בחג הפסח תר"ן (1890) יצאו לירושלים אנשי המושבה הצעירה ראשון־לציון: "הנה עבר הדרך המלא קסם נפלא… מה המו מיתרי לבבי למראה עיר הקודש, היא העיר אשר אליה נשואות עיני רבבות אחינו מכל קצווי ארץ". הכותבת היא נחמה פיינשטיין־פוחצ'בסקי (1869–1934), מחלוצות ראשון־לציון שביתה היה מקום מפגש תרבותי לצעירי המושבה ולסופרים עבריים. בשנים הבאות היא עצמה נעשתה סופרת ופעילת ציבור מוערכת, שנאבקה בין השאר על זכות הבחירה לנשים. בהגיעה לירושלים נשאוה רגליה היישר לתפילה בכותל המערבי ולהר הבית, אך בכניסה אליו נכונה לה אכזבה, ובלית ברירה השקיפה בעצב על מקום המקדש מבניין בית המשפט השרעי (המחכמה) הסמוך:
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: הוותק כן קובע: ג'ו ביידן לא יהיה כמו ברק אובמה
– מדוע נעזרת ישראל במימון זר לפירוק מוקשים?
– השופטת קבעה: אזיקת נער שעמד להקריב קרבן פסולה
"דרך מבואות אפלות ומטונפות עברנו אל הקודש, אל הכותל הזה הנשאר לנו לפליטה מכל מחמדינו… עורה ד', למה תישן? קראתי בקול מר, ונהרי נחלי דמעות שטפו בלי הפוגות מארובות עיני עד אשר לא נשאר בי עוד רוח. בעיניים חמרמרות מבכי ורפי כוח עזבנו את המקום הזה ללכת אל מקום המקדש. אך הה! שם שמרו את צעדינו ויסגרו את הדרך בפנינו, כי מקום קדוש הוא עתה לעם הארץ, למחמדנים! והנה אנחנו, אשר אבותינו ירשו את הארץ הזאת והפכו אותה לגן עדן ולמשכן א־לוה ובנו בית לד' במקום הזה, בית אשר אליו נהרו כל העמים ולאורו הלכו גוים רבים, אנחנו, אשר מלכינו ישבו לנו פה על כסאות, אנחנו זרים עתה פה, אין לנו רשות להציג פה כף רגל ולנשק את העפר.
"אחרי מחשבות רבות החלטנו לבוא אל החורבה מקום מושב הסנהדרין (הכוונה לבניין המחכמה, כיום תחנת המשטרה שצמודה לרחבת הכותל מצפון. ד"ג), כי משם נוכל לראות את המקום הנבחר. בלב קרוע ומורתח הבטנו על הכיכר הנחמד אשר בתי תפילה למחמדים בנויים עליו, ולא יכולנו למוש ממקומנו. אנכי עמדתי כבמסמרות נטועה ומבטי עיני היו נטויים מבלי דעת לנקודה אחת ולא ידעתי את נפשי… אך באה עת ללכת" (המליץ, 4.5.1890).
