רק לפני חודש החלים דונלד טראמפ, עדיין נשיא ארה"ב, ממחלת הקורונה. לאחר בידוד של שבוע בלבד הוא חזר לנהל את קמפיין הבחירות שלו. חולי קורונה מתלוננים על תסמיני פוסט־קורונה שכוללים בעיקר תשישות ועייפות. נראה שאלו פסחו על טראמפ. האיש שכבר נחשב גווייה פוליטית, יצא לקרב מעורר השתאות: בתוך שבועיים וחצי סגר טראמפ פער שבין 6 ל־8 אחוזים ברוב מדינות המפתח שעשויות היו להכריע את גורלו. ביידן וצוותו לא חלמו כי יחלצו ניצחון דחוק על שברי אחוזים במדינות כמו פנסילבניה, ויסקונסין, ג'ורג'יה או אריזונה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בנט: מוותר על החלת הריבונות
– "הדור הזה עולה עשרת מונים על קודמיו"
– עם הפנים אל המחר: בעיות החינוך של ימינו
בימים האחרונים, במסגרת ניתוח תהליכים שזיהיתי כבר לפני כשבועיים, חזרתי לבדוק את הראלי ההרואי שעשה טראמפ מאז שיצא מהבית הלבן במארין 1 לשדה התעופה דאלאס בוושינגטון, ומשם המריא עם האייר פורס 1 לשדה התעופה באורלנדו, מיאמי. משום הוא פצח במרוץ מטורף של 49 המראות ונחיתות, עצרות ענק בסמוך למסלולי ההמראה, ושוב המראות ונחיתות עד לקו הסיום והחזרה לוושינגטון ב־3 בנובמבר, ערב פתיחת הקלפיות, כאשר בדרך לבית הלבן עוד הספיק לעצור במטה המפלגה הרפובליקנית בעיר.
נזכרתי בבחירות 2015, שבהן ניהלתי את קמפיין הליכוד. קבענו כינוסים עם ראש הממשלה נתניהו בכל יום בעיר אחרת. ישראל איננה אמריקה; היא בקושי חצי מחוז בצפון קרוליינה. רה"מ מגיע בשיירת רכבים ולא במטוס, והסדרי הביטחון מהודקים. ובכל זאת, אני זוכר זאת כמאמץ לוגיסטי מתיש. כל אירוע דרש שעות של היערכות לפני וסגירות אחרי, וכבר מתגלגלים לאירוע הבא, ושבוע רודף שבוע. מהזווית הזו אני יכול להעריך עד כמה המערך הלוגיסטי שהפיק את מסעות טראמפ, היה מדהים ויוצא מגדר הרגיל.
בשבועיים האחרונים של מערכת הבחירות בארה"ב צללתי לנבכי הסקרים והערכות הפרשנים. במקביל, עקבתי אחר הדיווחים מהעצרות של טראמפ. תורי הענק שהשתרכו לאורך קילומטרים בשולי הערים, בדרך לשדות התעופה, נראו הזויים בימי קורונה אלו. ניסיתי להבין מהיכן האנרגיות של האנשים הללו וכיצד כל זה משפיע על תוצאות הסקרים.
לפני כשנתיים הקמתי סטרטאפ בתחום הסקרים הדיגיטליים המהירים. הוא הפך להיות כלי אסטרטגי רב־עוצמה בגיבוש תחזיות, ניתוחים והערכות מצב בתהליכים פוליטיים, חברתיים ועסקיים שאני מלווה ומייעץ עבורם. שטף הסקרים שהתפרסמו באתרים האמריקניים בשבועיים האחרונים, היו בעבורי כמו ביקור של ילד בחנות הצעצועים המפורסמת בניו־יורק FAO Schwarz. ים אינסופי של מידע ונתונים שניתן להשוות עם תהליכים בשטח, מאגר ידע שבישראל ניתן רק לחלום עליו.
להפתעתי, ככל שצללתי לעומקם של דברים גיליתי עד כמה שיטת הסקרים והמדגמים בארה"ב מיושנת ומתבצעת בחלק מהמדינות בידי מכוני מחקר אוניברסיטאיים. המכונים בארה"ב מדורגים לפי שיטת הדגימה שלהם: שאלוני פנים אל פנים נחשבים בעיני האמריקנים כאיכותיים יותר מסקרי איסוף טלפוניים, ושתי השיטות נחשבות יותר מדגימה של שאלונים אינטרנטיים באימייל או באמצעים דיגיטליים.
שיטות האיסוף הללו גורמות שסקר שמתפרסם היום החל להיערך לפני ארבעה ימים, ולכל היותר משקף את תמונת המצב יומיים לאחור. דונלד טראמפ, במרוץ המטורף שלו, שטף לעיתים שתי מדינות ביום אחד, כשבין עצרת לעצרת הוא מצייץ ומלהיב את תומכיו. מצאתי עצמי מתחבט מה עוצמת האקסטרפולציה שצריך לעשות לסקרים הללו, שמפגרים אחרי המציאות והאירועים בשטח.
רק מי שהיה בשטח, ניהל קמפיין וחווה דרייב ובאזז, יוכל להבין עד כמה ביקור מנהיג אהוד במחוז מסוים, מדרבן וממריץ את מצביעיו
אקסטרפולציה היא הבן־דוד הפחות מוכר של הגרף האקספוננציאלי. פירושה בהקשר הזה: אם קצב צמצום הפער טרם הגעת טראמפ למדינה היה X, באיזו עוצמה יתחזק הגל בעקבות העצרות? את העוצמה הזו סטטיסטיקאים או מתמטיקאים לא יודעים לשקלל. רק מי שהיה פעם בשטח, ניהל קמפיין וחווה את הדרייב והבאזז, מכיר את התבלין הזה ויוכל להבין עד כמה ביקור של מנהיג אהוד במחוז מסוים, מדרבן וממריץ את מצביעיו. ראיתי את התהליך הזה מתרחש בישראל. אבל איך מתנהגים הרפובליקנים הממוצעים?
בין טקסס לניו־יורק
כאן נזכרתי במסעי שלי באותן מדינות לפני 18 שנה, כשליוויתי במשך כשנה את בנימין נתניהו, אז אזרח מן השורה, במסע הרצאותיו במדינות ארה"ב. פגשנו מושלים, עיתונאים, קהילות יהודיות ונוצריות, ואת האנשים הפשוטים עם האופי הרפובליקני המיוחד, תוך שאני מקבל הדרכה מהאיש המכירם טוב יותר מכל פוליטיקאי בישראל.
זכורה לי במיוחד שיחה עם מרשל, גבר בן 50 שליווה אותנו במסענו בטקסס, ושלא ידע עד אז מיהו ראש ממשלת ישראל לשעבר. סיפרתי לו שאני גר בירושלים, בירת מדינת ישראל, ושאלתי אותו אם אי־פעם ביקר בוושינגטון, בירת ארה"ב. המרשל הביט בי בפליאה וענה: "מעולם לא יצאתי מטקסס". אזרח אמריקני מן השורה נחשף לוושינגטון ולניו־יורק פחות מצעיר ישראלי ממוצע. בעבורו ביקור של הנשיא הוא אירוע משמעותי, דרמטי.
הבנתי שכמו שהמרשל אינו מכיר את ניו־יורק ואנשיה, אין סיכוי שנייט סילבר מניו־יורק, בעל אתר "538" שמפרשן עבור העיתון הפרוגרסיבי ניו־יורק טיימס, מבין את השפעות הדרמות בשטח על התחזית המהונדסת שהכין, ושהעניקה לטראמפ סיכוי של 10% בלבד לנצח. ערב הבחירות צייצתי כי התחזית שלי על בסיס הסקרים היא ש"הולך להיות קרב צמוד שיוכרע על שברי אחוזים". רבים שאלו אותי אז אם טראמפ מנצח, ותשובתי הייתה: "לא אמרתי את זה, ולא נדע עד הרגע האחרון (ואולי גם הרבה אחרי)".
בליל הבחירות, כשתוצאות האמת החלו לזרום, צייץ סילבר כך: "לנתח כל דבר על סמך נתוני ליל הבחירות זה מסובך, כי מעולם לא היה לנו יום בחירות עוצמתי כזה, לעומת פער מוקדם בין המפלגות לפני כן. זה מגביר את חוסר הוודאות, ומשמעותו שעלינו לחזור לסיכויים של 50:50".
סילבר קנה את עולמו כשחזה במדויק את תוצאות בחירות 2008 ו־2012. בבחירות 2016, שבהן הפסידה הילרי קלינטון, הוא טעה לחלוטין. כך גם הפעם. אף שביידן נבחר לבסוף, הסוקרים האמריקנים החטיאו מאוד את תוצאות האמת.
השסעים בארה"ב וגם בישראל מתעצמים. הדרמות מתרחשות ברשתות בקצב של אחת לחצי שעה. אם הסוקרים ירצו לחזור ולהיות משפיעים בעתיד, הם יצטרכו ללמוד לעבוד במהירות ולשקלל גם את מרכיב האמוציות בנוסחאות שלהם. מצד שני, עוד לא נולד המתמטיקאי שיודע לכמת שנאה, כעס, אכזבה, התלהבות או סחף.
שלמה פילבר הוא אנליסט ומנהל קמפיינים, בעלים משותף של Direct Polls
