אחרי השר לשירותי דת, הגיע תורו של ראש הממשלה נתניהו לקבל "חוות דעת למניעת ניגוד עניינים בכהונתך כראש ממשלה". הקול קול דינה זילבר והידיים החותמות ידי מנדלבליט. גם שיטת מעגלי ההגנה שתיארנו בשבוע שעבר חוזרת על עצמה. ראש הממשלה נדרש להימנע מעיסוק בכל עניין שיש לו זיקה מהותית להליך המשפטי המתנהל נגדו, ובפרט נדרש למשוך ידו מכל מעורבות במינויים של בכירים במשטרה ובמשרד המשפטים שעשויים להיות קשורים בצורה כלשהי לתיקים, כמו היועץ המשפטי לממשלה והמשנים שלו, פרקליט המדינה, מפכ"ל המשטרה, ראש אגף החקירות, מפקד להב 433 ועוד; וכן החלטות הנוגעות במעמד ובתנאים של מי שכבר מונו למשרות אלו. עוד עליו להימנע ממעורבות בוועדה למינוי שופטים, בדגש על שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים ובית המשפט העליון, וכן מכל החלטה הנוגע במישרין או בעקיפין לעדים או לעדים פוטנציאליים במשפט.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יקודם בדרגה: פשרה בין דובי שרצר למדינה
– דעה: כלי שלך ושלך שלי זה כלל גדול בקורונה
– עדיין אין הכרעה, אך ביידן במרחק נגיעה מהנשיאות
במעגל השני נאסרה עליו מעורבות בכל יוזמה ממשלתית לרפורמה כלשהי בדיני העונשין או בדיני הראיות, מכיוון שבעקיפין הדבר יכול להשפיע על תוצאות המשפט, וכן מעורבות בפעילות משרד התקשורת. צריך עיון כדי להבין איך העובדה שאחד התיקים קשור לאישור עסקה שנתן משרד התקשורת, מטילה כישוף ניגוד עניינים על פעילות המשרד שנים אחרי שהעסקה הסתיימה. אבל לא זו ה־בעיה במסמך.
כאן מסתיימת הדרך הסלולה ומתחיל שביל העיזים, והקו שמתווה זילבר מסתבך. היא מבינה שראש הממשלה הוא לא עוד שר, ושהוא פועל באמצעות מערכת הפעלה בשיטת "רבים שלוחים למקום". אם ראש ממשלה רוצה לקדם מינוי או לבלום רפורמה, הוא יודע לעשות זאת בעפעוף. המעגלים שמקיפים אותו ושחבים לו את הקריירה שלהם – מח"כים ושרים בספסלים האחוריים ועד לפקידים בכירים – פיתחו מפרשים עם חיישנים רגישים במיוחד לרוח המפקד. הם לא צריכים הוראת "פקודות עבוֹר" ברשת הקשר. זילבר מבהירה כי "במצב של ניגוד עניינים יש להימנע מלטפל בנושא גם באופן לא פורמלי ובמסגרת התייעצויות לא רשמיות". כיצד אפשר לאכוף הנחיה כזו? לא ברור.
זילבר חושבת בקול על הוספת גדר לגדר: "בפועל גם נושאים המצויים באחריותם של שרים אחרים עשויים להיות מטופלים תוך מעורבות של ראש הממשלה – ככל שהוא רואה לנכון להיות מעורב בהם". התחושה מהטקסט הזה היא שמה שבאמת הייתה רוצה המשנה ליועמ"ש הוא להטיל איסור ניגוד עניינים על כל חבורת נתניהו בכנסת – שרים כמו מיקי זוהר, דודי אמסלם ומירי רגב וח"כים כמו שלמה קרעי ואסנת מארק. אבל היא מבינה שצעד כזה – שמשמעותו שיתוק חלקי של הממשלה בנוסח "אחריי המבול" – יפתח עליה את ארובות השמיים ויבקע את כל מעיינות תהום רבה.
ה"פשרה" שנמצאה היא לסנדל את מי שלא יצא לצעוק בתקשורת, קרי אנשי לשכת משרד ראש הממשלה – בדגש על מנכ"ל המשרד. למנכ"ל מותר לטפל בנושאים שבהם אסור לשר לנגוע, אבל הכלל הזה – טוענת זילבר – משתנה בנסיבות חריגות ומיוחדות. להלן, "תיקי נתניהו". את המקור החוקי לקביעה הזאת לא מצאתי. מנכ"ל משרד ראש הממשלה איננו עוד מנכ"ל משרד, אלא אחד הגורמים הביצועיים החשובים ביותר בעבודה השוטפת של הממשלה. כמעט כל רפורמה או מהלך משמעותי עוברים דרכו, ושיתוק שלו הוא שיתוק של הממשלה.
אם נלמד מדיני לשון הרע במשפט הישראלי – בתי המשפט נזהרים מאוד מלאסור על אדם ביטוי מסוים מראש. נדירים המקרים שבהם שופט מוציא צו איסור פרסום מראש על כתבה בשל עילת לשון הרע. הנורמה היא שחופש הביטוי בראש. אם מישהו ניצל את החופש הזה לרעה והוציא דיבתך – תְּבַע אותו בבית המשפט.
בדומה לכך, ניגוד עניינים נועד להציל עובדי ציבור מעצמם. יש גבול דק בין הרצון של המשפטנים לשמור עליהם לבין פגיעה קשה בדמוקרטיה באמצעות סירוס קבוע של הפעילות שלהם. דרך המלך צריכה להיות שמסמכי ניגוד עניינים יוגדרו כהצעה: היועמ"ש כמציל הנועץ דגלים אדומים ושחורים בחוף, כדי להזהיר את נבחר הציבור מפני האזורים המסוכנים. את ההחלטה מה ואיך לעשות, הנבחר עצמו צריך לקבל.
נופלים ברשת
219 עמודים מצטופפים בדו"ח ועדת ארבל "לגיבוש אמצעים להגנה על הציבור ונושאי משרה בשירות הציבור מפני פעילות ופרסומים פוגעניים, כמו גם בריונות ברשת האינטרנט". הוועדה למניעת שיימינג ברשת כללה 16 חברים (ביניהם עורך מקור ראשון חגי סגל), וקיימה לא פחות מ־53 ישיבות.
בפתח הדו"ח מציינת יו"ר הוועדה השופטת בדימוס עדנה ארבל שמה שהניע את שרת המשפטים דאז איילת שקד להקים את הוועדה היה סיפורו הטראגי של תת־ניצב אפרים ברכה ז"ל. כזכור, הרב יאשיהו פינטו קיווה להשיג מידע על חקירה שהתנהלה נגד אחת העמותות שלו, והוא הציע לברכה את התפילין האישיות שלו במתנה. ברכה שילם על התפילין מחיר מלא ופינטו הציע לו סכום של 200 אלף דולר תמורת המידע. ברכה סירב לקבל את הכסף, דיווח לממונים שלו ובהוראתם הקליט את שיחותיו עם פינטו.
הסיפור הסתיים בהסדר טיעון של הפרקליטות עם פינטו, ובנוגע לברכה נקבע כי לא נמצאה "תשתית ראייתית התחלתית המצדיקה פתיחה בחקירה נגדו". לברכה זה לא עזר. הוא לא עמד בשטף ההדלפות והפרסומים המכפישים נגדו. "אין לי יותר מקום בלב לאכול חיצים מורעלים", אמר לאחיו שבוע לפני ששם קץ לחייו בירייה. "אפרים לא התאבד", אמר האח מאוחר יותר. "אפרים נרצח, יש אנשים שנרצחים עם כדור אחד וגומרים את החיים שלהם. יש אנשים שנרצחים בעוד אות ועוד אות על המקלדת".
אף שבריונות הרשת היא אחד האתגרים החברתיים הגדולים ביותר בעידן הרשתות החברתיות, מסקנות הוועדה נראות על פניהן פושרות למדי. הן אמנם כוללות המלצות ציבוריות וחינוכיות, כמו הקמת גוף ממשלתי ייעודי לטיפול בפרסומים פוגעניים באמצעות שיח חינוכי והעלאת מודעות לחשיבות השיח המכבד, וכן רענון לכללי האתיקה העיתונאיים. אבל ברמת הסנקציות המשפטיות הוועדה שמרה על דיאטה קפדנית.
גבול דק עובר בין רצון המשפטנים לשמור על נבחרי הציבור לבין פגיעה קשה בדמוקרטיה באמצעות סירוס קבוע של פעילותם. דרך המלך צריכה להיות שמסמכי ניגוד עניינים יוגדרו כהצעה
המלצתה המרכזית היא זו: אם הרשת החברתית תקבל תלונה מנפגע שיימינג, היא תחויב לפנות למפרסם התוכן הפוגעני ולהציע לו להסיר מרצונו את הפרסום. אם הוא יסרב לפנייה, הרשת לא תוריד את הפרסום ולא תחוב בגינו. במקרים קיצוניים במיוחד הגוף הממשלתי דלעיל יוכל לדרוש מהרשתות החברתיות להסיר את התוכן. בית המשפט יפתח גם הוא ערוץ מהיר לבקשות שיפוטיות מהסוג הזה. עוד מציעה הוועדה לתמוך בהצעת החוק המחייבת ספקית רשת למסור את פרטיו של מפרסם אנונימי המוציא דיבה, כדי שהנפגע יוכל לתבוע אותו.
על פניו זה נראה מעט מדי ומאוחר מדי למקרים מהסוג שהוביל לטרגדיה של ברכה. אלא שבמחשבה שנייה לא בטוח שהמלצות רחבות יותר לא היו מתגלות כפח יקוש. לא פעם ולא פעמיים ראינו איך קבוצות אינטרס שונות מסתערות על פרסום ביקורתי שלא בא להן טוב בעין, ומציפות את שירות הלקוחות של הרשתות החברתיות ב"דיווחים על פרסום פוגעני". על כל מקרה אמיתי של נערה שסובלת משיימינג בבית הספר, יהיו עשרות מקרים שבהם להט"בים, פמיניסטיות, צמחונים, חרדים, אתיופים, ביביסטים – ומי לא בעצם – ינצלו חקיקה רחבה מדי כדי להשליט טרור מחשבות ודעות. הניסיון הדמוקרטי מלמד שחופש ביטוי רחב מדי עדיף תמיד מחופש ביטוי צר מדי.
גן עדן לעבריינים
"המאבק בפשיעה חייב להיות נחוש ויעיל בכל חלקי הארץ", הצהיר השבוע שר המשפטים אבי ניסנקורן. "אני מגבה את פעולת המשטרה בהריסת המבנה בעיר טירה, ששימש גורמים עבריינים. מצופה מכל חברי הכנסת לשתף פעולה במאבק באלימות ובפשיעה בחברה הערבית ובחברה הישראלית כולה, למען חיזוק שלטון החוק וזכויות האזרח במדינת ישראל". אלא שהצהרות לחוד ומעשים לחוד. בפועל, מדיניות הענישה כלפי עבריינים הפוגעים בביטחון האישי של האזרח הקטן בעייתית מאוד. שני סיפורים להמחשה:
אל־כדר אל־עביד, בדואי מהנגב, הגה רעיון לשוד לא מאוד מתוחכם: הוא נכנס בשעות הערב לסניף אייס שבמרכז "ביג" בבאר־שבע והתחבא בין השטיחים בפינת החנות. לאחר שהעובדים סיימו את העבודה וסגרו את החנות, הוא יצא ממחבואו ורוקן 120 אלף שקלים מהקופות. במקום לחזור להתחבא בין השטיחים ולחמוק בבוקר עם הלקוחות, אצה לו הדרך והוא פרץ חלון ויצא החוצה.
הפריצה הפעילה את האזעקה, המשטרה זיהתה אותו במצלמות ועצרה אותו מאוחר יותר, לאחר שהספיק להחביא את הכסף. הפרקליטות ריחמה עליו והאשימה אותו בגנבה של 100 אלף בלבד.
השופט יואב עטר הידר עוד יותר, בבחינת "ונתן לך רחמים וריחמך". כבודו "התחשב ביכולותיו הכלכליות של הנאשם" והשית עליו פיצוי בגובה 20 אלף שקלים בלבד, ושנת מאסר. לאחר שבעה חודשים נוכה לו שליש, והבחור השתחרר השבוע על התנהגות טובה. הרווח הנקי של אל־עביד: 12,500 שקל לחודש נקיים ממס, הרבה מעל השכר הממוצע במשק. מי אמר שלא משתלם להיות פושע בישראל?
הלאה, חמד אבו־כאף פרץ לבית של רופא במיתר וגנב ממנו כספת ובה 200 אלף שקלים, שאותם חסך בעל הבית לצורך חתונת ילדיו. השופט איתי ברסלר־גונן השית עליו תשלום פיצוי בגובה 50 אלף שקל בלבד, מחולקים ל־100 תשלומים, בלי ריבית והצמדה. בפסק הדין הביא השופט את "הלכת טובי", המסבירה מדוע הקנס העונשי לא חופף לגובה הנזק. בשביל לדעת מהו גובה הנזק המדויק, קובעת ההלכה, צריך לנהל הליך הוכחות עצמאי בנפרד מההליך הפלילי. כאשר בית המשפט עוסק בתיק הפלילי הוא לא מגיע לזה, ולכן הוא מטיל קנס סמלי מתוך הנחה שהנפגע יתבע את נזקו המלא בהליך אזרחי.
במחילה מכבוד השופט, ההיגיון הזה לא רלוונטי במקרה של גנבת כסף. במקרה של הרופא לדוגמה, הנזק הכולל גבוה אמנם מסכום הכסף שנגנב, וכולל רכיבים על עוגמת נפש ונזקים פיזיים נוספים בדירה בשל הפריצה. אבל הצורך להשיב את סכום הכסף שנגנב אינו נתון במחלוקת, ואין סיבה שבית המשפט לא יטיל אותו על הגנב עוד במסגרת ההליך הפלילי. בנוסף, אם הרופא יתבע את הסכום בהליך אזרחי הוא אמנם יקבל פסק דין, אבל הגבייה תהיה מוטלת בספק.
ההוצאה לפועל תתקשה מאוד לגבות את הסכום מאסיר מהפזורה היושב בכלא, ושאולי אין לו בכלל חשבון בנק. מאידך גיסא, כאשר הסכום מוטל במסגרת קנס פלילי, מנופי הגבייה חזקים הרבה יותר. החוק קובע ימי מאסר תמורת קנסות שלא שולמו, ולאסיר ישנה מוטיבציה גבוהה להשיב את הכספים הגנובים כדי לקצר את תקופת השהות שלו בכלא. אם שר המשפטים רוצה להגביר את הביטחון האישי של אזרחי ישראל, שיתחיל בחקיקה ממשלתית הקובעת כי גובה הקנס לעבריינים לא יפחת מסכום הכסף שהם גנבו, יחד עם קביעה שגזלן שלא החזיר את הגזלה לא יוכל להשתחרר בשחרור מוקדם.
