מאז הפרסום בעתון "שביעי" של מכתבו של הראשון לציון הרב יצחק יוסף , אל הרב אליעזר מלמד בו תקף אותו בחריפות על מפגשו עם רבה רפורמית, פורסמו זוויות שונות למקרה. חלק התייחסו לפגיעה במעמדה של הרבנות הראשית, חלק ראו בכך עוד מערכה בוויכוח על היחס הנכון לרפורמים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שופט העליון: "חולדאי הוא לא השריף של העירייה"
– חשש בחברון ממסמוס של הנגשת מערת המכפלה
– במלחמה מול איראן ישראל צריכה להתפשר על הריבונות
הרב רפאל דלויה, רב קהילת "אוהל יצחק" בהר ברכה ומזכיר איגוד חכמי המערב, משוכנע כי הסגנון הנוכחי של מכתבו של הרב יוסף הוא ניסיון לשמר את השליטה על הפסיקה תוך ביטול דעות אחרות.
בגילוי דעת שפרסם, כותב הרב דלויה: "לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, היו רבנים שראו לנכון להלחם נגד תופעות הנוגדות את התורה לדעתם באמצעות מחאות וחרמות. כחלק מהתופעה הנ"ל, הרבה רבנים לא היססו להחרים/לנדות/לבזות רבנים עם דעות אחרות משלהם. כדי להצדיק את השיטה הזו, היה צורך להמציא את מושג "גדולי הדור" שלהם ניתן הכח להחליט למי יש זכות ביטוי, ואת מי יש להחרים ולנדות".
הרב דלויה עושה הפרדה בין חכמי אשכנז לחכמי ספרד: "תופעה זו היתה נפוצה בקרב קהילות אירופה, וקיבלה ביטוי חזק כבר לפני מאות שנים במיוחד בזמן תנועת החסידות שעוררה את תנועת המתנגדים, ולאורך כל ההיסטוריה, דרך שיטת "הפרדת הקהילות" בה דגל הרש"ר הירש בתקופה פחות רחוקה, וכמובן עד ימינו אנו כאשר חדשות לבקרים תופעה זו מתקיימת לנגד עינינו.
"לעומת השיטה הנ"ל, חכמי הספרדים ככלל, לא השתמשו בנידויים וחרמים, אלא ידעו להנהיג את צאן מרעיתם בתבונה בצורה מכילה ומושכלת, הנותנת מקום של כבוד לכל יהודי באשר הוא ללא קשר למצבו הדתי. אותו הדבר בין הרבנים עצמם, גם כאשר היתה ביניהם מחלוקת חריפה, לא החרימו אחד את השני אלא מאוד כיבדו אחד את השני. אחת הדוגמאות מהדורות האחרונים הינה היחסים החמים שהיו בין רבי יוסף משאש לבר הפלוגתא שלו רבי רפאל ברוך טולידאנו. דוגמא נוספת, כאשר רבי יוסף משאש קרא מתוך ביטאון של סאטמר על העוולות כביכול של הרב קוק בארץ הקודש, הוא לא מיהר להחרים אותו, אלא בירר את האמת, וכתב לאחר מכן תוכחה קשה לעורכי הביטאון".
הרב דלויה מספר שכתב את גילוי דעתו בעניין עוד לפני פרסום המכתב נגד הרב מלמד, אך מבחינתו הדברים אוששו ביתר שאת את מה שכתב. "פעם זה הרב בני לאו, פעם הרב מלמד, פעם הרב סתיו, פעם הרב אמסלם והרשימה ארוכה. יש כאן דיקטטורה וטרור הלכתי. ככה זה עובד פה בשנים האחרונות. החרימו בזמנו את הרב חיים אמסלם על זה שהוא "העיז" לומר שהחרדים צריכים לצאת לעבוד. על פסק הזום שלנו (הרב דלויה היה בין החותמים על הפסק שהתיר שימוש בזום בליל הסדר מ"מ) אמרו "אין לנו סמכות". את הרב דוד שלוש חסמו כי הוא לא התיישר עם הקו של הרב עובדיה. רבנים מפחדים להוציא שו"תים שמא יתקפו אותם. זה המצב. כל אחד שלא מסכימים איתו זוכה להתקפות אישיות ומסע הפחדות. רק שמות הרבנים מתחלפים".
על פי הניתוח שעורך הרב דלויה, בוגר ישיבת הר ברכה, במכתבו, דרכם של החכמים האשכנזים גרמה בעיקר לנזקים: "אם נתבונן בתוצאות, נראה שהדרך של חכמי האשכנזים הובילה ומובילה עד היום לאין ספור פירודים בעם ישראל, לעזיבה מסיבית של היהדות, להתבוללות נוראה, ולהקמת תנועות אנטי דתיות במוצהר.
"לעומת זאת, בקהילות הספרדיות, לא נרשמו תופעות כאלה. לא שמענו מעולם על הקמת תנועות נגד הדת, או נגד התורה. ליהודי הספרדי – עד היום (בעיקר מה שמכונה כיום "הצבור המסורתי"), יש כבוד גדול לתורה ולחכמיה".
יש לציין כי הרב יצחק יוסף שפרסם את מכתבו לרב מלמד בקובץ התורני 'בית יוסף', לאחר שלכאורה נשלח לרב מלמד (אף שהרב לא קיבל אותו מעולם), לא קבע במפורש כי יש לנדות או להחרים את הרב מלמד על פגישתו עם הרפורמים.
במכתב מביא הרב יוסף ציטוטים מגדולי ישראל בכל הדורות נגד מי שפרצו גדר ופסקו בניגוד לפסיקת ההלכה המקובלת, ואת דעתם כי הרפורמים גרועים מחילונים ולכן יש להתרחק מהם ולא לנסות לקרב אותם. בין הדוגמאות מובאים גם ציטוטים של הרא"ש שהתכתב עם רב קהילה שפסק בניגוד לדעתו בנושא עירוב חצרות. במהלך ההתכתבות הודיע הרא"ש לאותו רב כי אם לא יתקן את העירוב תוך זמן קצר ינדה אותו.
בסיום המכתב כותב הרב יוסף לרב מלמד: "אני מקווה מאוד שכבודו יקרא היטב את הדברים, יתבונן בהם, ואני מצפה שכבודו יחזור בו וינהג בענווה והתבטלות כלפי כל גדולי הדורות".
