במבט ראשון קשה להאמין למספרים: יותר מ־23 מיליון תושבים חיים בטייוואן – פי 2 וחצי ממדינת ישראל, אך מספר חולי הקורונה שהתגלו בה מאז פרוץ המגפה בינואר 2020, נכון ליום רביעי שעבר, אינו עולה על 568. רובם הגיעו מחו"ל בימים הראשונים. בחצי השנה האחרונה נרשמו 45 נדבקים בלבד, ובשבוע האחרון – ארבעה. מספר המתים הכולל אינו עולה על שבעה, וכיום ישנם 39 חולים פעילים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "חקירת השתקה": סערה לאחר חקירתו של ח"כ מיקי זוהר
– עושות עלייה: ספינות טילים חדשות בדרכן לארץ
– מכון ויצמן: כך המוח שלנו מייצר רעיונות יצירתיים
מהו הגורם העיקרי שבזכותו מצליחה טייוואן להביס את הנגיף? שאלתי את חברת הקבינט והשרה לענייני דיגיטל בממשלה הטייוואנית, אודרי טאנג, בריאיון שהעניקה לנו מטאיפיי באמצעות זום.
"ללא ספק, הסבון והמסכה", היא משיבה. "זה עובד. הפעלנו את הכלב החמוד שלנו ז'ונגצאי (גיבור סדרת סרטי קומיקס אינטרנטיים שהופקו לצורכי הסברה בעת המגפה; מ"ט), שעודד את האנשים לעטות מסכה ולשטוף ידיים כדי לשמור על בריאותם, טיעון שכל אחד יכול להזדהות איתו מבחינה הגיונית. שום דבר בסגנון 'הגן על הקהילה' או 'שמור על הקשישים'. המסר הזה השפיע יותר מכול. ברגע שהצלחנו לשכנע שלושה רבעים מהאוכלוסייה לעטות מסכה ולשמור על חיטוי ידיים, מקדם ההדבקה ירד מהר אל מתחת ל־1, ומנקודה זו הלחץ פחת".
ואכן, אין ילד או מבוגר במדינה שאינו מכיר את זונגצ'אי, "המסביר הלאומי". הוא מדריך את העם היושב בטייוואן מדוע חשוב לרחוץ ידיים, לעטות מסכה ולשמור מרחק זה מזה, ומפיג חששות ודיסאינפורמציה.
השרה טאנג: "ברגע שהצלחנו לשכנע שלושה רבעים מהאוכלוסייה לעטות מסכה ולשמור על חיטוי הידיים, מקדם ההדבקה ירד במהירות אל מתחת ל־1, ומנקודה זו הלחץ פחת"
טאנג (39) היא השרה הצעירה ביותר שכיהנה אי־פעם בטייוואן, והיא גם השרה הטרנסג'נדרית הראשונה במדינה. בגיל 15 הקימה את חברת התוכנה הראשונה שלה. היא שימשה יועצת לחברת אפל, וב־2014 סייעה למפגיני מחאת הסטודנטים שפרצה במדינה להקים רשת תקשורת פנימית. היא קראה להקמת רשת תקשורת נקייה מרכיבים סיניים. בהמשך עזבה את השוק הפרטי והצטרפה לשירות הממשלתי, כשנענתה להצעה לבנות אתר אזרחי לדיון בנושאים שנויים במחלוקת, שישמש מרחב בטוח להפצת רעיונות.
בנג'מין הונג, העומד בראש הנציגות הטייוואנית בישראל, סבור שהסוד הוא בשיתוף הפעולה המוצלח בין כל הגורמים. הציבור, הממשלה, התקשורת, הפרלמנט – כולם איחדו כוחות. "מדינות רבות בעולם מנסות ללמוד כעת את המודל הטייוואני", הוא אומר.
מהו המודל הזה?
"התערבות מהירה ומיידית מצד הממשלה שנקטה פעולות ללא דיחוי, מנהיגות ממשלתית, תפיסה מקצועית נכונה, בידוד, סגר ותחקור אפידמיולוגי, וחבילת סיוע נדיבה לעסקים, חברות ואנשים שנפגעו. זה הביא לפגיעה מינימלית בכלכלה הטייוואנית, שבשנה האחרונה רשמה 1־2 אחוזי צמיחה מול הנתונים השליליים בכל העולם, ושומרת על יציבות".
"בשנה הבאה נגיע ל־4.4 אחוזי צמיחה", מבטיחה לנו השרה טאנג. "אנחנו מבינים שכעת אנחנו יוצרים סגנון חיים חדש ונורמלי של פוסט־קורונה, ורואים מדינות אחרות המצטרפות למהלך. אנחנו רואים כלכלה מעגלית מתחשבת יותר, וזו תהיה כלכלת העתיד. התרבות שלפני המגפה, של צריכה מוגברת וחסרת תועלת – נעלמה".
בזכות הסארס
מסיבות שניתן לכותבן רק בסינית, אין לטייוואן שגרירות או נציגות דיפלומטית בדרג גבוה בישראל, והדיפלומטיה הבילטרלית נעשית באמצעות מה שמכונה "משרד הכלכלה והתרבות של טאיפיי בישראל". לעומד בראשה, הקונסול בנג'מין הונג, אין מעמד של שגריר. הוא הגיע לישראל חודשים ספורים לפני הקורונה, וכעת הוא נדרש להסביר כיצד טייוואן, אי לא גדול המרוחק 80 ק"מ בלבד ממוקד פרוץ המגפה בווהאן שבסין, מצליחה ללמד את העולם כולו איך מתמודדים ומביסים את הנגיף הסורר, הרבה לפני שנמצא החיסון נגדו.
ההיערכות החלה כבר במגפת הסארס שפקדה את דרום מזרח אסיה ב־2003. מאות טייוואנים נדבקו ו־181 מהם מתו. הממשלה הטילה סגר, שהפך לאירוע טראומטי עד עצם היום הזה. "נערכה אז הפקת לקחים מסיבית", אומר הונג. "חוקקו חוקים ובתי החולים נערכו לקדם את פניה של מגפה נוספת, אם וכאשר תבוא. בין היתר הוקם מרכז ניהול למגפות ונבנה כוח משימה. כך שכאשר הגיעה הקורונה, היינו מוכנים לה היטב. גורם נוסף הוא התגובה המיידית והמהירה. כאשר שמענו שמשהו מתחולל בווהאן, פעלנו ללא דיחוי".
אותו "משהו" שהדליק נורות אדומות בטאיפיי, היה פוסט שהעלה צעיר אנונימי על מחלת ריאות מסתורית שפקדה שבעה אנשים שביקרו בשוק פירות הים בווהאן, ושהזכירה במידה רבה את הסארס. לפוסט צורפו תמונות מצילום ריאות ותכתובת בין הרופאים מבית החולים המקומי. אחד מהם היה ד"ר לי וונליאנג, אותו רופא שנחקר על ידי המשטרה הסינית בעוון הפצת מידע כוזב ומת כעבור כמה שבועות מקורונה לאחר שנדבק מאחד מחוליו. ההודעה נקלטה מיד במרכז הטייוואני לבקרת מחלות, ושם התייחסו אליה ברצינות רבה.
"בתחילת ינואר שיגרנו משלחת של שני רופאים שיתחקרו את המתרחש", מספר הונג. "הרי הממשלה הסינית אינה מגלה שקיפות רבה, ולא הצלחנו לקבל ממנה תשובות מספקות. הרופאים דיווחו על מה שקורה שם, ובעקבות הדיווח שלהם פתחנו ללא דיחוי את מרכז השליטה למגפות, וכוח המשימה נכנס לפעולה. הוכרז מצב חירום ברמה 1, הרמה הגבוהה ביותר".
הסינים שיתפו פעולה עם משלחת הרופאים?
"בקושי. הם לא סיפקו לנו כל תיעוד או הוכחות למה שבאמת קורה. זו הבעיה. הרופאים שוחחו עם צוותי הרפואה ועם חולים שדיווחו על תופעות המזכירות את הסארס. בתחילה לא קראו לו 'קורונה' או Covid, וחשבו כאילו מדובר בנורו־וירוס (נגיף נפוץ של דלקת הקיבה והמעיים; מ"ט). אחר כך חשבו שהסארס חזר". טייוואן עדכנה במקביל את ארגון הבריאות העולמי, אף שאינה חברה בו, אך איש לא שם לב אליה.
"כל הטיסות מווהאן נחסמו, ובהמשך ניטרנו בקפדנות את תנועת הנוסעים מסין עד שהכניסה נאסרה כליל", ממשיך הונג. "הטלנו מדיניות של סגר ובידוד קפדניים על כל הנכנסים למדינה. בכל שדות התעופה הוצבו מתקני מדידת חום. כל נוסע שנחשד כחולה נבדק ונשלח למתקני בידוד ל־14 יום. בזכות הקפדנות היתירה הזו הצלחנו לשבור את שרשרת ההדבקה כבר מההתחלה. רוב החולים היו תושבים שחזרו מסין או זרים שהגיעו למדינה. הם נבדקו ונשלחו להסגר. אנחנו קרובים מאוד לסין, מיליון טייוואנים עובדים בסין ותנועת אנשי העסקים בין המדינות גבוהה ביותר, ובכל זאת הצלחנו לשמר אחוז הדבקה כה נמוך".
בשום שלב לא הוכרז בטייוואן סגר ולא הוטלו כל הגבלות חריפות על חירויות האזרח. מילת המפתח הייתה מהירות, ופעולות המנע החלו עוד בטרם עשו זאת בווהאן עצמה. טייוואן ניצלה את נתוניה הגיאוגרפיים ואת היותה אי כדי לשלוט על נמלי הכניסה. כל מאגרי הנתונים של מערכות הבריאות, ההגירה, המשטרה, רשויות מקומיות, חברות תקשורת ומרשם אוכלוסין חוברו, וכך התאפשר לזהות כל נוסע מחו"ל. כל חשוד כנשא וגם כל מי שנמצא בסמוך אליו, נבדקו. השלטונות לא המתינו שאנשים יגיעו לבית החולים אלא חיפשו את החשודים ובודדו אותם. בטיסות הראשונות שהגיעו מסין, הנוסעים נבדקו אחד אחד עוד על המטוס. כל אדם שנכנס לטייוואן התבקש למלא הצהרות דיגיטליות על נסיעותיו בשבועיים האחרונים, ומשם הופנה לטיפול, לבידוד או שוחרר לביתו.
הציבור הוזמן "להלשין" על בעלי תסמינים, והמוקד קרס מרוב פניות. המבודדים זכו למעקב רצוף באמצעות הטלפון הסלולרי. נציגי הרשויות המקומיות התקשרו לאזרחים שבבידוד לשאול לשלומם ולספק להם מצרכים. נפתח קו סיוע שפעל 24 שעות ביממה, והוקם שיתוף פעולה עם שתי חברות טכנולוגיה ליצירת צ'טבוט (מענה ממוחשב) שאפשר לאזרחים לדווח על מצבם הבריאותי ולקבל עצות חיוניות.
הממשלה הבינה מה שממשלות אחרות כשלו מהבין – את הציבור ניתן לשכנע לשתף פעולה רק כאשר יש לו אמון מרבי בממשלה ובפעולותיה, גורס הונג.
אבל השרה טאנג סבורה שהמשמעת והאמון בממשלה שיחקו תפקיד משני. "להפך, הייתי אומרת שחשוב מאוד לממשלה להביע אמון באזרחיה, להפוך את המדינה שקופה לציבור, לא להסתיר את השגיאות ולתקנן במיומנות, באחריות ובזמן אמיתי. להציע פתרונות כוללניים לכל התרבויות השונות במדינה. אלה חובותיה של הממשלה לאזרחיה".
"מרכז הניהול קיים מסיבות עיתונאים יומיות בשידור חי, וענה על כל השאלות", מתאר הונג. "הבנו כבר מתחילה שאם אנחנו רוצים לזכות בשיתוף פעולה מצד התושבים, חשוב שהממשלה תנקוט מדיניות של שקיפות מלאה. שר הבריאות והרווחה, שי צ'אנג צ'ן, קיבל סמכויות לתאם בין כל הגופים ומשרדי הממשלה, והוא שעמד בחזית ההסברה הלאומית. אחרי חודשיים־שלושה הפופולריות שלו הרקיעה שחקים והאפילה אף על הנשיא, שזכה בעצמו לאחוזי אהדה ניכרים, 75 ויותר. זה שיעור גבוה בהתחשב בכך שמדובר בדמוקרטיה".
אתה יודע, יש מדינות שבהן הוא היה מפוטר בשל כך, הערתי. "אני לא יכול להגיב", צוחק הקונסול.
"המומחים ענו לשאלות האזרחים בסבלנות רבה", מספר הונג. "כאשר אחד הילדים התלונן כי חבריו לועגים לו על שקיבל מסכות בצבע ורוד, מיהרו הדוברים לעטות בעצמם מסכה ורודה כאות סולידריות".
תיירות הפנים גואה
טייוואן היא מדינה דמוקרטית, אני אומר לשרה טאנג.כיצד איזנתם בין טכנולוגיית המעקב ובין זכויות הפרט?
"לא הייתה כל הפרה של זכויות הפרט", היא עונה. "מעולם לא הכרזנו על מצב חירום, כך שכל פעולותינו לא חרגו מהמסגרת החוקתית. בשום שלב לא אספנו נתונים שלא היו זמינים ממילא לפני כן. איסוף הנתונים ועיבודם, למשל עבור הבידוד, נמצא ממילא בחברות הטלקום, והן לא שלחו נתונים לכל גוף אחר שמעבד אותם. הן שלחו מסרונים המתבססים על האותות המתקבלים, בדומה למה שהן ממילא עושות, למשל, למרכז ההתראות מפני רעידות אדמה או שיטפונות. הן דיווחו למשרדים הרפואיים המקומיים על אנשים המפירים את הבידוד או מוציאים את הסוללה מהמכשיר שלהם. זה הבסיס לפילוסופיית המעקב. המעקב מוגבל למשך 14 יום, הוא מבוסס על GPS והטווח שלו הוא 50 מטר. אנשים אינם חוששים שנקרא את תוכן ההודעות שלהם. אלה שנמצאים בבידוד של 14 יום מקבלים 30 יורו ליום עבודה. אם הם הפרו את הבידוד, הם מקבלים קנס גבוה פי 12, כך שקשה למצוא אנשים שהפרו את חובת הבידוד".
מה באשר למערכת החינוך?
"בתי הספר לא נסגרו כלל. כאשר המגפה פרצה בינואר היינו בעיצומה של חופשת ראש השנה הסיני, שהוארכה בשבועיים נוספים. מאז בתי הספר נותרו פתוחים. הממשלה קבעה כי אם יימצא תלמיד שנדבק הכיתה שלו תיסגר, אך בית הספר כולו ימשיך ללמוד. כאשר מורה יחלה, בית הספר ייסגר. אבל לשמחתנו היה רק מקרה אחד של תלמיד שנדבק. בתי הספר פתוחים, החנויות והקניונים פתוחים".
בשבועות הראשונים נוצר מחסור במסכות, והממשלה נאלצה להכריז על הקצבה שבמסגרתה ניתנו לכל אזרח שתי מסכות לשבוע. שר הבריאות אף הופיע בטלוויזיה ולימד את התושבים איך לחטא את המסכות בסיר אורז, לשימוש חוזר. ההחלטה הכניסה רבים לפאניקה ובחנויות נוצרו תורים ארוכים. ביוזמת השרה טאנג הועברה הפצת המסכות ל־6,000 בתי המרקחת הקשורים לביטוח הבריאות הלאומי. במקביל היא הורתה לפתח אפליקציה שתדווח לאזרחים היכן יש מלאי מספיק. בינואר הממשלה כבר הודיעה שברשותה 44 מיליון מסכות ויותר מ־1,100 חדרי בידוד לטיפול בחולים. כיום, כאשר מסכות נזרקות בכל פינה, הדבר נראה מגוחך, אך כולנו עוד זוכרים את הימים שבהם שילמנו חמישה דולרים למסכה.
"אנחנו שומרים על מרחק חברתי. 1.5 מטר בפנים, ומטר אחד בחוץ", מספר הונג. "האזרחים ממושמעים, והקנסות על הפרות גבוהים. אדם המפר את תקנות הבידוד ייקנס ביותר מ־5,000 דולר. עד כה נקנסו כאלף איש. הקנס על אי־עטיית מסכה דומה לזה שבישראל – 500 שקל. לא נפוץ למצוא אנשים שאינם עוטים מסכות, זה הפך להרגל. האנשים מבינים את חומרת המצב ואת האחריות הרובצת על כתפיהם. הם עוטים מסכות במרחב הציבורי, בקניונים ובאירועי ספורט".
מפברואר ועד עתה הקצתה הממשלה 15 מיליארד דולר בשלוש פעימות לחבילות הסיוע למפעלים, לעסקים וגם לאזרחים הקטנים. היא הבטיחה דמי אבטלה בגובה 60% מהשכר, הגדילה את הסובסידיה למצרכי יסוד, מימנה הכשרת עובדים למקצועות חדשים, הנהיגה הפחתות במיסים והעניקה הלוואות נוחות וערבויות להמחאות והתחייבויות של האזרחים. זה היה צעד גדול לקיומה של הכלכלה במדינה, אומר לנו הונג.
על תיירות אין עדיין מה לדבר, במדינה שהתיירות מהווה נדבך חשוב בכלכלתה ושזכתה ל־12 מיליון תיירים בשנה עד הגעת הקורונה. היום רשאים להיכנס לטייוואן רק בעלי אזרחות מקומית, סטודנטים הבאים ללמוד במדינה בעלי אישור מיוחד, ואנשי עסקים ממדינות "ירוקות". ישראל נחשבת כעת מדינה "אדומה" בסיכון גבוה, ולפיכך אנשי עסקים ישראלים ייאלצו לקבל אשרה מיוחדת מהקונסוליה, להציג בדיקת קורונה שלילית ולהיכנס ל־14 ימי בידוד. "ביום שאחרי המגפה ניפתח שוב לתיירים ונקבל בברכה את כל הבאים", מבטיח הונג.
אך בזמן שתיירות החוץ מושבתת, תיירות הפנים גואה. "הממשלה החליטה לעודד אנשים לצאת לחופשה ולתמוך בנופשים ביולי ואוגוסט בתוך המדינה, והעניקה להם כ־40 דולר לאדם ללילה למימון חדרים בבתי המלון", מדווח הונג. "תיירות הפנים פועלת כסדרה, כולל שיט חופים לאיים השונים".
ומה עם הפגנות? אני שואל. הונג צוחק שוב. "בטייוואן לא היו הפגנות כבר עשרים שנה. הדבר היחיד הוא שאתמול התנהל בחוצות טאיפה מצעד הגאווה, שלראשונה היה בו מספר עצום של משתתפים: 130 אלף איש. טייוואן הייתה הראשונה מכל מדינות דרום־מזרח אסיה שהעניקה זכויות ללהט"בים".
מה שאתה מתאר כאן מתאים למדינה טוטליטרית, אני אומר להונג. איך אפשר להשיג מידה כזו של משמעת במדינה דמוקרטית? "הכלל הראשון הוא אמון, שאותו הממשלה צריכה להרוויח ביושר. היא חייבת להיות שקופה ולומר את האמת כדי שאפשר יהיה ליצור תקשורת עם העם".
