כהרגלה מדי יום, עשתה נ' את דרכה לעבודה והשתלבה בפקקים הארוכים בדרך לגוש דן. בעודה מתקדמת בפקק, הרגישה לפתע מכה חזקה בחלק האחורי של הרכב. המכונית שנסעה מאחוריה נדבקה אליה יותר מדי. נ' החליפה בנימוס פרטים עם הנהג הפוגע, שהודה כי לחץ בטעות על דוושת הגז במקום על הברקס, ונכנסה חזרה לרכב בדרכה לעבודה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "הדור הזה עולה עשרת מונים על קודמיו"
– זום אין: כך מתנהלים הלימודים בתקופת הקורונה
– קואליציה באופוזיציה: ח"כ עבאס לא מוכן שיקראו לו משת"פ
בהמשך היום ניסתה ליצור קשר עם הנהג, אולם אז התברר לה כי הרכב הפוגע רשום כרכב שכור. מאותו רגע מסע הטרטורים של נ' רק החל. היא ניסתה לקבל את סכום הנזק שנגרם לה, אך חברת ההשכרה פשוט התעלמה ממנה. אחרי חודשים של ניסיונות כושלים היא נאלצה לממש את הפוליסה של הרכב שלה, לשלם השתתפות עצמית ולספוג את ייקור הפרמיה בעקבות התביעה.
הסיפור של נ' הוא אחד מתוך אלפי מקרים דומים, שבהם רכבי השכרה וליסינג מעורבים בתאונות. החברות הללו אינן מבטחות את רכביהן בביטוח המכסה פגיעה ברכב אחר, אין אף אחד שמפקח עליהן, והנפגעים עלולים להמתין חודשים ארוכים עד שיראו את הכסף אם בכלל.
חברות הליסינג וההשכרה מחויבות לערוך ביטוח צד ג' לרכביהן, אלא שמשרד התחבורה מאפשר להן להיות המבטחות של עצמן. הוא מכיר בהן כ"מבטח עצמי", שבקרות אירוע אמור לפצות רכב שנפגע בתאונת דרכים כתוצאה מפגיעה של רכב בבעלותן. לחברות הללו זה משתלם, שכן במקום לשלם פרמיות בסכומים גדולים לחברות הביטוח, הן מנהלות בעצמן את הסיכונים.
ואולם למרות העובדה כי החברות מהוות "מבטח", הן לא בדיוק פועלות כמו מבטח. הן לא מפוקחות על ידי רשות שוק ההון והביטוח, ולכן גם לא פועלות ליישב את אותן תביעות בהתאם לסטנדרטים שנקבעו על ידי הפיקוח. חברות ההשכרה מנסות להתחמק מאחריות לתאונה בנימוק שזו מוטלת על שוכר הרכב ולא עליהן כבעלים של הרכב, ושולחות את הנהג הנפגע לרדוף אחרי שוכר הרכב.
חוות דעת שפרסם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, עשויה לשנות את המציאות העגומה והמקוממת הזו. בחוות הדעת, שהוגשה לבית המשפט העליון במסגרת הליך ערעור על פסק דין שניתן בנושא, קובע מנדלבליט שהחברות מחויבות לשאת בכיסוי נזקי הרכוש שגרמו השוכרים לרכבי צד ג', וזאת בין אם הן רכשו פוליסות ביטוח אחריות כלפי צד ג' לכלי הרכב שבבעלותן, ובין אם החליטו ליטול על עצמן את ההתחייבות כ"מעין מבטח", במקום לרכוש ביטוח בחברה חיצונית.
"מצב שבו נהגים שניזוקו ברכושם מפגיעה של כלי רכב בבעלות חברות השכרה, ושאינם אחראים לאותה פגיעה, מוצאים עצמם לפני שוקת שבורה לאור התנהלותן של חברות השכרה – אינו ראוי. על חברת ההשכרה לבטח את רכביה או לנהוג בעצמה כמו כל חברת ביטוח המוכח לפניה כי מבוטחה אחראי לנזקו של צד ג', ולשפות את הניזוק בגין הוצאותיו ונזקיו", נכתב בחוות הדעת. מנדלבליט קובע שבמקרה שבו בחרו להיות המבטחות של עצמן, חברות ההשכרה חייבות לשלם את מלוא סכום הנזק לנפגע, כולל סכום ההשתתפות העצמית (שאותו יוכלו במקביל לגבות משוכר הרכב).
זה שנים נעשים ניסיונות להסדיר את הפרצה הזו, כולל גיבוש חקיקה, אך הם לא יצאו לפועל. זוהי בהחלט התחלה חשובה, שדורשת השלמה בקביעת נהלים ברורים על ידי הפיקוח ברשות שוק ההון.
אלא שדבריו של היועמ"ש חסרים. מנדלבליט הבהיר כי עמדתו מתייחסת רק לחברות השכרת רכב לטווח קצר, ולא לחברות ליסינג. לטענתו, "במצב של חכירת כלי רכב, נהג הרכב או החברה החוכרת את כלי הרכב נושאים במרבית האחריות לשימוש ותחזוקת הרכב, וכך למעשה נוהגים ברכב כמנהג בעלים, על אף שמבחינה קניינית הם אינם הבעלים".
אפשר להתווכח על קביעה זו, אך בכל מקרה, הבעיה המקוממת שלה מבקשים לתת מענה – קיימת בחברות הליסינג יותר מבחברות ההשכרה (רכבי הליסינג נפוצים יותר). אמירה זו מותירה חלק ניכר מהבעיה ללא פתרון.
מעניין לציין שחלק מחברות הליסינג הגדולות קשורות באותה בעלות לחברת ביטוח. וכך, אף שבמקרה שלהן רכישת ביטוח לרכבים היא העברת כסף מכיס אחד לשני, הן מעדיפות שלא לרכוש ביטוח בחברות האחיות שלהן. נראה כי בדומה לחברות ציי הרכב האחרות, גם הן רוצות ליהנות לכאורה מההפקרות בתחום ולא להיות כפופות לחוקי הפיקוח.
אין מנוס מחקיקה שתחייב הן את חברות ההשכרה והן את חברות הליסינג לעמוד בסטנדרטים מינימליים של יישוב תביעות.
