"כשבוחנים את ההתמודדות של מערכות חינוך ברחבי העולם עם מגפת הקורונה – החלק המשמעותי ביותר איננו רמת הטכנולוגיה או הזמינות שלה. טכנולוגיה יעילה רק אם יודעים לרתום אותה לצרכים של המערכת. הגורם האנושי, היכולת של מורים לתפעל את הטכנולוגיה ולהיעזר בה – זה היה החלק המכריע בהצלחה של לימוד מרחוק".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צפו: דברי הברכה של ישראל גנץ בוועידת החינוך של מקור ראשון
– דאגה או יח"צ: הח"כים הערבים מתחילים לעבוד למען המגזר
– מחסור בחשמל, מים וציוד רפואי: עזה, תמונת מצב
במילים אלו פתח פרופ' אנדריאס שלייכר, המכונה "שר החינוך של ה־OECD", את הפאנל הבינלאומי שעסק בהשפעת הנגיף על בתי ספר מסביב לגלובוס, במסגרת ועידת החינוך הלאומית הדיגיטלית של מקור ראשון ומרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא. בפאנל השתתפה גם ג'אן מוריסון, שהקימה ועומדת בראש ארגון TIES, הפועל בעיקר בארה"ב אך גם במדינות נוספות ובהן ישראל, לקידום מודל ה־STEM (מדעים, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה) ומוביל תוכניות פורצות דרך.
פרופ' שלייכר, אתה עובד מעל 20 שנה עם שרים ומנהיגים ברחבי העולם. מזכיר החינוך לשעבר של ארה"ב, ארני דאנקן, הגדיר אותך כמי שמבין סוגיות ואתגרים גלובליים "יותר מכל אדם שהוא פגש מימיו". ובכן, אין אתגר עולמי גדול יותר מהקורונה. איך התמודדתם עם הנגיף בתחילת ההתפרצות?
"זה תלוי מאוד היכן. יש מדינות כמו שוודיה, שלא סגרו את בתי הספר בשום שלב. הם סגרו כל דבר אחר לפני שהם נגעו בבתי הספר, כי הם ידעו שבתי הספר שלנו היום – הם החברה שלנו מחר. לעומת זאת יש מדינות אחרות, כמו זו שבה אני גר כיום, צרפת, שסגרה את בתי הספר מהר מאוד".
ואיך זה התקבל בציבור?
"התגובות היו מגוונות מאוד. מה שמעודד הוא שכיום אנו רואים יותר ויותר בתי ספר שלמדו לחיות לצד הנגיף. הם ביצעו את השינויים הנדרשים כדי להפוך למקומות בטוחים, והלמידה ההיברידית צמחה באופן שמשלב את העולם הווירטואלי ואת עולם הלמידה בבית הספר".
איך מבצעים מעבר כזה בהצלחה?
"אני חושב שזה תלוי מאוד ביכולת של בתי הספר לייצר אמון, ואמון נובע משקיפות. יש מערכות חינוכיות שהיו להן אסטרטגיות ברורות איך ליישם את דרישות הריחוק החברתי וכיצד להתמודד עם ההגבלות על המרחב. כשיש מורים שיודעים להסביר ולתווך את הנושאים הללו היטב, מורים פעילים שיוצאים אל הקהילה ופוגשים את ההורים והמשפחות ובונים אמון – שם ראינו שהתגובה הציבורית הייתה דווקא טובה מאוד. אבל אם מסתכלים על מדינה כמו צ'ילה, שנקטה גישה זהירה מאוד בפתיחה המחודשת של בתי הספר, הציבור שם איבד את האמון. אנשים לא מרגישים שזה מקום בטוח לילדיהם".
אתה יכול לתת דוגמה למדינה שהצליחה מאוד בהוראה מקוונת?
"מדינות באסיה – בין אם זאת סין, סינגפור או קוריאה – שהיו מתקדמות מבחינה טכנולוגית עוד לפני פרוץ הקורונה והובילו אסטרטגיות למידה חדשניות, ראינו שהייתה להן יכולת טובה מאוד להתאים את עצמן למצב החדש. גם באירופה, מדינות כמו אסטוניה, הולנד וחלקים מסוימים בגרמניה, התנהלו באופן מוצלח".
לא רק העברת מידע
ומה בנוגע לארה"ב? בתי הספר שם נסגרו מיד עם פרוץ המגפה, אך לקראת תחילת שנת הלימודים הנוכחית דחף הנשיא טראמפ באופן אגרסיבי לפתוח אותם. ג'אן מוריסון מסכימה עם פרופ' שלייכר, ומספרת כי הגורם האנושי היה המשמעותי ביותר גם בארה"ב.
פרופ' אנדריאס שלייכר: "יש לנו בהוראה תרבות של 'תעשייה', שבה אנחנו מלמדים מורים בדיוק מה ללמד ואיך ללמד, ואז משאירים אותם לבד בכיתה. כיום נדרשת אוטונומיה מקצועית, לצד תרבות של שיתוף פעולה"
"ההנחיות שהגיעו מלמעלה לא באמת שינו", היא מסבירה. "בפועל ההחלטה היא של כל מדינה והמושל שלה. יש לנו באמריקה 50 מדינות, זה כמו 50 ארצות שמקבלות החלטות. מה שהיה מאוד משמח לראות הוא שהמושלים השונים שיתפו פעולה ביניהם, מתוך הבנה שכל המדינות מחוברות זו לזו".
עד כמה המורים היו מוכנים למעבר להוראה דיגיטלית מרחוק?
מוריסון: "גילינו שהפער הדורי הרבה יותר משמעותי משחשבנו. אלה שנולדו לתוך העולם הדיגיטלי התמודדו עם המצב וראו בו הזדמנות. עבור המורים הוותיקים יותר זה היה אתגר ממשי. ועם זאת, כולם מלמדים בבית הספר יחד. ראינו שאלו שהרגישו נוח וטבעי עם המערכות החדשות, עזרו מאוד לאלו שלא. נוצרו מערכות יחסים ביניהם, וגילינו עד כמה קשרים הם דבר משמעותי וחשוב. היה יכול להיות נפלא אם כל המורים באמריקה היו מגיעים מצוידים ומוכנים לאתגר הטכנולוגי, אבל גילינו את הדבר שבו הם כן היו מצוידים – היכולת לעבוד ביחד".
שלייכר: "אני חושב שהמשבר הזה מלמד אותנו שחינוך איננו רק העברת מידע, בסוף מדובר במערכת יחסים. מה שהתלמידים יזכרו בעוד עשר שנים מתקופת הקורונה הוא מי היו המורים שהושיטו להם יד, שהבינו את החלומות והתשוקות שלהם, שהיו מסוגלים לתקשר איתם; את המורים שהבינו איך תלמידים לומדים אחרת, ויישמו את זה במערכות הפדגוגיות.
"ישראל, למשל, היא מעצמת הייטק עולמית. איש לא יכול להתחרות במדינה הזו בטכנולוגיה ובחדשנות. אבל אם מסתכלים על בתי הספר שלכם, במקרה הטוב רק מחצית מהמורים מרגישים נוח לעבוד בסביבה טכנולוגית, וזה לא משהו חריג. אני חושב שזה ייקח עוד הרבה זמן, וזה לא רק עניין של אימוץ טכנולוגיה. המפתח הוא איך הופכים את המורים לארכיטקטים של הטכנולוגיות האלה. בזמן הקורונה, לא מספיק שמורה יהיה מורה מצוין. הוא צריך להיות מאמן מצוין, מנטור מצוין, מנחה מצוין. הוא צריך להיות חדשן, ולדעת לתכנן סביבת לימוד חדשה בתכלית".
אז המגפה הזו גרמה למורים לקחת הרבה יותר אחריות.
"יש לנו בהוראה תרבות של 'תעשייה', שבה אנחנו מלמדים מורים בדיוק מה ללמד ואיך ללמד, ואז משאירים אותם לבד בכיתה. כיום נדרשת אוטונומיה מקצועית, לצד תרבות של שיתוף פעולה. במשבר הזה, אם אתה מנהיג בבית הספר אל תשאל את עצמך אם אנשים נשמעים להוראות שלך, שאל את עצמך עד כמה המורים שלך יודעים לשתף פעולה. אגב, גם בכך רואים הצטיינות אצל המדינות האסייתיות".
צפו: הפאנל בוועידת החינוך:
במה הלמידה מרחוק השתנתה לאורך התקופה?
מוריסון: "בתחילה ראינו שידור של מה שבדרך כלל היה קורה בכיתה. זו לא באמת הייתה למידה מרחוק, בטח שלא מקסום של מה שלמידה דיגיטלית מאפשרת לנו. אבל היה לנו נוח לנסות לעשות את מה שהכרנו ואהבנו. מהר מאוד הבנו שאין לנו יכולת, לא מבחינת חומרה או תוכנה, להגיע עם הוראה מרחוק לסלון של כל ילד וילד, ומיד עלתה השאלה למי יש היכולת הזאת ולמי לא. ועוד עניין – הבנו שתוכניות הלימודים שיש לנו, שלא לדבר על שיטות ההוראה, פשוט לא מותאמות למצב הזה".
אז מה עשיתם?
"התאמנו אותה, יצרנו אפשרויות היברידיות באמת. אתן לך דוגמה, בהרווארד edX (מיזם קורסי אונליין של אוניברסיטת הרווארד, א"א) עבדו על פיתוח שישמש אותם כחלופה למעבדות כימיה עבור לימוד מרחוק. הקורונה האיצה את כל התהליך, וכעת אנחנו מסוגלים לדמות מעבדת כימיה אמיתית, כולל דמויות מונפשות, אצל הילדים במחשב הביתי. בזכות המגפה, פיתוח שהיה בעבודה לא רק הואץ, אלא גם הפך לנגיש לכל האומה וברחבי העולם".
ביטחון ביכולת לשנות
בישראל נשמעת ביקורת גוברת על תהליכי קבלת ההחלטות לפני כל פתיחה וסגירה של מערכת החינוך. לפעמים נדמה כי קובעי המדיניות מתעניינים רק בכלכלה ובבריאות, וכי סוגיות חינוכיות או מצבם הנפשי של הילדים אינם נלקחים בחשבון. שאלתי את שלייכר ומוריסון מה מתרחש מחוץ לישראל, וביקשתי מהם עצות לשפר את המצב אצלנו.
שלייכר: "אני חושב שזה נכון לגבי ארצות רבות. הרבה פעמים חינוך מנוהל סביב האינטרסים של המבוגרים ולא של התלמידים. אבל אני חושב שהמצב השתפר, ואם בתחילה רוב המדינות סגרו את בתי הספר, כיום הם לומדים כאמור לחיות עם הקורונה כי למדנו משהו מהגל הראשון. ראינו את המחיר הגבוה שהצעירים שילמו כשלא אפשרו להם ללמוד".
מוריסון: "ארה"ב היא סיפור אחר לגמרי. ישנם אזורים כפריים ששורר בהם עוני קשה, ובחלק מהערים המצב גרוע מאי־פעם. כשמסתכלים על הנתונים הדמוגרפיים, השארת הילדים בבית פירושה שההורים האלה לא יכולים לעבוד. עם זאת, כולנו באמריקה רוצים בטובת הילדים – שישהו במחיצת בני גילם ושיהיו בקשר בלתי אמצעי עם המורים. להתפתחות הרגשית־חברתית יש חשיבות מכרעת לא פחות מאשר ללמידה".
אז איך פתרתם את הניגוד הזה?
"במקומות רבים יצרו מרחבים גדולים ופתוחים, כמו אולמות ימק"א או מתנ"סים, שבהם ילדים יכולים לפגוש ילדים אחרים בסביבה בטוחה יותר מבתי הספר שלהם, ובינתיים ההורים שלהם יכולים לעבוד. בקליבלנד למשל דאגו ליותר מ־18 אלף מרחבים עבור ילדים החל מספטמבר".
ומה לגבי הנערים והנערות בגיל התיכון?
"הדבר המדהים שגילינו, הוא שהרבה מבני ה־16 עד 18 במרכזי הערים ובאזורים כפריים לא שהו בבתים מול המסכים אלא עבדו, כי הוריהם היו מובטלים. מה שהחלטנו לעשות היה להחזיר אותם הביתה, להושיב אותם מול המחשבים שלהם ולתת להם הזדמנות להרוויח כסף. הדרך הייתה באמצעות סיוע לעסקים בעיר שלהם להפוך למקוונים. ביוזמה הזו, שנקראת 'וויירד', הפכנו את ילדי התיכון לקולגות של בתי העסק והם מקבלים על כך תשלום".
ג'אן מוריסון: "גילינו שהפער הדורי בין המורים הרבה יותר משמעותי משחשבנו. אלה שנולדו לתוך העולם הדיגיטלי התמודדו עם המצב וראו בו הזדמנות. עבור המורים הוותיקים יותר זה היה אתגר ממשי"
בהחלט יוזמה מעוררת השראה.
שלייכר: "אני חושב שכעת יש לנו הזדמנות נהדרת לוודא שנצא מהסטטוס־קוו הלא שוויוני. לא מספיק לחזור לנקודת המוצא, היא לא הייתה טובה. צריך להתקדם, להבין שאנשים הם שונים, שהם לומדים בדרכים אחרות וליצור מערכת הוראה שמגיבה הרבה יותר טוב לצרכים של סוגים שונים של תלמידים. המשבר הזה דווקא קידם אותנו בכיוון הזה, כי הוא העלה את המודעות למצב שאליו הביאו אותנו מערכות החינוך הנוכחיות שלנו".
אילו עוד הזדמנויות מחכות למערכות החינוך בתקופה ייחודית זו, ואיך אתם חושבים שהן ישפיעו על העתיד?
שלייכר: "המשבר הזה נתן לנו לא רק תקווה אלא גם ביטחון ביכולת לשנות. אפשר לראות העצמה של מורים שלוקחים את העניינים לידיהם, בתי ספר שלוקחים את העניינים לידיהם, קהילות שלוקחות את העניינים לידיהן.
"ב־15 השנים האחרונות ראינו מגמה לכיוון שאני מכנה אותו 'מִצרוּך של החינוך'. תלמידים הפכו לצרכנים, הורים הפכו ללקוחות, מורים הפכו לספקי שירות, וכולם התרחקו אלה מאלה. אני חושב שהמשבר הזה באמת קירב אנשים. הורים ראו מה צריך כדי לחנך ילד. טוב מאוד שהחינוך הפך לפרויקט של החברה כולה, ואני מאמין שזה מה שנדרש כדי להזיז דברים קדימה".
