בשעה שמונה בבוקר ליאת בר־ששת, מנהלת בית הספר "קרוב" במושב נחם שליד בית־שמש, עומדת בשער המוסד. היא מברכת בבוקר טוב את הילדים שיורדים מההסעות, מוודאת שכולם עוטים מסכות. רגע לפני שהגעתי, היא מספרת, ילדה הקיאה במסכה. מסכנה קטנה. "אני מרגישה כמו מנהלת בבית ספר דתי שבודקת את אורך השרוולים של הבנות", היא משתפת בתחושותיה. "אבל אין ברירה, אני באמת מאמינה שאנחנו צריכים להקפיד על עטיית המסכות. גם למורים אמרתי שאם אני רואה מישהו בלי מסכה, הוא הולך הביתה ואני רושמת לו יום חיסור. זו ממש לא השפה שלי, אבל אין לי ברירה. המסכות הן שמאפשרות את החזרה שלנו ללימודים. אני באמת חושבת שזה אפקטיבי ומאמינה שזה מה שנכון לעשות".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– השופטת קבעה: אזיקת נער שעמד להקריב קרבן פסולה
– רחמים מלמד ייזכר בזכות מאבקו מעורר ההשראה במחלת ניוון השרירים
– למרות הסכמי השלום, מדינות המפרץ תמכו בגינוי ישראל
נראה שגם הילדים מבינים את זה בסך הכול. אני יושבת ליד דלת כיתה ב', באוויר הפתוח ובמסכה, כדי לא להפוך לגורם שמסכן את הילדים, ומקשיבה מבחוץ לדיון אמוציונלי וסוער בסוגיית המסכות. הילדים מתלוננים על הקושי לנשום ("זה סיוט, אי אפשר לנשום דקה"), על איכותו של האוויר הממוחזר ("אנחנו לא נושמים אוויר נקי"), ועל הסירחון. "לפעמים אני מריחה במסכה שלי ריח גועלי ואני לא מבינה מאיפה זה, זה קורה לי כל יום", אומרת ילדה בהירת שיער לקול צחוקם של חבריה לכיתה. אבל בהמשך מועלות גם טענות בוגרות יותר לטובת המסכה: "ככה אנחנו לא נידבק", "זה שומר עלינו שלא נהיה חולים", ו"בלי המסכה לא היינו יכולים לראות את החברים".
אם חשבתם שספירת הקולות בבחירות לנשיאות ארה"ב מותחת, כנראה אף פעם לא הייתם בכיתה ב'. בהצבעה הסופית הכריעה קפסולה 1 שהמסכות יותר טובות מרעות. "זה טוב, אבל לא כיף", סיכם ילד חכם שקפוצ'ון לראשו. בסוף הדיון ניגשה אליי ילדה עם עיניים ירוקות וריסים שחורים עבים. לדעתה, אמרה, התקשורת צריכה לעסוק יותר במשבר האקלים העולמי, וביקשה טיפים בשביל חברה שלה שרוצה להיות עיתונאית חוקרת כשתהיה גדולה. קלמן ליבסקינד, מאחוריך!
נראה שהילדים מפתחים גם כישורים מיוחדים של ראיית־על ואומדן טיבם של אנשים שחצי מפרצופם מוסתר. "איזה יפה את", אמרה לי תלמידה אחת, ואחרת השוותה והכפילה: "את המורה הכי יפה שראיתי". תלמידה שלישית לא נשארה חייבת: "את המורה הכי יפה שאי־פעם ראיתי בכל העולם". מי יודע? אולי הילדים רואים משהו שאנחנו לא מצליחים לראות מבעד למסכות. בכל אופן רשמתי לעצמי את המסקנה המתבקשת והמחמיאה: יש לי סיכויים לא רעים לזכות בתחרות מלכת היופי במסכה.
ההיגיון נשאר כיתה
יום אחרי החזרה המיוחלת של כיתות א' עד ד' ללימודים, כבר נרשמו במשרד החינוך תלונות רבות של הורים ומורים על חובת עטיית המסכות בכיתות הנמוכות. בעקבותיהן הודיע המשרד על הקמת צוות מיוחד שיבחן מחדש את ההחלטה. כאילו שכחנו את העבר הלא רחוק, כאילו לא היו כאן לפני חודש שיעורי תחלואה מהגבוהים בעולם, כאילו סתם נכנסנו לסגר בסבבה שלנו כי פשוט נעים לנו בבית. יום אחד חלף וכבר "זה לא פרקטי", "זה לא אנושי", "זה לא שוויוני" (כי ילדי הגנים שקרובים בגילם לילדי א' וב' לא נדרשים לעטות מסכות).
זה מובן, הורים רוצים לגונן על ילדיהם, והמסכות הן באמת סיוט. אבל גם מגפה מוזרה שאנשים מתים ממנה היא סיוט לא קטן ומשהו שצריך להתגונן מפניו. ילדים מסתגלים לכול, ככה אומרים, והאמת היא שזה נכון גם על מבוגרים. כלומר, אנחנו אולי מקטרים בשעה שאנחנו מסתגלים, אבל נו, גם להיותנו מבוגרים קוטרים כבר התרגלנו.
ליאת בר־ששת, המנהלת: "הילדים חשובים לנו ונעשה הכול בשבילם, גם אם זה אומר לתת למשרד החינוך לרמוס אותנו. לא מתלבטים איתנו, פשוט מנחיתים עלינו"
המציאות המשתנה חדשים לבקרים מבלבלת מאוד גם את המבוגרים. נניח באותו בוקר, עם הישמע הצלצול, מחנכת כיתה ד' נכנסה לאחת הקפסולות של כיתתה אבל אז גילתה שהיא כלל לא מלמדת עכשיו. המורה למוזיקה הגיע לחדר המורים שמח וטוב לב ובידיו כמה כלי נגינה, ואז גילה שהוא לא מלמד היום. מורה אחרת ניסתה להבין את המערכת שלה ואיך בעצם מתנהל לוח הזמנים אם מותר לה ללמד שלוש קבוצות ולא יותר. אם המורים מתקשים להחזיק ראש, אפשר רק לדמיין מה קורה בראשיהם הקטנים של הילדים.
ועדיין, הנה האמת מאחורי הכאוס. כן, אנחנו רגילים לשמוע את הביטוי הזה, כאוס, בכל הנוגע להתנהלות מערכת החינוך בחודשים האחרונים. אבל לפחות מההתרשמות הצנועה שלי, נראה שהמילה הזאת רחוקה מהשטח. בשני בתי הספר שביקרתי בהם השבוע לא נצפה שום כאוס. הכאוס נוגע לדרך קבלת ההחלטות, לניתוק שלהן מהשטח ולהנחתות שאנשי החינוך נאלצים להתמודד איתן.
"לא הגיוני שמודיעים לנו ביום שישי באחת בצהריים שאנחנו צריכים לפתוח את בית הספר ביום ראשון, אבל זה מה שקרה", אומרת בר־ששת. "כשהמפקח עבר פה הוא אמר שנראה שבכל בתי הספר שהוא ביקר בהם הצליחו להסתדר עם זה. נו, ברור שהסתדרנו, המורים והמנהלים מסורים מאוד, התאבדנו על זה. בישראלית מצויה קוראים לזה פראיירים. הילדים כל כך חשובים לנו שאנחנו נעשה הכול בשבילם, גם אם זה אומר שאנחנו נותנים למשרד החינוך לרמוס אותנו. הבעיה המרכזית היא שברגע האמת הכול נופל עלינו. לא מתלבטים איתנו, לא חושבים איתנו, פשוט מנחיתים עלינו. זו התנהלות שחייבת להיפסק".
מהשטח נעדרים ילדי כיתות ה'־ו', שעדיין יושבים בבתים וכרגע גם לא ברור מתי ישובו לכיתות. בשעה שהנחיות משרד הבריאות מתירות התקהלות של 20 איש באוויר הפתוח, במשרד החינוך הגבילו את מפגשי התלמידים בחוץ ל־15 תלמידים ובמרחק של מאה מטר (!). סך הכול הגיוני, מה שנקרא. יו"ר ועדת החינוך של הכנסת ח"כ רם שפע ניסה להילחם בחוסר ההיגיון של הנחיות משרד החינוך, אך העלה חרס בידו. "שום גורם מקצועי לא הצליח להסביר את הגבלת הקפסולות ל־15 תלמידים", אמר השבוע. ובינתיים, כיוון שלא התקבלה החלטה בנידון, מפגשי תלמידים אסורים והמתווה לא יצא לפועל.
"הרשו לנו להיפגש בחוץ ועכשיו זה מבוטל, אבל מלחמות האגו האלה לא מעניינות אותי", מסכמת בר־ששת. "התפקיד שלי עכשיו, יותר מתמיד, הוא להיות מנהיגה. אם הילדים צריכים מפגשים של פנים אל פנים, והם אכן משוועים אליהם, אני לא יכולה להרשות לשטויות כאלו לעצור בעדי. היגיון אפידמיולוגי אין כאן. אם אנחנו מקיימים מפגשים של 19 ילדים ומורה אנחנו עומדים בתקנות משרד הבריאות, ולכן המורים שלי נשלחים לפעילות ביישובים עצמם".
