כמה עשרות ישראלים מילאו במוצאי שבת לפני שבועיים את טיסת "אתיופיאן איירליינס" מלוד לאדיס־אבבה ומשם לדובאי. כולם היו מצוידים בדרכונים זרים, לחלקם זו נסיעה מוכרת שהם עושים שנים רבות. הפעילות העסקית שנעשתה זמן רב באופן מחתרתי קיבלה עתה ביטוי פומבי בעקבות הסכמי השלום. כיפות שבעבר הוטמנו בכיסים או הוסתרו מתחת לכובעים מונחות כעת על הראש בגלוי, והעברית נשמעת ללא חשש.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הבלדה לעוזב המגזר: מדוע יש נשירה בקרב בוגרי החינוך הדתי?
– משחיזים מילים: השיח המפריד בעם הולך ומחריף
– רווקים ומעושרים: חג הקניות הסיני שובר שיאים וזו רק ההתחלה
כבר בביקורת הדרכונים בדובאי, התרגשו עובדי הנמל לראות מבקרים מישראל. לאחר שבחן את הדרכון הזר ואת תוצאות בדיקת הקורונה שעשיתי בישראל, אמר לי הבודק יוסוף "שלום" בעברית, ובאנגלית הוסיף: "אני מחכה לרגע שבו אוכל להחתים דרכון ישראלי שייכנס לדובאי, אינשאללה שזה יקרה בקרוב".
עם הנחיתה עברנו בדיקת קורונה נוספת, ומשם המשכנו ליציאה. חסן, בחור סורי שהגיע לכאן לפני חמש שנים, הציג לפנינו חבילות תקשורת מקומיות שנוכל להשתמש בהן בהיותנו בדובאי. הוא הופתע לרגע לגלות מאין באנו. "הגעתם מישראל?" שאל בטבעיות, תוך שהוא שולף ממכשירינו את כרטיס הסים הישראלי ומכניס את המקומי. "אמרו לי שישראלים יבואו לפה. איזה יופי, ברוכים הבאים. תיהנו מהשהות בדובאי".
בעודנו ממשיכים לכיוון היציאה, הפגיש אותי צ'רלס אשכנזי, איש עסקים ישראלי שפגשתי במטוס, עם סומאיה אל־מאהירי, מהנדסת אלקטרוניקה במקצועה. היא מחייכת ופותחת בעברית: "שלום, מה שלומכם, ברוכים הבאים לדובאי". על רקע הלבוש המסורתי והתפאורה המזרח־תיכונית, העברית הקולחת הייתה בהחלט הפתעה לאוזן. את העברית שבפיה, היא מספרת לנו, היא רוכשת בקבוצת וואטסאפ ייעודית שהקימה לשם כך. עוד נחזור לקבוצה הזאת. כאשר שאלתי כיצד להגיע למלון שלי, הציעה סומאיה שאצטרף אליהם לנסיעה למרכז העיר. בעודה מטפסת למושב הנהג בג'יפ החדש שלה, הזהירה בחיוך: "אומרים שאני נהגת שודים, אז תחגרו חגורות".
זו הייתה שעת בין ערביים, ואדמומית השמש השוקעת השתקפה בבנייניה התמירים של דובאי. הרכב תמרן במערכת הכבישים הסבוכה, ומהחלון נשקף אלינו "מוזיאון העתיד" שייפתח בקרוב וישמש בית לחדשנות. את מעטפת המבנה המרשים, שצורתו כטבעת, מעטרים כיתובים אומנותיים ויפהפיים בערבית. אנו חולפים על פני מבנה "המסגרת" המוזהב, המתנשא לגובה 150 מטרים, ולאחר כמה דקות זוכים להצצה גם על בורג' ח'ליפה, המבנה הגבוה בעולם, שמשקיף עלינו ממרומי 828 המטרים שלו. בעוד האוזניים כרויות לשירו של עומר אדם, "מודה אני", הבוקע ממערכת הסאונד של הג'יפ, העיניים משתאות למראה פלאי תבל שצמחו פה מתוך המדבר בעשורים האחרונים, ביוזמתם של בני המקום.
עם בואי למלון נדרשתי לשהות בבידוד עד לקבלת תוצאות בדיקת הקורונה שערכנו בשדה. בסיומו, בשעת בוקר מוקדמת, יצאתי לסיבוב רגלי במרכז העיר. בדרכי ראיתי אופנועים חונים, קסדת הרוכב מונחת על המושב והמפתחות נעוצים בסוויץ'. מתברר שזו התנהלות מקובלת כאן. הכול בדובאי מצולם, ואם יש חשש לגניבה אפשר לאתר את הפושע בקלות. המציאות הזאת בפני לעצמה יוצרת הרתעה שמצמצמת את הפשיעה. מאותה סיבה, רבים גם לא מקפידים לנעול את הבתים.
הרחובות, ההומים בדרך כלל, היו ריקים יחסית בשלב הזה של היום. בדרכי נקרה אדם מבוגר שדחף עגלה ובה תינוקת כבת שנה. כאשר ביקשתי ממנו לצלם אותי על רקע בורג' ח'ליפה, הוא שאל מהיכן אני. למשמע תשובתי הוא חייך, אמר "שלום" וסיפר על קורות חייו. "נולדתי במוסול שבעיראק, כשהייתי נער עזבתי לאוסטרליה, ומאז אני שם. שני ילדים שלי גרים פה, וכעת החלטתי לברוח מהקורונה ולהיות איתם. אני בן 72, ושוקל לפרוש מעסקיי ולגור פה בדובאי עם המשפחה".
הוא הזמין אותי בנדיבות לבית קפה הודי סמוך בשם "קארק". בעודנו לוגמים מהמשקה המהביל, הוא נזכר בסיפורים ששמע מאימו על היהודים בעיראק. "כולנו בני אדם, צריך לחיות את החיים ולהתרחק מפוליטיקה וממריבות. תאמין לי, אני חי מספיק זמן בשביל לומר לך את זה", סיכם.
מעמד הפועלים
דובאי היא הנסיכות השנייה בגודלה באיחוד האמירויות, המונה שבע נסיכויות. הקמתו של אזור הסחר החופשי ג'בל עלי, והפטור ממיסים על הכנסות, הזרימו לנסיכות אנשי עסקים זרים והפכו את דובאי למרכז עסקי ותיירותי בינלאומי חשוב. כ־85 אחוזים מהאוכלוסייה, המונה כ־3 מיליון בני אדם, הם זרים.
אלי אוזן הוא איש עסקים איטלקי־ישראלי שהגיע לדובאי לפני שני עשורים. בין שלל עסקיו הוא מייבא למדינה מכוניות יוקרה מאירופה. באולם התצוגה שלו הוא מאפשר לי, אחרי בקשות, להיכנס ללמבורגיני לבנה. הדלת נסגרת כמו כנף, מלמעלה למטה. "הרכב הזה עולה הרבה כסף ומגיע ל־300 קילומטר לשעה. אל תלחץ על שום דבר חריג, שלא יהיו לנו פה בעיות", הוא מזהיר. אני שואל אותו לפשר הכפתור האדום שמולי, מצערת שנראית כמו מתג לשחרור טיל במטוס קרב. "יאללה תלחץ", הוא מחייך. נגיעה קטנה, ושאגה כפולה של מנוע משתחררת לאוויר. העובדים במקום מסובבים את הראש, האדרנלין בשמיים. "יאללה צא החוצה, שלא תעשה בעיות", הוא אומר בעברית מתובלת במבטא איטלקי. "בוא נלך לים, ביום הראשון שלך בדובאי אתה צריך לתפוס שמש".
התחנה הראשונה שלנו בחוף קייט היא הפיצרייה של אנטוניו. שני המכרים הוותיקים מקשקשים באיטלקית, ואני משוחח בינתיים עם המלצרית אליזבת, ילידת ניגריה. איך את מסתדרת בדובאי, אני שואל. "טוב לי פה, החיים שקטים, ואני אוהבת את העבודה שלי פה בחוף. פוגשים אנשים, נהנים מהאוויר הטוב, אבל אני לא מרוויחה מספיק". היא מפרטת את הוצאותיה במדוקדק: מגורים עם שותפים, מזון, אשרת עבודה, וגם משלוח סכומי כסף קבועים לאימא שנשארה בבית. בסיכומו של חשבון עולה כי ההוצאות גוברות על ההכנסות ב־400 דירהאם, המטבע המקומי (כ־368 שקלים). בניגריה סיימה אליזבת תואר ראשון בקרימינולוגיה וסוציולוגיה, והיא מעוניינת להמשיך לתואר שני. "אני עובדת כמעט כל השבוע, לא יוצאת לבלות ולא מבזבזת כסף, אבל אין לי מה לחסוך. יש לי המון חלומות להגשים. אני אוהבת את החיים פה אבל אני חייבת להשיג עבודה משתלמת יותר".
כמו באירופה גם כאן, הקורונה רוקנה את המדינה מתיירים. "בתקופה הזאת, כשהטמפרטורות נוחות ואפשר ללכת לים, היינו רגילים לראות פה המון אנשים. הייתי צריך להחזיק פה צוות מורחב כדי לעמוד בביקוש", אומר לי אנטוניו, שמתהדר בשיער ארוך משוך לאחור ובחיוך בסגנון אלביס. "אנחנו מקווים שהתיירים יחזרו לפה, מחכים גם לישראלים. אתם אוהבים פיצה, נכון?" הוא מוודא הכנסות עתידיות.
אחת החוויות הצבעוניות והארומטיות שדובאי מציעה למבקריה היא סיור בשוק הזהב והתבלינים המפורסם. במטרו שמביא אותי אליו ובשוק עצמו שוררים ניקיון וסדר מופתיים. מחירו הנמוך של הזהב בדובאי, בשל היעדר מיסים, מושך לשוק תיירים רבים בימים כתיקונם. אך כעת החנויות והבסטות משוועות לקונים.
המעטים שנמצאים במקום, ואני בתוכם, הופכים מטרה לשיווק אגרסיבי של שעוני רולקס, מזויפים מן הסתם, תכשיטי זהב ומזכרות. הרוכלים מתחלפים לנגד פניי, הסחורה שהם מציעים דומה למדי. "המצב לא פשוט. אין לנו למה לפתוח את החנויות כי אין מי שיקנה", מסביר לי רוכל הודי במבטא אנגלי כבד. "צריך לקוות לימים יפים יותר", ניסה לשכנע את עצמו, ושב לשכנע אותי לקנות בושם לאישה ובגד לילדים.
אזור השווקים מסתיים בלשון ים שנכנסת מהמפרץ הערבי אל תוך דובאי. כשהערב יורד ואיתו הטמפרטורות, האזור מתמלא בתיירים ובסירות מנוע, שבתמורה לשני דירהאם יעבירו אותך לצד השני, שם תוכל לראות את מוזיאון דובאי ואת סמטאות העיר הישנה.
בזכות עפרה חזה
עם פרוץ השלום בין ישראל לאמירויות, אנשי עסקים ישראלים זיהו את ההזדמנות והחלו לזרום לנסיכויות. על פי הערכות, היקף המסחר ההדדי צפוי להגיע למיליארדים בשנה, וכולם רוצים להשתתף בחגיגה. גם תיירים שרוצים להזין את עיניהם בלאס־וגאס של המזרח התיכון מיהרו לרכוש טיסות וחבילות נופש במלונות המפוארים.
באזור היוקרה ג'ומיירה אפשר להתהלך בטיילת JBR הצופה לשכונת הדקלים המפורסמת, ובשכונת המרינה שבנייניה הגבוהים מתנשאים סביב האגמים המלאכותיים. בכניסה למלון מדינת ג'ומיירה היוקרתי, שבנוי כמו עיר מסורתית, נדרשתי לקבל את רשותם של שני ענקים מניגריה, שהיו נחמדים למדי. מחוף המלון אפשר לצפות בבורג' אל־ערב, המלון היחידי בעולם שזכה ל־7 כוכבים. בחוף הצמוד משכירים אופנועים וציוד לפעילות ימית. מי שמעוניינים להשקיע יותר יכולים לעלות על מסוק ולצפות בדובאי ממעוף הציפור, ואפילו לזנק ממנו לצניחה חופשית.
בהמשך רצועת החוף, במלון ניקי ביץ', פגשתי בבוקר יום שישי את צ'רלס איש העסקים ואת הדיג'יי הנוצרי לבנוני אלכסיס נורהא המתגורר בשנים האחרונות בדובאי. "המשפחה שלנו, כמו נוצרים רבים, עזבה את לבנון וחיה באירופה. שמעתי שיש בישראל מסיבות מגניבות, אני מת להגיע לשם, הלוואי שיהיה שלום באזור". הוא מדפדף בקובצי השמע במחשבו, ומשמיע לי גרסה קופצנית במיוחד של "הבה נגילה". בעודנו רוקדים, מצטרף אלינו לפתע אדם בשנות החמישים לחייו. "הו, הנה הגעתם סוף סוף. ישראל באה לדובאי". הוא מציג את עצמו כג'קי, איש עסקים לבנוני־צרפתי שמתגורר בדובאי כבר כמה שנים. הוא מחליף כמה משפטים בערבית מתובלת בצרפתית עם התקליטן שלנו, ואז מציץ בשעון ונוזף בנו: "עוד שעה שבת, רוצו למלון".
די־ג'יי אלכסיס נורהא (בתמונה), נוצרי לבנוני המתגורר בדובאי, ניגן לי "הבה נגילה" בגרסה קופצנית. "שמעתי שבישראל יש מסיבות מגניבות, אני מת להגיע לשם. הלוואי שיהיה שלום באזור"
המטבח במלון פאלאס, שבו התקיימו סעודות השבת בחסות אנשי חב"ד, עבר הכשרה כבר ביום חמישי על ידי הרב מנדי חיטריק, רבה של טורקיה ונשיא איחוד רבני מדינות האסלאם. מבער של אש עבר על הסירים, לעיניהם המשתאות של בשיר ההודי, מנהל המטבח, והטבחית הפיליפינית דייסי, הממונה על אפיית העוגות. עם התחזיות על בוא התיירים מישראל, הרבנות המקומית פועלת במרץ להקים מערך שחיטה ולספק אוכל כשר למלונות השונים. שירותי קייטרינג מציעים את שירותיהם לתייר היהודי והישראלי, וכך גם מסעדה כשרה שנפתחה במלון פאלאס, השוכן מתחת לבורג' ח'ליפה במרכז דובאי. באזור הזה נמצא גם קניון דובאי, המשתרע על שטח מסחרי של 500 אלף מ"ר ובו 1,600 חנויות, אקווריום ענקי, גן חיות ומשטח החלקה על הקרח. בשעות הערב מתקיים כאן מופע מזרקות מרהיב, ומופע הארת בורג' ח'ליפה לסירוגין.
לקראת שבת קיבלתי את המלצתם של אנשי חב"ד ועברתי להתארח במלון מנזל הסמוך. פקיד הקבלה במלון, עבדאללה, הוכיח לי שוב כמה מפתיעה דובאי. הבחור הצעיר מדבר עברית שוטפת כאילו גדל בתל־אביב. "זאת מתנה שקיבלתי מא־לוהים", הוא משיב לשאלתי מהיכן העברית שלו. "כשהייתי סטודנט ללימודי תיירות באוניברסיטה באלכסנדריה, הייתי צריך לבחור שפה ללמוד. רציתי ללמוד רוסית אבל באותה שנה הקורס לא נפתח, אז הלכתי על עברית. אחרי הלימודים עבדתי עם ישראלים בסיני והשתפשפתי בשפה, אבל במשך שש השנים שאני בדובאי לא דיברתי בה. עכשיו פתאום אני מדבר עם תיירים ישראלים ושוב משתמש בעברית, בלי חשש ואפילו בגאווה. זה כיף", הוא אומר, ומקנח ב"ברוך השם" בהגייה אשכנזית, שכנראה אימץ מהשעות שבילה עם החב"דניקים המקומיים.
במלון הזה אני פוגש שוב את סומאיה, שמספרת לי כיצד גם היא התחילה ללמוד עברית. "למדתי הנדסת אלקטרוניקה, ועבדתי במגזר הציבורי כשבע שנים. הקורונה סימנה לי שאני צריכה לעשות הפסקה בחיים וללכת לכיוון אחר. ישבתי בבית ורציתי ללמוד שפה חדשה. צרפתית וספרדית נראו לי משעממות. נזכרתי שפעם שמעתי שיר יפה בשפה שלא הכרתי. כשגיליתי שזה שיר בעברית, החלטתי שזו השפה שאלמד. זה היה שיר של עפרה חזה. הורדתי אפליקציות ללימוד עברית ונכנסתי לקורסים מקוונים, אבל לא ממש התקדמתי. החלטתי לפתוח קבוצת וואטסאפ של ישראלים וערבים מכל העולם שיִלמדו וילַמדו עברית וערבית זה מזה. אנחנו כבר 250 איש בקבוצה, וזה עובד מעולה", היא אומרת, ומצרפת אותי ואת עבדאללה לקבוצה, הפעילה במיוחד. עבדאללה מרוצה, הוא מצא לו בת שיח מקומית בעברית.
במהלך השבת התקיימו במלון תפילות בהשתתפות כמאה איש, רובם אנשי עסקים ישראלים המחזיקים בדרכון זר; מניינים נוספים התקיימו במקביל. בשבוע שלאחר מכן התקיים שם מרוץ אופניים שאורגן על ידי ישראלים, ועידה כלכלית ואירועים נוספים. על רקע הקורונה, התיירות העסקית והפרטית של הישראלים בהחלט משמחת את אנשי האמירויות. עם זאת, יש גם מי שמתכוננים לאירועים פחות משמחים. שני ישראלים שפגשתי, יוצאי יחידות קרביות שמציעים שירותי חילוץ והצלה למטיילים ישראלים בעולם, הגיעו לדובאי כדי להכין את הקרקע לפתיחת מעין סניף מקומי.
מתגעגעים ליהודים
במוצאי שבת נחתה בטלפון שלי הודעה ממכרה ממשרד החוץ: זמר עיראקי שמע שאני בדובאי ורוצה לפגוש אותי. אני מתקשר לסייף שאהין, והוא מזמין אותי להופעה שלו. "אני ממש רוצה להכיר ישראלים ושמעתי שאתה פה", הוא אומר. "תבוא לאזור השוק, אני שומר לך שולחן".
אני נכנס למסעדת סול פיומי שעל גדות לשון הים, ושאהין כבר שר ומנגן בגיטרה. רפרטואר השירים מערבב אנגלית וערבית, שירים קצביים ושירים שקטים. הקהל, נשי ברובו, יושב ומפזם את השירים המוכרים תוך עישון נרגילה. שאהין משוחח עם הנוכחים, ולקראת השיר הבא מבקש מהם לנחש באיזו שפה מדובר. הוא מסמן לי להתחיל לצלם, ואת החלל ממלאים צליליו המוכרים של "סיוון", שירו של יגאל בשן ז"ל. בית ופזמון, והקהל מתחיל לנחש. "זה שיר איראני", צועקת אחת הבנות. בסיום השיר שאהין קורא לי לבמה, ושנינו שרים בדואט "אני ואתה נשנה את העולם". שאהין מציג את האורח הישראלי ומתרגם את מילות השיר לערבית. הקהל מוחא כפיים.
צפו: כתבנו אסף גבור בדואט עם הזמר שאהין על גדות הים בדובאי
כשההופעה נגמרת ושאהין כבר מקפל ציוד, אני קולט בזווית העין אישה מבוגרת שנשארת לשבת. אני מתקרב אליה, מציג את עצמי והיא מחייכת. "שמי וויאן חאמיד, אני מדובאי אבל במקור מעיראק", היא אומרת, ואז מדהימה אותי. "זיהיתי מיד את השיר בעברית, סבתא שלי הייתה יהודייה. בתקופת השואה סבתא ברחה מגרמניה ללונדון. היא התחתנה עם בחור מקומי ונולדו לה שני ילדים. אחת מהן, אימא שלי, התחתנה עם בחור עיראקי בלונדון ועברה להתגורר איתו בבגדד. בגלל החוק המקומי ולבקשת משפחתו של אבי היא התאסלמה, אבל אני זוכרת שהייתה מספרת לנו על יהדותה, ואפילו שרה לנו שירי ערש בעברית ומדליקה נרות ביום שישי. שמעתי את השפה העברית והתרגשתי מאוד".
"עיראקים רבים זוכרים לטובה את שכניהם היהודים ומתגעגעים אליהם", אומר גם שאהין. "זו הייתה התקופה הטובה ביותר לעיראק". הוא מספר על האחים היהודים סאלח ודאוד אל־כוויתי, שהיו מוזיקאים חשובים ומצליחים בעיראק, ואומר שחלומו הוא להופיע בישראל יחד עם הזמר דודו טסה, נכדו של דאוד, ששר משיריהם. "יש לי דרכון קנדי, והשלום בין איחוד האמירויות לישראל שכנע אותי להפוך את החלום הזה למציאות. אני רוצה ללמוד כמה שיותר על ישראל ועל היהודים, זה מרתק אותי", הוא אומר.
