בצעדים נחושים, מלווה בתנ"ך, ציציות בחוץ וכובע מצחייה אדום, מתקרב אליי דוד רקנאטי, ממייסדי אביגיל. "באתי לאכול לך ת'ראש", הוא אומר בתגובה לעיניי שנחות שנייה אחת יותר מדי על התנ"ך. קלט אותי. רק אחרי שהוא מקריא באוזניי את פרק כ"ה בשמואל א' המגולל את סיפורה של אביגיל, אשת נבל הכרמלי ולימים אשת דוד – מניח את היסודות הרוחניים – הוא מתפנה להסביר לי על הגאוגרפיה וההיסטוריה של המקום. קו פרשת המים נמתח ממש בסמוך לכאן, על גבעה סמוכה נמצאת בריכת כרמל המקראית – בריכת מים קדומה ורחבת מידות, שיש המזהים אותה עם המקום שבו היו מתקיימות חגיגות הגז של נבל. וממול, תל־מעון שבחפירות שנעשו בו נמצאה מנורה מתקופת בית שני, העשויה שיש לבן ומוצגת במוזיאון ישראל. ובחזרה לימינו – אלפי בתיה של יטא הממוקמת כ־13 ק"מ מדרום לחברון, פזורים על גבעות הטרשים שממול.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בוקר של שלום: המשלחת הבחריינית הראשונה נחתה בישראל
– לקראת הכרעה בהאג: יום עיון בכנסת על התביעה נגד ישראל
– דעה: די לטהרנות: המחריבים את העולם בשם נאמנות אידיאולוגית
אביגיל הוקמה בערב יום כיפור לפני 19 שנה, על ידי מספר חיילים משוחררים ורווקים על אדמות מדינה. זהו סטטוס האדמות, גם על פי קביעת בג"ץ שדן בעתירות שהוגשו נגד המתיישבים באביגיל, בטענה שמדובר באדמות פרטיות. תחילה גרו החבר'ה באוהלים, לאחר מכן העלו למקום אוטובוס שישמש לדיור. לאחר שנתיים הגיעה המשפחה הראשונה. העילה הרשמית לעלייה לקרקע הייתה הקמת מגדל מים שיספק מים לתושבי האזור. העילה האמיתית היא אידאולוגית: הקמת נקודת יישוב חדשה בארץ ישראל, שיש לה חשיבות אסטרטגית. כפי שמסבירים לי תושבי המקום – "אנחנו קו החסימה של חברון".
"אם נעשה זום אאוט, הסיפור של אביגיל הוא הסיפור של ההתיישבות בארץ, מדינת ישראל הוקמה בתצורת חומה ומגדל וקיבלה את אישור האומות המאוחדות כמה שנים אחר כך. עכשיו האישור שאנחנו צריכים לקבל הוא מעצמנו. לפעמים זה עניין קשה יותר להשגה. אבל זו התפיסה. אנחנו מבחינתנו הקדמנו קצת את זמננו, אבל ברור לנו שהאישור בוא יבוא, במוקדם או במאוחר", אומר רקנאטי. כיום חיות ביישוב הצעיר כ־40 משפחות, בלי תשתיות מים, ביוב, חשמל ותקשורת. חלקן כבר בנו את בתי הקבע שלהן, אף על פי שאישור להסדרת המקום בושש לבוא.
כמו אביגיל יש עוד כ־70 נקודות של התיישבות צעירה, קרי מאחזים, שסובלים פחות או יותר מאותם תנאי חיים קשים. כתבתי "סובלים", אף שסבל לא תהיה בהכרח המילה הראשונה שבה יבחרו לתאר את חייהם תושבי המאחזים, שגרים למעשה במקומות שלא קיימים רשמית במדינת ישראל.
"מבחינתי אני חי את החלום", מבהיר רקנאטי שגר באביגיל כבר 17 שנה. "לשבת במקום חדש בארץ ישראל, ליישב פיסת אדמה חדשה – זה חלום שקורם עור וגידים מול העיניים שלי. כל יום שבו אני קם באביגיל, אני מתמלא שמחה. יהיה עם אישור? מעולה. בלי אישור? פחות טוב. המדינה רוצה להיות איתנו? נשמח. לא איתנו? זה מקשה עלינו. אבל בסופו של דבר, אם הפתרונות לא יבואו מלמעלה, הם יבואו מלמטה".
הזכות לחיים נורמליים
בימים אלו "פורום ההתיישבות הצעירה" יוצא בקמפיין למען הסדרת המאחזים. הרציונל: ללחוץ על הממשלה לקבל החלטה להסדרה בחלון ההזדמנויות הקטן כל עוד בארה"ב יש ממשל אוהד להתיישבות, בטרם ייכנס לתפקידו נשיא ארה"ב הנבחר, ג'ו ביידן. אבל למעשה, לפני שנרחיק נדוד ונמתין למבט מלטף מעבר לאוקיינוס, צריך להפנות את המבט אל ראש הממשלה, בנימין נתניהו. אנא, הראה שאתה עושה משהו למען ההתיישבות.
ענהאל אורלב, עשהאל: "הקשיים לא מזיזים אותי או גורמים לי להתחרט. אנחנו פה, זו עובדה מוגמרת, ולכן השאלה היא רק מה אפשר לעשות כדי שהילדים שלנו יקבלו מקלחת או חימום"
לפני כחודש נחשף מסמך שנכתב בשנת 2005 בעקבות החלטת הממשלה לאמץ את דו"ח טליה ששון. במסמך הזה הגדירו משפטנים את האיסורים על הקצאת מרכיבי ביטחון למאחזים, ובהינתן העובדה שמאז לא קיבלה אף אחת מממשלות הימין שלנו החלטה הפוכה – להסדיר את המאחזים – עד היום משפטנים מתבססים על מסמך זה בכל הנוגע להעברת ובעיקר אי־העברת מרכיבי ביטחון (גדרות, תאורה, רבש"צים) למאחזים. ולכן ברבים מהמקרים אין ברירה אלא "לעשות קומבינות", למשל – שהרבש"ץ של יישוב־האם יתפקד גם כרבש"ץ היישוב הצעיר.
לאור חשיפת המסמך, ובעקבות הצעה לסדר של הח"כים אריאל קלנר (ליכוד) ואוריאל בוסו (ש״ס), ועדת החוקה התכנסה ביום שלישי האחרון. אתם יודעים מה עושים בימין כשהם לא יודעים (או רוצים) למשול? משסים את ההמון במערכת המשפט. הכותרת של הדיון הייתה "יעוץ משפטי מסכן תושבים ביהודה ושומרון", והשאלה שנשאלה היא איך ייתכן שהמשפטנים יקבעו אם להעביר מרכיבי ביטחון למאחזים או לא. ובכן, זה פשוט מאוד. כי הממשלה לא החליטה לעשות זאת. בדיוק כמו שאמר סגן היועמ״ש במשרד הביטחון משה פרוכט: ״ברגע שתהיה החלטה של הממשלה לקדם הסדרה של מקום מסוים, אני כמשפטן אוכל למצוא פתרונות ביניים עד שזה יקרה. היום קשה לי למצוא פתרונות ביניים למקומות שאף אחד לא באמת יודע לחתום על זה שבכלל פניהם להסדרה". במילים פשוטות אמר פרוכט שהמשפטנים פועלים על בסיס החלטות שהתקבלו בממשלה, ושאין באפשרותם לפעול על בסיס כוונות אמורפיות להסדיר את היישובים. אתם יודעים, עם כוונות לא הולכים לחברת החשמל.
"הזכות לחיות היא זכות בסיס, ולא יכול להיות שמדינת ישראל תפקיר את חיי האנשים שגרים במקומות שהיא הגדירה כי תסדיר", אמר בדיון ישראל גנץ, ראש המועצה האזורית מטה בנימין. הוא הוסיף ש"רק השבוע נמנעה חדירה לאחד היישובים בגלל ערנות של תושב. זוהי דוגמה מובהקת לחוסר במרכיבי הביטחון בגלל החלטת משפטנים שמסכנת חיי אדם. על מקום שממשלת ישראל התחייבה שתהיה בו הסדרה – צריך לקחת אחריות".
למעשה, כדי לכתוב את הטקסט הזה לא הייתי צריכה להרחיק נדוד 53 דקות נסיעה שעון ווייז. יכולתי לדפוק אצל השכנים, להכניס בוץ בעקבי נעליי לבית שלהם, לצלם את הילדים היפים שלהם. יכולתי לספר רק על עצמי. על הפסקות החשמל החוזרות ונשנות, על החיים בלי מרכיבי ביטחון ביישוב מפורז שאינו מוקף גדר, על חוסר התשתיות, על כך שאנחנו משלמים ארנונה אבל אין לנו תאורת רחוב. על כך שאנחנו מופלים לרעה בכל הנוגע לחינוך (מצריך כתבה נפרדת). על כך שבשעת כתיבת שורות אלו, במקום שבו אני גרה נפל החשמל בפעם השנייה באותו הלילה.
יש שתי סיבות עיקריות שבגללן אני נמנעת מלהפוך להיות נערת הפוסטר של המאחזים. אני מכירה בעיקר שני קווי הגנה: האחד אומר – שימו לב, אנחנו אנשים נורמליים! לא כמו שאתם מדמיינים! ואנחנו עובדים בעבודות של אנשים רגילים! לגמרי כמוכם! אנחנו לא הזויים, באמת. תראו, גם הנשים שלנו לובשות מכנסי סקיני ג'ינס! אין להן מגדלי קומות מבד על הראש! זה הקו של הקמפיין הנוכחי של פורום ההתיישבות הצעירה. קו שאני מזהה ששולט בכל המאבקים האחרונים בסוגיות הקשורות לפינויים והיאחזויות בקרקע – אם זה בנתיב האבות, ואם זו בעלייה האחרונה לשא־נור – ובכלל בניסיון של מתנחלים לדברר ולתווך את עצמם לציבור הרחב. אני פחות מתחברת לניסיון הזה להראות שאנחנו לא המתנחלים שיש לכם בראש. שאנחנו מגניבים ויפים ונכונים. כי נניח שהיה לי מגדל של מטפחות על הראש – זה היה משנה את הלגיטימיות של הדרישה שלנו להיות מוסדרים? נראה לי שלא. אני מבינה את הלוגיקה של הקו הזה, אבל נו, איך אומרים, פחות התחברתי.
קו ההגנה השני נסבל יותר בעיניי, אבל צריך להיזהר איתו: דרישה לחיים נורמליים כי פשוט מגיע לאנשים לחיות בתנאים בסיסיים של כבוד. הבעיה היא שהרבה פעמים הוא גולש לבכיינות. נכון, הגענו מבחירה לגור במקום שידענו מהם תנאי החיים בו, וגם אם מבחינתנו לא מדובר בבכיינות אלא בבקשה הכי לגיטימית בעולם, לעיתים רבות קשה להשמיע את הדרישות האלה ללא נימת הבכיינות שמתגנבת בין המילים.
באנו כי זו ארץ ישראל
"אני לא מרגישה מסכנה אלא עוצמתית", אומרת לי ענהאל אורלב (24), מעשהאל, מאחז נוסף בהר חברון. "אני יכולה לחיות במקום שאני רוצה. הקשיים לא מזיזים אותי או גורמים לי להתחרט. זה אפילו לא בשיח הפרטי שלי בראש. הדרישה שלנו באה ממקום של עוצמה, לא מחולשה ובכיינות. אנחנו פה, זו עובדה מוגמרת ושום דבר לא יגרום לנו ללכת. ולכן השאלה היא מה אפשר לעשות כדי שהילדים שלנו יקבלו מקלחת או חימום או קירור כשהם שצריכים. נכון אתה אוהב מקלחת בזמן?" היא שואלת את בנה התינוק. "אם למישהו יש יכולת לעזור לנו לחיות בתנאי מינימום בסיסיים במקום שבו בחרנו לחיות, אז שפשוט יעזור לנו".
עשהאל הוא יישוב תורני שמתגוררות בו כ־70 משפחות, חריג בנוף המאחזים, מאחר שהתקבלה החלטת ממשלה בשנת 1982 להקימו. היישוב עבר כמה גלגולים לא מוצלחים משנת 2001, עד שבשנת 2012 הגיע גרעין חדש למקום ומאז הוא גדל בהתמדה. "בשנת 82', כששרון ישב במשרד השיכון, התקבלה החלטת ממשלה לעלות לקרקע פה. יש מפות מהתקופה הזאת שבהן עשהאל על המפה", אומר אורי ברטפלד, תושב המקום וממובילי פורום ההתיישבות הצעירה. "בשנת 88' עיכבו את מימוש ההחלטה כי לא היה כביש ראשי למטה, וב־93' רבין הודיע שכל יישוב שלא הוקם גם לא יקום. ככל הנראה כרגע רק צריך לאשרר את ההחלטה הקודמת, וזה עניין של רצון. כשאני מגיע לכנסת אני אומר: אנחנו עושים ציונות בשטח, בואו נראה אתכם עושים ציונות בכנסת. לא מספיק שאנחנו נלחמים בשטח אם אין לנו גיבוי".
בקיץ סובלים תושבי היישובים הצעירים בהר חברון ממחסור במים. "כל יומיים יש פה הפסקת מים. הייתה שבת אחת שנשארנו עם בקבוק מים אחד והתלבטנו מתי לשתות. שקלנו כל שלוק", מספרת אורלב. "ביום שישי אחד בקיץ האחרון, הלכה המשאבה של המים", מספר ברטפלד. "נשארנו בלי טיפת מים. יצאנו למבצע: קנינו 200 בקבוקי מים, פתחנו חנות לחומרי בניין והשגנו משאבות, השגנו מכלית מים מהמועצה, הקפצנו צוותי חשמל של המועצה ובינתיים חבר'ה מפה, מהנדסים במקצועם, תפעלו את האירוע. עד שצוות החשמל הגיעו, חצי שעה לפני הדלקת נרות, החבר'ה מהיישוב הצליחו להעמיד מים לשבת. מי שהיה לו לאן ללכת באותו יום, הלך. אשתי והילדים הלכו למיתר, להורים שלה, אבל לי כיו"ר מזכירות, לא היה נעים לנטוש את היישוב".
ומה היחס שלך לערבים שגרים פה? אני שואלת את אורלב, והיא משיבה: "המילה שנאה לא רלוונטית לשיח פה. בן אדם זה בן אדם. השאלה אם הוא מאיים על הקיום שלי או לא. האם קשה לחיות במקום שיש בו פורעי חוק? קשה. האם זה פוגע לי בחיים אם הם נוסעים בכבישים כמו משוגעים? כן. אין לי 'אישיוז' עם ערבים. יש לי חברות טובות שלומדות איתי שהן ערביות ובדואיות".
באביגיל אני פוגשת גם דמות מסוג "המתנחל החדש". ערן אהרון (42) מתמחה בגינקולוגיה בבית החולים סורוקה בבאר־שבע. הוא נשוי למיכל, מהנדסת במקצועה. לזוג שלושה ילדים והם מגדירים את עצמם מסורתיים. אני מבינה שהם מסיפור אחר. אני מגלה שבעוד אנשים שגדלו באזור החיוג שלי עמוסי מטענים מהנסיעות בכבישי יו"ש, יכולים להגיד מי נרצח בכל נקודה, כשמגיעים מסיפור אחר – הנסיעה בכבישים האלו חפה ממטענים. זה מעניין.
ערן אהרון, אביגיל: "אני לא מבין במה שונה הזכות של בדואי ביישוב לא מוכר על חלקת האדמה שהוא חי בה, מהזכות שלי. אני מחובר בצורה עמוקה מאוד לחבל הארץ הזה"
"אני לא אוהב את הדיונים האלה שבהם אני אמור להצדיק את עצמי, כי זה תמיד מגיע למקום שבו אני אמור לגונן על הבחירה שלי לחיות במקום לא מוסדר. בשיחה שהייתה לי עם קולגה, הוא אמר לי שאם הטיעון שלי הוא טיעון דתי, אין לנו מה להתווכח. שאלתי אותו למה הוא גר איפה שהוא גר. הוא ענה 'כי סבא וסבתא שלי באו לפה'. בעיניי, זו בדיוק אותה סיבה. הם באו לגור פה בגלל שזו ארץ ישראל. המקור הוא אותו מקור. הוא הסכים איתי. ואת האחרים שפועלים כדי שלבדואים יהיה אינטרנט או מים – כי הם בני אדם, אני אשאל – למה לי לא מגיע גם כן? אני יודע שאני לא בר השוואה לאוכלוסיות האלה, ובכל זאת, אני לא מבין במה שונה הזכות של אותו בדואי ביישוב לא מוכר על חלקת האדמה שהוא חי בה, מהזכות שלי. אני מחובר בצורה עמוקה מאוד לחבל הארץ הזה. מדהים אותי לראות את תל מעון בכל בוקר, וכשאני מגיע למוזאון ישראל ורואה שם את מנורת השיש שנמצאה פה, אני נדהם לא פחות.
"אנשים שואלים אותי אם הגעתי לכאן מסיבה כלכלית. ההפך. בניתי פה בית ולקחתי סיכון כלכלי. יש פה סיכון ביטחוני, וברמת החיים עצמם אנחנו חווים קושי עצום. אינטרנט הוא דבר בסיסי לעבודה שלי. כשבחרנו לגור פה, בחרנו להתגבר על הקשיים האלה. הבקשה שלנו היא שפשוט יכירו באביגיל כיישוב רשמי חוקי שמקבל מים, חשמל ואינטרנט, ושתהיה לי כתובת דואר שבה נוכל לקבל חבילות, כי אני לא שונה מאדם שגר בקיבוץ שפיים. זו בקשה בסיסית שמגיעה מהמקום האנושי. יש פה אנשים, הגיע הזמן להכיר במציאות הזאת שלא עומדת להשתנות. בינתיים אנחנו קובעים עובדות בשטח. כמו שמסתכלים על תל־חי וברור ששם עובר הגבול, ככה יסתכלו עלינו בעוד 30 שנה".
