ב־24 בדצמבר 2000, לפני עשרים שנה כמעט, כשהתפרסמה בישראל נכונותו של ראש הממשלה אהוד ברק למסור את הר הבית לפלסטינים, אחזה תדהמה בימין. אהוד אולמרט, אז ראש עיריית ירושלים ומייצג נאמן לקולו של הימין העמוק באופוזיציה, תקף בחמת זעם את ראש הממשלה. בריאיון ל"רדיו ללא הפסקה" הוא השתולל: "אין ספק שזו תהיה החלטה היסטורית גדולה שתירשם, ותמחוק את ברק מכל דרך לגיטימית בהיסטוריה של מדינת ישראל. הוא יהיה בפרק האפל ביותר של היהודים: האיש שמסר בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית את הר הבית למישהו אחר".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נשות המהפכה: הבלוגריות שמקשרות אותנו לעולם הערבי
– "מוכנים לכל תרחיש": צה"ל מסכם את תרגיל חץ קטלני
– מודיעין לקוי: "יום הכיפורים" של קהילת הלהט"ב
"אנחנו התפללנו למקום הזה במשך 2,000 שנים", הוסיף אולמרט להצליף אז. "זו התמצית המזוקקת ביותר של כל מה שהעם היהודי התגעגע אליו, חלם עליו וקיווה לחזור אליו. אז בא מישהו, שאיבד את אמון הציבור, שאין לו שום אמון ובסיס פרלמנטרי, לאחר שהתפטר מתפקידו, ונותן את הר הבית. מה שווה לי ההכרה של הפלסטינים בזיקה שלנו להר? אני זקוק להכרה שלהם במקום? מה עוד? העם יגרש אותו כאיש נקלה. העם הזה לא יתקיים אם זכותו בירושלים לא תוכר, וירושלים זה הר הבית".
השבוע שאלתי את אהוד אולמרט אם הוא עדיין חותם על המילים הללו, שבמבט לאחור נשמעות די נלעגות כשהן באות דווקא מפיו. התשובה מעט מפתיעה: "בכל מה שקשור לצד האמוני ולזיכרון ההיסטורי לא שיניתי את דעתי", הסביר. "הר הבית הוא המקום הכי חשוב. התפללנו לשוב להר הבית ולא לקריית יובל. אין שום ערך היסטורי לקריית יובל, עם כל הכבוד. מה שיצאתי נגדו באותה עת היה המוכנות של ברק למסור את זה לזרים ועם זה אני עדיין מיושר. אגב, אני חושב שברק לא התכוון למסור את ההר לזרים. התנצלתי בפני ברק על הדברים שלי כלפיו בנושא הזה".
והנה חזון אולמרט בגרסת 2020: "המקום היחידי באמת שיש לו משמעות היסטורית, רגשית, יהודית מיוחדת, זה הר הבית. מחנה הפליטים שועפאת לא היה חלק מירושלים. בית חנינה לא היה חלק מירושלים, ומי שטוען אחרת לוקה בזיוף ובהעמדת פנים. האם מצאו בוולאג'ה דברים שהם חלק מובנה מהמורשת שלנו בירושלים? לא מצאו. גם לא במקומות אחרים. יהודים התפללו לא לכיוון רחביה ולא לכפר שאול ולא לגבעת שאול ולא לבית הכרם, אלא לציון שזה הר הבית. אין לי בכלל ספק שהמקום החשוב ביותר מבחינת המורשת ההיסטורית זה הר הבית.
"מצד שני ברור לי דבר אחד: ריבונות בלעדית של מדינת ישראל בהר הבית פירושה שלעולם לא יהיה שלום עם הפלסטינים. יהיו שיגידו שזה לא נורא אבל אני חושב אחרת. מעולם לא הצעתי ריבונות של מדינה אחרת או עם אחר על הר הבית וסביבתו. היו שלבים שבהם דיברתי בדיוק כפי שאתה מדבר היום, אני מודה ולא מכחיש את זה, אבל הגעתי למסקנה שהדרך היחידה לעשות שלום מחייבת פשרות. אני מודה בטעותי לגבי דברים שאמרתי בעבר על ירושלים, כל הנוסחאות השחוקות האלה על 'ירושלים הבלתי מחולקת' עם ג'בל מוכאבר ועיסאוויה.
"אין לי בעיה לתת לפלסטינים את שועפאת. שיקחו את זה. מי צריך את שועפאת? אנחנו צריכים 300 אלף פלסטינים כחלק מירושלים, כשיום אחד הם יהוו בה רוב שיבחר ראש עיר פלסטיני ל'בירת הנצח הבלתי מחולקת של העם היהודי'? זה מה שאנחנו רוצים? יהודי שרוצה את השטחים האלה מאמין בסתר ליבו שיום אחד יהיה אפשר לגרש משם את הערבים, אבל אי אפשר לגרש את הערבים. שום דבר במזרח העיר, למעט הר הזיתים והעיר העתיקה כשהר הבית במרכזה, לא חשוב. אלו הדברים היחידים שחשובים.
"הסכמתי שתהיה בהר נאמנות בינלאומית שתבטיח את הזכויות שלנו שם, ולא תשלול מהמוסלמים גישה למקומות המקודשים להם. גם מהנוצרים אגב. כי ריבונות בלעדית פירושה שלעולם לא יהיה שלום, שההר יהיה תמיד מוקד למרירות, למלחמות ולטרור. לעומת זאת, ניהול בינלאומי מבטיח את הזכות המלאה, הבלתי ניתנת לוויתור, של העם היהודי להתפלל במקומות הקדושים לו".
לנוכח הגירוש המבזה של המשלחת מהאמירויות בידי הפלסטינים מהר הבית בשבוע שעבר, אולי הבעיה היא שהפלסטינים פשוט לא בשלים להגיע להסכם עמם.
"הפלסטינים רואים היום באמירויות כוח עוין", מסנגר אולמרט, "האמירותים חתמו על ההסכם עם ישראל מאחורי גבם, ולכן הם גירשו אותם מההר. יש אצל הפלסטינים קנאות וחוסר סובלנות, אבל הם לא היחידים. גם אצלנו יש מי שמרביצים למוסקי זיתים".
"במורשת היהודית ארוכת השנים נאמר לא אחת שלא עלינו לסיים את המלאכה. לא כל דור חייב להגשים בתקופתו את כל החלומות עד קצה הקצוות שלהם. עשינו דבר אדיר. הקמנו מדינה רבת עוצמה בעלת יכולות והישגים כבירים, והיא יושבת על חלקים חשובים מאוד מארץ ישראל. במסגרת הנוכחית קיימת אפשרות לאלו מאיתנו שזה חלק מסדר יומם להגיע באופן שוטף למקומות הקדושים. האם אין לדורנו משימות נוספות, חשובות לא פחות מאשר ריבונות בלעדית בהר הבית, כמו להבטיח את האופי היהודי של המדינה, בדרך שתשמור על האופי הדמוקרטי וההומני שלנו?
"לפי תפיסת הערכים שלי לא תוכל להתקיים בלעדיות שלנו בהר, ואני חושב שגם לא על פי מידת הסובלנות שהעולם יגלה כלפי זה. כולנו מתבשמים מהניחוח של שלטון טראמפ אבל הוא עלול להיעלם כבר בשבוע הבא או עוד ארבע שנים. הניסיון ליצור תדמית שלפיה כל הפלסטינים הם שונאי ישראל – לא נכונה. יש ביניהם בני שיח. נכון, הפיוס הזה יחייב אותנו לשלם מחירים כבדים. לחולים בסרטן מציעים לפעמים לקטוע אבר מהגוף כדי להציל את שאר הגוף. במובן מסוים דרוש כאן תהליך דומה, מכאיב, שישאיר אותנו בתחושה של חוסר סיפוק, ויתור ששובר את הלב, אבל יחד עם זאת תהליך שפותח אפשרויות אחרות, שחיוניות לבריאות הפנימית של החברה הישראלית".
סלע קיומנו
אולמרט היה מעורב בפרשת פתיחת מנהרות הכותל ב־1996. ערפאת הצית אז מהומות דמים שעלו בחייהם של 17 חיילי צה"ל. אולמרט, ראש העיר דאז, נראה בטלוויזיה פותח במכוש את החסימה האחרונה של המנהרה, שנתניהו כינה אז "סלע קיומנו".
ושוב, באורח מעט מפתיע, גם בגלגולו הנוכחי אולמרט שלם עם התנהלותו בתקרית ההיא: "עד היום אני חושב שזה היה מהלך נכון. מי שהמליץ לראש הממשלה לפתוח את המנהרה היה ראש השב"כ עמי איילון. לאחר מכן איילון התכחש לכך וטען שראש הממשלה פעל על דעת עצמו, אבל היו הקלטות שלו כי גם אז וגם בזמני כראש הממשלה הישיבות של ראש הממשלה עם ראש השב"כ היו מוקלטות, והן העמידו את איילון במקומו. גם מי שהיה רכז מרחב ירושלים בשב"כ, ישראל חסון, אישר שמי שדחף לפתיחת המנהרה היה עמי איילון. בכל אופן, אני עצמי תמכתי בפתיחה ולא הסתרתי זאת גם מהפלסטינים. הודענו לווקף מראש על כך ונציג של הווקף עמד לא רחוק ממני בעת הפתיחה. זה היה הישג אדיר שמעולם לא הצטערתי עליו".
מה ההבדל בין פתיחת מנהרת הכותל למתן חופש פולחן יהודי בהר הבית?
"אני לא מתנגד לתפילה של יהודים בהר הבית. הרבנים מתנגדים. אם היהודים יחליטו שהם רוצים להתפלל – בהחלט יהיה צורך לאפשר זאת, אבל מה לעשות שהרוב המכריע של הציבור החרדי והדתי מתנגד לעלייה להר הבית? אין סיכוי שיתעורר פרץ המוני של מתפללים יהודים שירצו לעלות להר הבית. קיים מספר קטן יחסית של עולים אליו, וזה בגלל האיסור ההלכתי. הרב גורן דיבר הרבה על חשיבות העלייה להר אבל כשזה הגיע לרגע המבחן בהיותו רב ראשי, הוא הרפה מהדרישה. הרב עובדיה, שהיה מתון מאוד, התנגד לתפילות בהר הבית. גם רבנים אחרים התנגדו".
מעבר להיבט הדתי, ראש הממשלה לשעבר משוכנע שבפועל כבר איננו ריבונים בהר: "הרי כשהיינו צריכים להציב גלאי מתכות בשערי ההר התקפלנו כי ירדן התנגדה".
לו אתה נתניהו, כיצד היית פועל בפרשת גלאי המתכות?
"הייתי משאיר בשערים את גלאי המתכות ומקבל לזה את הסכמת מלך ירדן. אתה יודע איך הייתי משיג את הסכמתו? הייתי בונה איתו יחסי אמון ולא משקר לו עשרים פעם כפי שנתניהו שיקר לו. עבדאללה לא האמין לביבי בעניין גלאי המתכות, כי ראש הממשלה שיקר לו. אגב, עשיתי הרבה דברים בהר הבית. בתקופתי בנינו את הגשר לשער המוגרבים".
גשר עץ זמני.
"כי לא הספקתי להשלים את זה".
למיטב זיכרוני, זה היה כי ב־2008 ראאד סלאח איים במהומות אם יושלם הגשר.
"נו, והפסקנו לבנות אותו?".
עד היום טרם נבנה גשר קבע.
"עד היום לא השלימו אותו. התחלנו לבנות אותו, אבל ביבי לא השלים. למה? הרי לטענתו אנחנו ריבונים בהר. במצג שטוען שאנחנו ריבונים בהר קיימת מידה מסויימת של אחיזת עיניים. מצד שני, מעולם לא נכנעתי לאיום של מדינה זרה בקשר להר הבית, כפי שעשה ראש ממשלה אחר שלצערי עיתונך תומך בו".
מהן תחושותיך לנוכח מעצר של יהודים שמתפללים בהר או אפילו חורגים קלות מהמסלול המותר בו?
"צריך להסדיר את הדברים האלה. ובכל זאת, אי אפשר להתכחש לכך שקיים בהר פוטנציאל נפץ בלתי מבוטל ולכן צריך לנהוג בו בזהירות ולפי הכללים. קיימת רגישות בסיפור הזה. יש להגיע להסדרים שיאפשרו ליהודים שרוצים לעלות להר לעשות זאת בלי שיהיה בכך אפילו אבק של רצון לפגוע בזכויות הפלסטינים. אני לא מדבר על שימוש בעניין כמנוף פוליטי, שקיים גם אצלנו וגם אצל הפלסטינים. הזיקה שלהם לחארם א־שריף, כפי שהם קוראים להר הבית, היא אמיתית. צריך שהם יגיעו למיצוי הזכויות שלהם שם ושאנחנו נגיע למיצוי הזכויות שלנו, וזה אפשרי, אבל ריבונות בלעדית שלנו שוללת את הזיקה שלהם. מה לעשות? החיים מורכבים".
"רגע שלא יחזור"
כראש עיריית ירושלים בשנת 2000, למה לא עלית אז עם אריאל שרון להר הבית?
"הוא ביקש ממני לעלות איתו אבל סירבתי. הגעתי יומיים קודם לכן, ב־26 בספטמבר, מאוליפיאדת סידני. טסתי אליה בין השאר על סמך ההנחה שלא יקרה שום אירוע ביטחוני כאן בזמן האולימפיאדה. כשנחַתי הוא התקשר אליי וקרא לי לבוא איתו להר. אמרתי לו שקיימת הסתברות לא מועטה שכתוצאה מהעלייה שלו יתרחשו עימותים, כולל אירועים שעלולים לפגוע ביציבות ובשקט בעיר. הסברתי לאריק שאני לא רוצה להיות במצב שאצטרך לטפל בתוצאות של מה שנעשה אחרי שהייתי שותף לגרימתן. אמרתי לו: אתה תרד מההר ותחזור לחווה שלך, אבל אני אשאר בעיר. חשבתי שזה צעד פרובוקטיבי. אריק בא לשם להתפלל? לא, אז לשם מה לעלות?"
אפשר באותו האופן להגדיר גם את ההכרזה "הר הבית בידינו" כהתגרות.
אולמרט לא מסכים: "זה היה אחד הרגעים המרטיטים. עד יומי האחרון אשא אותו איתי. שמעתי את הקריאה הזו בצפון, כחייל למרגלות רמת הגולן. בכל אופן, אין קשר בין הדברים. שחררנו את העיר העתיקה במהלך מלחמה. הרגע שמוטה גור הכריז בו 'הר הבית בידינו' היה תוצאה של מהלך שלא אנחנו פתחנו בו. נהגנו על פי כל כללי הקהילה הבינלאומית הנאורה. הגנו על עצמנו ובמהלך ההגנה הזו שחררנו מקומות בעלי ערך היסטורי רגשי אדיר לעם ישראל.
"הרגע הזה לא יחזור לעולם. זה היה רגע חד־פעמי בהיסטוריה של אלפי שנים. איך אפשר לשכוח זאת, לבטל זאת או לזלזל בזה? מה הקשר בינו לבין אירוע שבו אחרי עשרות שנים של שליטה מוחלטת בעיר העתיקה באים להר בליווי חיילים ושוטרים כדי לעשות דווקא? אפשר לטעון שההפגנה הזו של אריק הייתה חשובה ומוצדקת, וזו עמדה לגיטימית, אבל אי אפשר להשוות זאת לרגע ההוא שאלפיים שנה חיכינו והתפללנו להגיע אליו.
"כולנו התפללנו, גם אני התפללתי, שנוכל לחזור לעיר העתיקה. כסטודנט צעיר לפני מלחמת ששת הימים אני זוכר שב־1965 או 1966 הגענו לנקודה באבו טור שצפינו ממנה לעבר הר הבית בזווית שהניחה לנו לראות גם את שער האשפות. חשנו צמרמורת כשעמדנו שם. כראש העיר עליתי להר הבית הרבה פעמים. לא בחשאי. אף פעם לא בהיחבא. הייתי ראש העיר, וההר הוא חלק מהעיר. אמרו, אומרים ויאמרו עליי הרבה דברים שחלקם נכונים ורובם לא נכונים, אבל איש לא יהפוך אותי לשונא ירושלים ולשונא המורשת וההיסטוריה היהודית. הפתרונות הפוליטיים הם סיפור אחר. זו המורשת שלנו, היא חלק מאיתנו וכך יהיה תמיד".
על אף טענתו שברק לא התכוון למסור את ההר לפלסטינים בקמפ־דיוויד, אולמרט חושף חריקות בהתנהלות ברק בעניין ירושלים: "שבוע לפני יום ירושלים 2000 התקשר אליי ברק", הוא מספר, "וסיפר לי שהוא צריך להיפגש עם נשיא ארה"ב קלינטון בברלין בתשע בבוקר ביום ירושלים, ולכן לא יספיק להגיע לטקס השנתי בגבעת התחמושת. אמרתי לו שמאז 1967 הטקס הזה מתקיים בכל שנה, ושאם הוא לא יבוא לטקס אדאג שהוא יצטער על כך. האם נשיא ארה"ב היה מעלה בדעתו לנסוע ב־4 ביולי לג'מייקה? האם נשיא צרפת היה נוסע ב־14 ביולי לאוסטריה? ברק שמע וניתק, ואחרי יומיים התקשר והודיע לי שהפגישה הוזזה לארבע לפנות בוקר בפורטוגל, מה שיאפשר לו להגיע לטקס. הוא רק ביקש שנתחלף בסדר הדוברים, ושאדבר ראשון במקומו שמא הוא יאחר בכמה דקות.
"בסופו של דבר ברק הגיע בזמן לטקס. כשנאמתי שם אמרתי שייתכן שכל מה שברק עשה כל חייו לא היה אלא הכנה לרגע הזה, שבו הוא יצטרך להגן על המורשת שלנו בירושלים. כשירדתי מהבמה והוא עלה לנאום הוא רכן לעברי ולחש לי שלעולם לא יוותר על ירושלים. על הבמה הוא אמר שרק אדם שלא מבין דבר במורשת ובהיסטוריה היהודית יכול להעלות בדעתו שנציע איזשהו ויתור בירושלים.
"אחר כך הוא ביקש שאסע איתו לקמפ־דיוויד, והסביר: 'אם נצטרך לעשות ויתורים בירושלים הייתי רוצה שתהיה לידי בבית הלבן כשאני מודיע על כך, כי אני מאמין שנוכחותך תקל על חלק מהאזרחים להתנגד פחות לוויתורים שאולי יהיו'. שאלתי אותו מה הוא מתכוון להציע בקמפ־דיוויד והוא ענה 'את זה אני לא יכול לומר לך'. צחקתי ואמרתי לו: אני אסע איתך בלי שאני יודע כלל מה אתה מתכוון להציע?
"בדיעבד חשבתי שהוויתורים של ברק בקמפ־דיוויד הועילו מאוד למדינת ישראל. הם גרמו ליתרון אדיר בתודעת הקהילה הבינלאומית כי הם הציגו את הפלסטינים כסרבני הסדר. אני עצמי אמרתי לאבו־מאזן: לעולם לא יהיה מצב שלכם תהיה ריבונות על הר הבית ולנו לא תהיה. אמרתי לו שאני מוכן שלא תהיה בלעדיות לאף אחד שם, אלא יהיו זכויות תפילה לדתות השונות. שתהיה שם ריבונות של א־לוהים".
