רק תשעה חודשים עברו מאז 28 בינואר, יום הטקס בבית הלבן שבו השיקו הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו את תוכנית המאה המפורסמת. נתניהו יצא מהטקס כמו חץ שלוח כדי להחיל מיד את הריבונות על כל היישובים ביהודה ושומרון, וכל כך הרבה תהפוכות עברו מאז. האמריקנים תקעו מקלות בגלגלי הסיפוח; המתנחלים דחו את התוכנית וגם קיבלו אותה; נתניהו תכנן את סיפוח הגושים בלבד; כחול לבן הפכו עולמות כדי לטרפד את הסיפוח אצל האמריקנים; חתמנו על הסכמי שלום עם איחוד האמירויות ובחריין תחת הכותרת הכפולה: שלום תמורת ריבונות או שלום תמורת 35־F.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– 245 אלף נדבקים ביממה: הקורונה משתוללת באירופה
– מרצה מהאוניברסיטה העברית למכון מחקר: תישרפו בגיהינום
– האם המכון הביולוגי והעומד בראשו יובילו למציאת חיסון?
והנה, אחרי הדרמות הבינלאומיות והסערות הגדולות, המדיניות והפוליטיות, הסיפוח חי וקיים ועובד שעות נוספות, ואיש כמעט אינו מצייץ, לא בארץ ולא באמריקה, לא באיחוד האירופי וגם לא באבו־דאבי. מועצת התכנון העליונה במנהל האזרחי אישרה הקמת 5,400 יחידות דיור בכל רחבי יהודה ושומרון. ההתנחלויות המתרחבות שבהן מדובר נמצאות בגושים, אבל גם בעומק השטח: בית־אל, קרני־שומרון, כוכב־יעקב, שמעה, מיצד, פצאל, מעלה־אפרים, נוקדים, כפר־אדומים, טלמון, תלם, אפרת והר־גילה. הכול מכול כול. שכונות, מבנים חדשים ותוספות בנייה ל־30 אלף תושבים חדשים שיציפו את השטח. עם אישורים כאלה מי צריך ריבונות?
"עכשיו קורה הדבר האמיתי", הכריז בצדק ראש המועצה בגוש עציון, שלמה נאמן. "אנחנו גאים ומפתחים את היישובים שלנו, וכמובן גולת הכותרת היא הסדרת השכונה הצעירה, פני קדם, לאחר 20 שנות קיום". שלום עכשיו הייתה התנועה היחידה שהגיבה בהודעה נזעמת אחרי החלטת המנהל האזרחי. "ראש הממשלה נתניהו תקע אצבע בעין לידידתנו החדשה במפרץ. קידום אלפי יחידות דיור בגדה המערבית הוא סיפוח דה פקטו", נכתב בהודעה.
האמת, אנשי האמירויות במפרץ לא נראים כמי שמסתובבים עם אצבע בעין. פצאל ונוקדים מעניינים אותם כמו גרגר חול במדבר רובע אל־ח'אלי. בשלושת השבועות מאז נחתם ההסכם מדברים שם (וכאן) על הכול, חוץ מאשר על הריבונות הזוחלת ביהודה שומרון. על הפרק מטוסי 35־F מאמריקה, אוניות מדובאי שמגיעות לנמלים בארץ, שיתוף פעולה בהייטק ובחקלאות, השקעות במפעלים, רכישת קבוצות כדורגל בישראל, וגם: עומר אדם שמסתובב באבו־דאבי ולא בא לו לחזור לארץ. שלשום שמענו על יקבי רמת הגולן שפתחו קו מסחר עם דובאי, מה שאומר שעוד מעט גם היקבים ביהודה ושומרון יתחילו לשווק יין מבציר טוב לבתי מלון בבחריין.
השבוע דיברתי עם דני יתום, ראש המוסד לשעבר. יתום נמצא בימים אלה באבו־דאבי, אורח של חבר ותיק ממשפחת בית המלוכה. יתום, לשעבר איש מפלגת העבודה, אמר כי הסיפור הפלסטיני לא מעניין את אנשי האמירויות. הפרדיגמה התהפכה. היחיד שמתעקש על הקמת מדינה פלסטינית כתנאי לשלום עם ישראל הוא מלך סעודיה הקשיש סלמאן א־סעוד, שעדיין מאמין ביוזמה הערבית מ־2002 שמדברת על נרמול היחסים עם ישראל תמורת נסיגה מיהודה ושומרון, הגולן, עזה ומזרח ירושלים. אגב, יתום מעריך כי קטאר ועומאן הן המדינות הבאות בתור שיחתמו על הסכם שלום עם ישראל, אולי תמורת פיקציה כזו או אחרת של פתרון לבעיה הפלסטינית.
בבחירות הבאות שהולכות ומתקרבות ככל הנראה, איש לא יתעסק בריבונות מלאה, חלקית, או בבנייה ביו"ש. הביקורת נשמעת אצל תנועות שמאל, וגם שם כבר בקושי
הכיוון ברור. הנשיא טראמפ יכול לחזור ולומר כי נושא הריבונות יורד מעל הפרק, לפחות בשנים קרובות, אבל הסיפוח כבר לא זוחל, הוא רץ במהירות באין מפריע. ראש הממשלה נתניהו הקפיא את הבנייה בפברואר רק כדי לפתוח עכשיו את כל הברזים. שר הביטחון גנץ, שמתפאר שעצר את הסיפוח, מקדם אותו במו ידיו דרך המנהל האזרחי. זה הדבר האמיתי שעליו מדבר ראש המועצה נאמן. דחפורים במקום דקלרציות.
החרם ועונשו
השבוע דיברתי עם ראשי יישובים ומועצות ביהודה ושומרון. כולם נשמעו מרוצים, אבל טענו כי לא מדובר במספר גדול כל כך של יחידות דיור, וכי יש כאן החלטות ממוחזרות ויחידות דיור שנספרות כמה פעמים. שמעתי גם על התנחלויות שבהן הרימו זיקוקים באוויר אחרי האישורים. קראתי גם את הפובליציסט שמעון כהן מערוץ 7 שמתקומם על ההחלטה, מכנה אותה לעג לרש, ותובע עשרות אלפי יחידות דיור אחרי ההקפאה שהייתה. ח"כ אריאל קלנר מהליכוד נשא השבוע נאום נלהב בכנסת, ותבע גם את הסדרת כל המאחזים.
הכול יגיע, אל דאגה. זה הכיוון. קצת מוזר היה לראות את ראש הממשלה נתניהו, דווקא אחרי החלטת ההיתרים הגורפת הזאת, נגרר לפוליטיקה פנימית קטנונית שרק מזיקה לו. ביום רביעי הגיע נתניהו לאוניברסיטת אריאל כדי לחתום על הסכם מיוחד להרחבת שיתוף הפעולה המדעי בין ארה"ב לישראל על אזור יהודה ושומרון ורמת הגולן. נתניהו יכול היה לצרף לחגיגת הסיפוח הנוספת הזאת את כל ראשי היישובים ביו"ש, אבל החליט להשאיר שניים בחוץ (דוד אלחייני ויוסי דגן). בתגובה הוא ספג החרמה גורפת, חסרת תקדים, של 15 ראשי מועצות שלא הגיעו לטקס.
כך או כך, בבחירות הבאות שהולכות ומתקרבות ככל הנראה, איש לא יתעסק בריבונות מלאה, חלקית, או בבנייה ביהודה ושומרון. הסיפוח לא מעניין גם את הישראלים, בעיקר לא בימי משבר הקורונה, המצב הכלכלי ומחדלי הממשלה. הביקורת נשמעת אצל תנועות שמאל, וגם שם כבר בקושי. איפה הימים שבהם מערכות בחירות שלמות היו מתנהלות על עתיד השטחים, על הסיפוח, על "כסף לשכונות ולא להתנחלויות", על המדינה הפלסטינית שתקום או לא לצד מדינת ישראל. גם בהפגנות הגדולות בבלפור הנושא המדיני נדחק, ורק קבוצות שוליים מניפות את דגל פלסטין וקוראות סיסמאות בעברית ובערבית, והן נבלעות במחאה נגד השחיתות השלטונית.
וזה חבל. אנחנו משלימים עם מציאות שמסכנת את עתיד המדינה הרבה יותר מנגיף הקורונה. מדינה דו־לאומית שתקום כאן אחרי הסיפוח הבלתי נמנע, תמחק את הפרויקט הציוני וגם את הדמוקרטיה הישראלית הרבה יותר מהמזימות הטוטליטריות של בנימין נתניהו. השבוע מלאו 30 יום ללכתו של ד"ר מירון בנבנשתי, היסטוריון, פובליציסט ואיש שמאל בולט. בנבנשתי היה הראשון שקבע בצער כי המצב בשטח הוא בלתי הפיך וכי ההפרדה בין ישראלים לפלסטינים בלתי אפשרית, אבל הוא גם קרא להסכין עם המציאות הזאת ולמצוא לה פתרונות שיצילו את כולנו. וגם את זה אנחנו לא עושים.
