנדבות השרות באים עם רעיון, אנחנו לא פוסלים. כמובן שאנחנו כפופים לרגולציה ולפעמים לא די באישור שלנו, אבל הכיוון הוא תמיד חיובי".
לעתים, כפי שמסבירים לנו בגופים המוכרים, ישנן בנות שירות שלא רוצות לשרת בתפקיד הצל, או בתפקיד חליפי זה או אחר שמוצע להן. "אנחנו מקבלים מפעם לפעם משימות ואנחנו מנסים לרתום אליהן בנות", מתאר הרב צבי במברגר, מנכ"ל תנועת עמינדב. "בחלק מהמקרים הדבר נוחל הצלחה ובחלקם האחר- לא. אנחנו מצפים שגם המתנדבות, שבאמת באות עם המון אנרגיות, יתאימו את עצמן למציאות. לדוגמה, בת שירות שרוצה לעבוד עם קשישים בפועל כרגע לבחורה צעירה לבקר קשישים יש בזה מגבלות מהותיות ומשמעותיות והתקשורת לא יכולה להיות במגע פיזי. גם אם אנחנו מאוד רוצים וגם אם זה מאוד חסר, עלינו להשלים עם המצב הזה ולהבין שהתקשורת תעשה כעת באמצעים אחרים ובשלט רחוק".
"הקמנו בעמינדב מחלקה שלמה שעוסקת בליווי הבנות בדיוק בנושאים של עבודה בקורונה", מתאר גם במברגר. "עיקר עיסוקה הוא לאתר בנות שלא ממוצות מספיק ולאתר צרכים שישנם ברשויות השונות ולעשות את החיבורים הללו, ואני מקבל גם את הקריאה הזו שלך לבדוק אם יש פניות נוספות שלא היינו ערים אליהן. ובו בעת, גם הבנות עצמן צריכות להצטייד בסבלנות ובגמישות ולשנות קצת את הציפיות.
הדס ונסובר, בת שירות ממירון, הצליחה לעבור מתפקיד בתחום החינוך לתפקיד במחלקת קורונה בבית החולים זיו בצפת. "בהתחלה שירתי בתקן חינוכי שלא הוגדר נכון ולא התחברתי אליו, אז החלפתי תפקיד והגעתי לבית החולים. אני עובדת באזור הסטרילי, בלי כניסה ישירה למחלקה. אני יושבת ליד המחשבים לראות שהכל תקין, מסתכלת במצלמות בחדרים ומודיעה דברים ברשת הקשר. ללא ספק אני מרגישה שבאמת צריך אותי שם".
"בימים הקרובים נצטרך 90 בנות לטובת החינוך המיוחד, אני מקווה שכל אלה ירתמו לעניין ולא יגידו לנו משפטים כגון: 'אבל נרשמתי עבוד עם תיכון למה שאעבוד עם חינוך מיוחד?' שלא יובן שאני בא בטענות לבנות הללו, אני חושב שהן באמת נקלעו לשנה שהיא מאוד לא שגרתית בהרבה מאוד מובנים. אך השירות הלאומי עובד בשנה במתכונת שונה והרבה מהדברים שחלמנו עליהם שיקרו- לא קורים. אני רואה את האכזבה לא כל כך בזה שהמערכת לא יודעת לתת מענה ולעבוד אלא יותר בשבירת החלום של השירות הלאומי כמו שהוא נחלם במשך הרבה שנים של לעבוד בשטח, לחוש את הנוער שאיתו הן רוצות לעבוד, לצאת לטיולים ועוד. כל אלטרנטיבה לדבר הזה לא תהיה אותו הדבר. אני מבין את האכזבות, מה את חושבת שאני לא מאוכזב שזה המצב?"
ואכן, אחד הדברים המרתקים שעולים השיחות שערכנו עם בנות שירות רבות, הוא כמה שהפעילות בזום קשה ומעיקה בעבורן. דווקא הן, שמשתייכות לדור המסכים, רעבות לשטח. כמהות לקשר הישיר עם האנשים שהם מתנדבות למענם. בטבלאות המספריות של השירות הלאומי הן יספרו כמובן ככאלה שנמצאות ומתפקדות במסגרת התקן שלהן, אבל עבורן המפגש הבלתי ממצה הזה בזום עם הילדים ובני הנוער דווקא הוא שממחיש ביתר שאת את חלום השירות הלאומי שלהן ואת שברו.
"זה לא אותו דבר בזום, אני צריכה לראות את האדם בעיניים, להרגיש את שפת הגוף שלו", אומרת לנו אודיה הכהן, בת שירות שעזבה תקן בחינוך ובגרעין ביפו. "אלו תלמידים שאני לא מכירה והמפגש הראשוני עמם התרחש באמצעות מסך מטושטש. היה לי מאוד קשה דרך המסכים והרגשתי שחוסר העשייה מעייף אותי, שאני נובלת".
הכהן היא מאלו שהצליחו למצוא תפקיד מתגמל, אך היא מדגישה כל העת שחברותיה לא בהכרח בנות מזל כמוה. "בדקתי אילו תפקידים פתוחים בקורונה כדי לפעול בשנה הקרובה. לא הסתכלתי על מה שחשבתי שאעשה, אלא על מה שראיתי שפועל, וגיליתי שבהר חברון, שנמצא לא הרחק מהמקום בו אני גרה, מחפשים בת שירות למערך הרפואה ואפילו עם הקורונה יש יותר עבודה. אמנם זה תפקיד שלא היה לי ניסיון בו ולא חשבתי שזה מה שאעשה, אבל אני מרוצה. ובאותה נשימה, בלב אני כל הזמן עם החברות שלי שרוצות לעשות עוד. מאז שהיינו ילדות חיכינו לשנה הזו, להיות במקום של נתינה נטו, והן מרגישות שהן לא מצליחות למצוא מקום. השירות החדש שהתחלתי לא פשוט, אבל אני מרוצה"
