עבורי, אני מודה, ביקור בשכונה חרדית הוא מסע לפלנטה אחרת. יקום מקביל שמתקיים במרחק של 2.5 ק"מ בקו אווירי מהבית שלי. 12 דקות נסיעה, אבל חיים שלמים בין לבין. קו דמיוני שמפריד בין שכונה אחת לאחרת בירושלים, ובהינף רחוב אחד הכול קצת מוכר אבל הרבה שונה: שמות החנויות, שלטי החוצות, מודעות הרחוב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "מוכנים לכל תרחיש": צה"ל מסכם את תרגיל חץ קטלני
– 245 אלף נדבקים ביממה: הקורונה משתוללת באירופה
– כשמדברים על החרדים, פתאום האמפתיה נגמרת
מראות ה"חיידרים" הפתוחים בניגוד להנחיות משרד הבריאות הצליחו לעורר זעם רב בציבור הכללי. הכיצד הם מחציפים את פניהם הקטנות מעבר לגדרות הברזל של תלמודי התורה? הכיצד ציבור נרחב חורץ לשון לאימא מדינה? והשמועות על האפליה. לימודי הבנים חשובים, לימודי הבנות לא. מילא פגיעה בבריאות הציבור, אבל פגיעה בערך השוויון? לזה לא נוכל להסכים בתחומי מדינת ישראל, סערו הרוחות. מול כל אלה רציתי להקשיב לחיים עצמם, לשמוע מה חושבות נשים במגזר החרדי על המציאות הזאת.
הבת הקטנה בכיתה ב' מדגימה לי כיצד עובד המרחב הקולי – למידה באמצעות הטלפון. לכל כיתה יש מערכת שיעורים מוקלטים. אבל היא "שונאת את זה", היא אומרת. הקו קורס פעמים רבות וההורים נדרשים להיות זמינים לעזרה, מה שלא תמיד מתאפשר
לביקורים בשכונות החרדיות בירושלים ובביתר־עילית הסמוכה לביתי אני לובשת שמלה. אף פעם לא באמת אעמוד בכללי הצניעות המקומיים, אבל אני מנסה לא להרעיד את אמות הסיפים של המרואיינים שלי. שמתי אפילו כיסוי ראש (חלקי, לא להגזים). המפיקה חששה שחצי הגלח שלי לא יעבור טוב בעין, אף שהמרואיינת הראשונה כתבה שאני יכולה לבוא איך שאני רוצה. הפעולה הזאת של להתלבש אחרת היא מטפורה טובה לניסיון לצאת מעורי. להקשיב, לשמוע, לכבד ולהבין תפיסת עולם שונה משלי. ובכן, אזהרת טריגר קיטש: שלושת הביקורים בבתיהן של נשים חרדיות ריגשו אותי מאוד. לעולם לא נגיע בתפיסותינו לעמק השווה, אבל הן פתחו בפניי את דלת ביתן וזה הרבה מאוד מבחינתי. אורחות החיים ותפיסת העולם שלנו שונות מאוד, אבל כשבאתי אליהן ניסיתי לבוא חפה מכל אלה, וכך נפתח לי צוהר לחייהן.
"גם אני לומדת תורה"
את בני הזוג מנדלבאום (השמות בדויים), הורים לשבעה וחסידי קרלין – קהילה שנחשבת למחמירה מאוד בתקנות הקורונה – אני פוגשת בביתם בביתר־עילית. הם מאירי פנים והשיחה איתם קולחת.
ש', אם המשפחה, מספרת לי שהאדמו"ר שלהם הורה לסגור את בית הכנסת עוד לפני שהנחיות משרד הבריאות דרשו זאת. כשאני שואלת אם היא חשה באפליה בין בנים ובנות בשאלת הלימודים, היא רואה את הסוגיה מזווית שונה: "אם יש קורונה אז גם הבנים לא צריכים ללמוד. זה פיקוח נפש והם צריכים לשבת בבית, עם כל הכבוד ללימוד התורה. התלמוד תורה של הבנים שלי מאוד אדוק, הם לומדים ביידיש, והפסיקו את כל הלימודים ממש לפני ההנחיות. לרבי שלנו יש כתפיים רחבות וערך לימוד התורה לא פחות אצלו מרבנים אחרים, וההנחיות שלו מחמירות מאוד. לצערי אנחנו שונים מרוב החסידיות. רוב החסידים שמים פס, ואני אומרת את זה בצער ובבושה. חשוב שידעו שגם בציבור החרדי, ולאו דווקא המודרנים והפתוחים – יש אנשים שפויים שבוחנים את העולם באופן עמוק ולא נאחזים רק בסיסמאות של 'לימוד תורה'".
ל' מבני ברק: "הילד שלי פיתח התנהגות לא בריאה. אין טלוויזיות, אין קשר עם ילדים דרך מחשב, במשך שבועות הוא לא למד כלום, לא פגש ילדים, פיתח עצב, הסתגרות. ראיתי ילד כבוי. שלחתי אותו לחיידר בלב שלם. המחיר הנפשי גבוה מידי"
"כשנופלים טילים באשדוד", אומר ד' אב המשפחה, "אף אחד לא יאמר אל תרדו למקלט באמצע לימוד תורה כי זה ביטול תורה. מבחינתנו זה כמו טילים. הקורונה מסוכנת". הוא שחקן שמנהל תיאטרון ילדים המיועד למגזר החרדי, ולא רק לו. לא מזמן אף הופיע בבית הספר הדו־לשוני בירושלים. בבית יש להם אינטרנט שמסונן ברמה גבוהה, והגדולה בת ה־17 לומדת ערבית ביוטיוב. "אבל אין דבר כזה שהיא רואה משהו שאנחנו לא מאשרים", אומרת האם, וד' מוסיף: "זה לא הדבר הכי טוב בעולם, אבל זה כמו שאומרים לילד ברופא שיניים שאם הוא יתנהג יפה הוא יקבל סוכרייה. לפעמים עושים דברים גם כדי לשמור על השפיות".
הם עצמם סבורים שגם הבנים צריכים להישאר בבית, אבל בכל זאת מנסים להסביר את השקפת עולמם של אלה שכן פתחו את תלמודי התורה. "תארי לך שמשתוללת מגפה, והממשלה אומרת שמה שיעצור אותה הוא להפסיק את השימוש בסמארטפונים ובווייפיי", אומר ד'. "כל מי שיסתובב עם סמארטפון יחטוף קנס. אני רוצה לראות כמה בציבור הכללי יעמדו בזה. התורה היא הנפש שלנו. אם זה נוגע ל'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', אנחנו מוכנים לוותר. אבל מתישהו נוצרה תחושה שההחלטות הן פוליטיות. לכם חשובה הדמוקרטיה? לנו חשובה יותר התורה. מבחינתנו ההפגנות הן מה שמפריד בינינו, והתורה היא מה שמחבר". "הסיסמה שהסתובבה פה הייתה 'עובדה שחופי הים בתל־אביב פתוחים ויש הפגנות בבלפור'", מוסיפה ש', "אז למה לנו אסור ללמוד תורה?"
הבת הקטנה בכיתה ב' מדגימה לי כיצד עובד המרחב הקולי – למידה באמצעות הטלפון. לכל כיתה יש מערכת שיעורים מוקלטים. אבל היא "שונאת את זה", היא אומרת. ההורים מפרטים את הבעיות: הקו קורס פעמים רבות אם הרבה בנות מאזינות יחד, יש בעיות קליטה בכל חברות הסלולר, וההורים נדרשים להיות זמינים לעזרה, מה שלא תמיד מתאפשר. "אין פה מספיק פינות ללמוד במקביל, זה אחד הסיוטים, ולכן אני מוותרת", אומרת ש'.
בעיני ד', "יש הבדל מהותי בין בת לבן. הבת תמיד יותר קשורה לבית. הן יותר שמורות, ככה זה במרחב החרדי. אני מרגיש שהבנות שלי מקבלות דווקא עכשיו יותר חזק את החינוך בבית. בחור רק משחרר רסן, זה כמו בולדוג, מחפש טרף, מתחיל לנשוך. אז אין מה לעשות, לוקחים את כל הבחורים ומכניסים לפנימייה".
"אני לא קוראת לזה אפליה", מסבירה ש', "יש לנו התייחסות שונה לבנים ולבנות. לבנים יש תפקיד ללמוד תורה. זה לא מתוך עליונות גברית, אלא מתוך התאמה. אצל הבנים כל מערכת החינוך יותר שמורה ושמרנית במובן החיובי של זה. לא אשקר, כן הייתה תחושת הזנחה מסוימת של הבנות. לא יודעת מאיפה זה הגיע. אני ציפיתי מבית הספר להרבה יותר".
כשאני שואלת אם הם לא חושבים שהמסרים שבנות מקבלות בחברה החרדית, שהלמידה והמסגרות שלהן פחות חשובות, לא מעבירות להן שדר בעייתי, הם מפנים את השאלה לבתם שבכיתה ח': "אם בזמן הקרוב היו מחזירים רק את הבנים, זה היה מפריע לך או פוגע בך?", "כן", היא עונה. "גם אני לומדת תורה". "כן, היית מעדיפה לחזור בית הספר?" "כן", היא עונה נחרצות.
"ראיתי ילד כבוי"
בין ביקור למשנהו אני שולחת ווטסאפ לריקי קנטרוביץ, חברת ילדות מהרובע היהודי שגרה היום עם משפחתה בביתר־עילית. צלמת משפחות מבוקשת ואם לשלושה. מתברר שהיא בכלל בטיול בבלגרד. בהודעה קולית היא מספרת שבהחלט חשה זלזול בלימודי הבנות. "הבן שלי לומד בחיידר והבנות בבית ספר. לשני המוסדות אותה הנהלה, ומהרגע הראשון שמתי לב שמתייחסים באופן שונה לבנים ולבנות. אצל הבנים הכול תקתק, קיבלו דפים מושקעים, המכתבים לבתים היו מסודרים, דפי קשר. אצל הבנות המצב היה שונה לחלוטין. 'חאפ־לאפ'. לפני פסח אצל הבנים קנו תוכנה ללמידה מרחוק, אצל הבנות השתמשו בזום שמתנתק אחרי 40 דקות ולא קנו מינוי לגרסה המלאה. ההבדל הזה הפריע לי מאוד.
ריקי: "הערך של לימוד תורה גבוה מאוד, אבל אני לא מאלו שמאמינות שמדובר בערך גדול יותר מהלימוד של הבנות. הבריאות הנפשית של הבנות לא פחות חשובה"
"כשהיו זמנים שהבנים כן למדו והבנות לא, הטיעון היה שאצל בנים זה ביטול תורה. על הבנים הסכימו לחטוף, על הבנות לא. אני חושבת שזה לא הגון. הערך של לימוד תורה גבוה מאוד, אבל אני לא מאלו שמאמינות שמדובר בערך גדול יותר מהלימוד של הבנות. הבריאות הנפשית של הבנות לא פחות חשובה. לי ברור שצריך לדאוג לבנות בדיוק באותה רמה שדואגים לבנים".
נ' מירושלים היא אם לשבעה, הגדול בן 12.5 והקטן בן שנה וחצי, והיא עובדת כמתכנתת במשרה מלאה. "אני שמחה על כל יום שהבנים לומדים", היא אומרת. "החיידר של הבנים נסגר כי הם חטפו קנסות אז עכשיו לומדים בבתים, כמה שעות כל יום בבית של ילד אחר. הקורונה לא מבדילה בין מגזרים. כולנו מפחדים, אבל כל אחד נלחם בציפורניים על ציפור הנפש שלו וכל ציבור בוחר איפה הוא מעגל פינות. אצלנו לימוד התורה הוא הערך הכי גדול, אנחנו רואים בזה את עיקר החיים. יש דברים שלא מתפשרים עליהם.
"אני האחרונה שמזלזלת בהשכלה, יש לי תארים, אבל אני לא מזהה פגיעה אנושה בכך שהילדה שלי שבכיתה ב' לא תלמד עכשיו מתמטיקה. פחות חשוב לי הלימוד לשם לימוד, בשונה מלימוד התורה. אני עובדת במקום חילוני שכל הזמן היה פתוח. אנחנו מבינים שיש הרבה שיקולים ואינטרסים או גורמים שרירותיים, מרגישים שיש לממשלה השיקולים שלה והם לאו דווקא השיקולים שחשובים לנו. לממשלה חשובים המשק והכלכלה אז ילדים קטנים לומדים, ולנו חשוב לימוד התורה".
בנה של ל' מבני־ברק לומד בחיידר חסידי, בתה בבית־יעקב. החיידר פועל מאז סוכות, אך בנה ביקר בו רק אתמול שכן המשפחה שהתה בבידוד. "אני מרגישה שרמת החרדה שלי ירדה. יכול להיות שאני עוצמת עיניים מול השאלה איך ייתכן שילד בעיר אדומה לומד ובמקומות אחרים לא, ואולי אני פשוט אנוכית ומתוסכלת. הילד שלי פיתח התנהגות לא בריאה. אין טלוויזיות, אין קשר עם ילדים דרך מחשב, במשך שבועות הוא לא למד כלום, לא פגש ילדים, פיתח עצב, הסתגרות. ראיתי ילד כבוי. מדובר בילד שיחסית יכול להעסיק את עצמו, אבל מבוקר עד לילה יושב בודד. שלחתי אותו לחיידר בלב שלם. אם זה המצב של כל ילדי ישראל בארץ – המחיר הוא מאוד מאוד גבוה. אלה התנהגויות שיידרש הרבה זמן כדי לתקן אותן. אני חוששת שההתנהלות שלנו לגבי הילדים לא נכונה. לא בטוח שהם אלו שצריכים לשלם את המחיר של המגפה הזאת".
וכשהבנים חזרו ללמוד והבנות לא, איך זה עבר אצלך?
"זה נגע לי. למה להחזיר בנים ולא בנות? אני כן רואה את זה. יכול להיות שכרגע אני סוגרת עיניים וחושבת על הצרות המשפחתיות והאישיות שלי. מה שכן, היה הבדל באופן הלמידה. בית הספר של הבנות נתן מענה טוב יותר, עם מגוון שיעורים ומטלות, הילד שלי היה צריך ללמוד יום שלם שיעורי קודש בטלפון, וזה לא ממש עבד.
"העניין המגדרי נמצא כל כך הרבה בחיים שלי", היא מספרת. "בשיעור ציור המורה אמרה לצייר דברים שקשורים לחגים – למשל את אבא רוקד עם ספר תורה או את האח ישן בסוכה. הבת שלי הייתה צריכה לצייר מצוות שקשורות לבנים שהיא רק צפתה בהם. אני יודעת שאלו המסרים שמעבירים להן, אבל פתאום לשמוע את זה בתוך הבית היה קשה. במקרה אחר המורה דקלמה דקלום, אפילו לא שרה, וביקשה לכבות את הרמקול 'כדי שנהיה בצניעות', והבת שלי לא מבינה מה הקשר בין זה לצניעות. בדרך כלל אנחנו רחוקים ולא שומעים את כל זה. זה היה מטלטל, יש לי התמודדויות".
נרדמו בשמירה
בחדר המדרגות בכניסה לביתה של שיינדי סדובסקי, פזורים בקבוקי גואש וחומרי יצירה. "בנות, מיד לסדר את הבלגן", היא מבקשת מהם כשהיא פותחת לי את הדלת ומגלה את שאריות פעילות הבוקר. הן סקרניות לגביי, אבל שיינדי, חסידת גור ואם לחמישה, יוצאת איתי למרפסת ואנחנו יושבות שעה תמימה על קפה.
שיינדי: "ניערו אותנו ועכשיו אנחנו צריכים לקום, אבל ההתעוררות איטית מדי. זה הזמן של האנשים מלמטה, הזמן של האנשים הקטנים לעשות מעשים גדולים"
היא מספרת לי בחיוך שהפכה לראשת ישיבה בתקופת בין הזמנים. "יש פה הרבה בנים בגילאי 11־17. אמרתי ממילא הם מתפללים פה בחצר ביחד ומדברים ורבים ומשחקים שחמט – הכול ביחד, אז בואו ננצל ושיעשו משהו מועיל". יחד עם שכנה נוספת הקימה להם מיני־ישיבה בחצר. "עשינו תורנות בין השכנות להכין להם ארוחת בוקר מפנקת, והם למדו כל יום מתשע עד אחת וחצי, 'סדר בוקר'. בערבים עשינו להם פעילויות חברתיות, תחרויות, מנגל, קומזיץ, משחקי חברה. זה הפך לסוג של משפחה גרעינית. הבנות עשו לעצמן קייטנה כבר מאוגוסט. אני עובדת מהבית אבל כמעט לא התערבתי".
שיינדי עובדת באגף החינוך בעיריית ירושלים, מובילה עם רותי גרילק את יחידת הורות במגזר החרדי. "זו יחידה חדשה שבאה לתת מענה להורים. היום מבינים שבחינוך יש שלוש צלעות – ילדים, בית־ספר והורים. בעבר מנהלים העדיפו לנהל 'בית יתומים', תנו לנו את הילדים ותשתקו. היום מבינים שאי אפשר. ובקורונה נעלמה לנו צלע משמעותית מהמשולש".
את הרעיון של הישיבה בחצר היא מנסה לפתח למיזם כולל. "אני חושבת שאף אחד לא צריך לחזור לבתי הספר, גם במגזר הכללי. הרי ברור שככה סגר נוסף הוא רק עניין של זמן. מה עשינו בזה? נפתח נסגור נפתח נסגור. צריך לחשוב מחוץ לקופסה. אני עובדת על מיזם שנקרא בית ספר בחצר. אנחנו מבינים שעוד רגע יבוא החורף, והחצרות כבר לא יהיו רלוונטיות. מבחינתי היה צריך לפתוח שנת לימודים חדשה בקפסולות של שש־שבע משפחות. התחושה היא שמישהו נרדם בשמירה. אתם לא יכולים להשאיר ילדים בבית שמונה חודשים. אנחנו מאבדים אותם. אחוזי הנשירה שלנו מזעזעים. יש פה דילמה ענקית – מה יותר חשוב ממה, הנפש או הגוף? איך אפשר להכריע בשאלה הזאת? אני לא יודעת מה אני מסכנת פה יותר. זו בחירה מטורפת.
"שנים גדלנו על התפיסה של בית יעקב כחממה מגוננת, וכעת זה נעלם כלא היה? מי אחראי לכל הבנות שמסתובבות ברחובות? והן מסתובבות ברחובות"
"אני במגעים עם פיקוד העורף כדי לנסות למצוא פתרונות שגם אם יהיה סגר נוסף – נצליח לייצר פתרון מחמיר מבחינת ההנחיות אבל גם הגיוני. זה אמור להגיע מלמעלה, אבל זה לא קורה. אמרתי 'משרד החינוך לא עוזר לנו, אז נעשה את זה לא פורמלי'. על הבנים כולם ייקחו אחריות. הם לא יישארו בבית בגלל ערך לימוד התורה, אבל מה יהיה על הבנות?
"מה שמדהים אותי זה ששנים גדלנו על התפיסה שאומרת שלא הקימו את בית יעקב בשביל השכלה, גיאוגרפיה ומתמטיקה. זה נחמד אבל זה לא העיקר. התפיסה היא של חינוך, של 'תיבת נח', חממה מגוננת, ובדיוק בשעה הכל־כך קשה הזאת – זה נעלם כלא היה? מוותרים על זה? המבול כזה חזק ואין לנו תיבת נח? מי אחראי לכל הבנות שמסתובבות ברחובות? והן מסתובבות ברחובות.
"אני מאוד מופתעת מההתנהלות בנושא הזה, מרגישה שכולם נרדמו בשמירה. תמיד אמרו שהבטלה מביאה לידי חטא, אז בואו נעמיס עליהן שיהיו עסוקות ולא יהיה להן זמן. עכשיו יש להן זמן כמה שהן רוצות ואף אחד לא מרגיש שהוא במלחמה. לימוד תורה הוא ערך עליון, נכון, אז נתנו לבנים את המבנים, אפשר עדיין לחפש פתרונות אחרים לבנות, לפתוח את הראש והלב ולחשוב היכן השליחות שלנו. הרבה יותר קל להקליט שיעור מאשר להגיד בואו נעשה קבוצות, נחבר, נחשוב על פעילות, תחרויות דרך הטלפון, למשוך את הבנות שיהיו מחוברות".
אם אני מבקשת ממך לשקול את ערך לימוד התורה מול ערך חינוך הבנות – כפות המאזניים שוות?
"לגמרי! חינוך הבנות לא פחות חשוב מחינוך הבנים. מה יעזרו לנו תלמידי חכמים גדולים אם הבנות נופלות?"
כמה את חריגה?
"אני חושבת שכולם חושבים כמוני. גם המנהלות וגדולי הדור. הם פשוט במלחמה, במבול. ניערו אותנו ועכשיו אנחנו צריכים לקום, אבל ההתעוררות איטית מדי. זה הזמן של האנשים מלמטה, הזמן של האנשים הקטנים לעשות מעשים גדולים. אני אומרת לחברות שלי: אם לא דואגים לכן, תדאגו לעצמכן".
