ארצנו הקטנטונת נשקפת מבעד לחלון המטוס. במשך 35 דקות הטיסה אני מצמידה את אפי לזגוגית, והנה אנחנו באילת. עוד לא יצא לי לעלות למטוס ולהישאר בארץ. תחושה מוזרה למדי. ובכל זאת, המסוע, מראה המדרגות הנעות עם מזוודת הטרולי הכחולה והקטנה שלי עליהן, בידוק הפספורט והאפשרות להביט על מטוס ממריא מבעד דמעת אושר שקופה – כל אלו מצליחים, בצוק העיתים, לעשות את העבודה ולשוות לטיסה הקצרצרה תחושה של כמעט כאילו חו"ל. טעה מי שאמר שיותר טוב כלום מכמעט. טוב, מה הוא ידע על הקורונה? כמעט זה הנכון החדש.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האלגוריתם שניצח את הקורונה
– אפקט עבאס: פירוק הרשימה המשותפת קרוב מתמיד
– אגדת דשא: חייו ומותו של דייגו מראדונה
15 הדקות המותחות בחיי (בכל זאת, תקופת קורונה, לא קורה הרבה), עוברות עלי בשדה התעופה אילן רמון הסמוך לאילת. אני חוששת שאגלה שאני נשאית קורונה א־סימפטומטית וייגזר עלי לעמוד מנגד, להישאר בהר נבו ולא להיכנס לארץ המובטחת.
אדם מהשורה שרוצה להגיע לאילת במסגרת חוק האיים הירוקים שנכנס לתוקף ביום רביעי לפני כשבוע וחצי, צריך להציג בדיקת קורונה שלילית שבוצעה עד 72 שעות לפני ההגעה. אילתים ואנשים שבאים לעבוד בעיר, כמוני לצורך העניין, זוכים לפריווילגיה: בדיקת קורונה שעורכת חברת "סופיה" ותוצאותיה מגיעות תוך רבע שעה. אמריקה! אך אליה וקוץ בה: מה יקרה אם יתברר שאני חיובית לקורונה? למזלי, חששות לחוד וחיוביות לקורונה לחוד. הורשיתי לבוא בקהל נופשי האיים הירוקים. האח!
"יש פה הרגשה של קיץ בחורף", אומרת לי בהתרגשות פקידת הקבלה, שעלתה לפני כשנתיים מאוקראינה ומדברת עברית מצוינת. "היה פה עצוב לפני, ממש עיר רפאים. כל החלונות היו מאובקים. היה קשה לראות ככה את אילת".
בחוף הים של המלון אני פוגשת את אביב נגרין (40) ש"כבר חצי שנה בים". לפני הקורונה הוא ניהל בעיר חנות אופניים, אך פוטר. הוא מאמין שהקורונה היא מזימה מתוכננת של מנהיגי העולם שנועדה להציל את העולם ממשבר האקלים. על העיר הוא אומר "זה מרגיש שהיא מחכה למות". אבל עוד יש מפרש לבן באופק, הוא מגיח מהים הכחול ואני עוצרת את השיחה עם אביב כדי לצלם. ומסתבר שחוץ מהמפרש הלבן שיש באופק, יש גם טראנסים של נופשים מימיני ומשמאלי (מה נסגר חברים?). אני תוהה אם לשמוח או לכעוס. אם להתחשב בנסיבות המקלות. טראנסים מלמדים על חיים, אולי לא החיים שהכי מתאימים לאוזניים שלי כרגע, אבל בכל זאת, חיים. המציל קורא את מחשבותיי וכורז: "החבר'ה עם המוזיקה, להנמיך בבקשה". חברים, אם יש משהו אחד שאין בו ספק – זה שיש מצילים באילת.
שוועת נהגי המוניות
בעיניים של תיירים, אילת הפכה בימים אלו לתזכורת נעימה לחיים שלפני עידן הקורונה. הים כחול ומזמין. בטיילת תנועת הולכים ושבים (גם אם לא המונים). מרכזי הקניות פתוחים (לא הקניונים), ובהם, לפי שמועות שמגיעות לאוזניי, משתרכים תורים איומים. המסעדות פתוחות, ובחלקן אפשר אפילו לשבת לסעוד בפנים. מי היה מאמין? לגזור ולשמור. אבל מה קורה כשמסיטים את הווילון האדום של ההצגה הכי טובה במדינה ורואים את עובדי התפאורה, התאורה וההפקה? אספר לכם בדיוק מה קורה: חוזרים למלון שבורי לב. אחרי שדברתי עם אילתים שחייהם תלויים בתיירות, לא פחות, גיליתי את החיים הכפולים של אילת. בחזית: החיים הטובים שאילת מזמינה להושיט אליהם יד ולגעת בם, ואותם חוויתי תחילה בעיניים של תיירת על מיטת שיזוף על חוף הים של המלון. ומאחורי הקלעים: החיים של אלו שחיים בה. שסם החיים שלהם, התיירים, נלקח מהם, וחרב הסגר החדה מונחת על צווארם כבר חודשים רבים.
במבט ראשון אני רואה את התיירים שמחים וטובי לבב, חוזרים למלונותיהם עמוסי שקיות, משל היו ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה". בחדר האוכל של המלון, מוקפים בצלחות מלאות למחצה, מספר לי זוג חרדי שהגיע לנפוש עם שני ילדים שהביקור באילת דווקא עכשיו, עולה על ציפיותיהם – "כי אין פה צ'ח'צחים, סליחה על הביטוי", ועל כך שהם מרגישים שבזה שהם נופשים בעיר הם עושים עימה חסד, מאחר שהם הופכים לחלק פעיל בשיבתה לחיים. מה שנקרא זה נהנה ואף עושה מצווה.
"יש פה הרגשה של קיץ בחורף", אומרת לי בהתרגשות פקידת הקבלה במלון. "היה פה עצוב לפני, ממש עיר רפאים. כל החלונות היו מאובקים. היה קשה לראות ככה את אילת"
ובמבט שני, בטיילת של אילת, אני רואה את מאחורי הקלעים של העיר: אני פוגשת את פוטי ג'ון בת ה־22, שמפרנסת את בני משפחתה מקליעת צמות בטיילת ובהם את אמה שמחלימה בפעם השנייה מסרטן, ועכשיו מתקשה להתפרנס. ואת פאבל הצייר שחי באילת 20 שנה, שאומר "המצב עכשיו עדיף מכלום אבל זה לא דומה למה שהיה בחורף שעבר". לשאלתי אם בימים כתיקונם הצליח להתפרנס מהציור, הוא עונה: "אף פעם לא היה קל, אבל עדיף לשבת פה מלעבוד במפעל. זה מה שאני יודע לעשות, לצייר. עכשיו אני רואה פתאום אנשים שהתחילו לקבץ נדבות. זה לא משהו שהיה פה בעבר. יש לי גם חבר שהתאבד. הוא שכר וילה לשנה ותכנן להרוויח מדמי שכירות של תיירים, נקלע לחובות גדולים והתייאש". אני כנראה מביאה לו את המזל, כי פתאום מגיעה קבוצה של בני נוער ואחד מהם מבקש שיצייר את חברתו, ואנחנו נפרדים לשלום.
בהמשך הטיילת אני פוגשת את שחף ממן בן ה־22 שמנהל את חוף ממן, עסק משפחתי שקיים כבר שלושה דורות (בעבר נקרא הבלו ביץ'), ומקווה לטוב, ואת בן קרוצ'י בן ה־21, חייל בשירות פעיל, שגם הוא דור שלישי לעסק המשפחתי – חנות מזכרות. "המפקד מתחשב במצב הכלכלי של המשפחה ומשחרר אותי לעבוד. אני פה 16־14 שעות ביום כי אין לי כסף לקחת עובדים. הקורונה שברה את העיר. המצב לא נעים", הוא אומר בחיוך, עדיין שומר על אופטימיות. "לפני שבועיים העיר הייתה מתה, הכול פה היה חשוך. עכשיו כמובן שיותר טוב, אבל גם אלו שמגיעים לא כל כך מוציאים כסף".
בבוקר למחרת אני שומעת גם את שוועתם של בעלי המוניות שמתלוננים שנוהגים בהם איפה ואיפה. "דואגים רק למלונות, אבל מה עם העסקים הקטנים?" אומר לי נהג מונית שמסיע אותי לריף הדולפינים. "למעשה, במלונות דואגים לזה שהנופשים לא יצאו מהמלון".
ריף הדולפינים, אחת האטרקציות היחידות שפתוחות בעיר, נפתח בסוף השבוע שעבר למבקרים, ואלו חוזרים לאיטם. עוד לא מפוצץ, ככה שמי שמעדיף את החופשה שלו שקטה יותר, שימהר לרדת לאילת. בתחילת השבוע הקודם נפתחו גם הצלילות והבר במקום, ואני סוף סוף מרגישה קצת יותר בבית בזכות בית הקפה הזולתי והשקט שבמקום. הכי קרוב לסיני שמצאתי. אני יושבת לסיים את הכתבה כשמול עיניי זהרורי המים הכחולים, על עורי מנשבת רוח ים קלה, ומוזיקת ביטלס בוקעת מהרמקולים במקום, בדיוק בווליום הנכון. אני יכולה להתרגל לזה, בחיי.
"אילת רגילה לעבוד במסות"
"החלטנו להחזיר את החיים לעיר אילת. עיר שאין לה חיים בלי תיירות", הכריז לפני כשבועיים וחצי שר הבריאות יולי אדלשטיין. אבל האם החיים באמת חזרו אליה? יש אמנם דופק וסימני חיים, אבל ההתאוששות איטית. אילת כמו קמה ממיטת חוליה.
ליאור מוצ'ניק, מנכ"ל מלונות דן באילת ויו"ר התאחדות המלונות בעיר הדרומית, מאשש את תחושתי שהעיר עוד לא חזרה לעצמה. "העיר לא מלאה", הוא אומר, "ומרגישים את זה למשל בכך שאין מצוקת חניה. אילת רגילה לעבוד במסות. כשיצאנו מהסגר הראשון זה היה בחופש הגדול, ואילת עלתה מאפס למאה. קודם לכן אנשים היו ספונים בבית עם ילדים והרגישו שהם חייבים להתאוורר, ובאין אפשרות לנסוע לחו"ל אילת הפכה לחו"ל של המדינה. ואז הגיע הסגר השני, ב־18 בספטמבר. כל תקופת החגים הבוערת לא הייתה קיימת פה. ועכשיו, מהשבוע שעבר, העיר נפתחת בהדרגה".
הוא מספר כי רק 7 מתוך 45 המלונות שחברים בהתאחדות לא נפתחו. "יותר מדויק להגיד שמתוך 9,600 חדרים פעילים בעיר, נפתחו כ־7,000. שאר המלונות ייפתחו עד ה־29 לחודש". במלון הרודס שבו התארחתי החליטו לפתוח רק 70 אחוז מתפוסת המלון. "לא מדובר בהנחיות של משרד הבריאות, אלא יש פה שיקול כלכלי שכל רשת מלונות מפעילה", מסביר מוצ'ניק.
"בתקופת החורף יש שני פלחי שוק עיקריים, שכרגע לא קיימים", הוא אומר. "פלח השוק הראשון קשור לכנסים, סמינרים, ארגונים וקבוצות מאורגנות, ופלח השוק השני הוא זה הספונטני: אדם קם ביום רביעי בבוקר ואומר לאשתו 'בא לי לרדת לאילת מחר'. זה לא קיים עכשיו כי צריך בדיקות קורונה 72 שעות לפני שמגיעים. כל זמן שלא יהיו בדיקות מהירות בתשלום סמלי, אנחנו בבעיה. בתקופת הפיילוט שמתקיימת כעת, הבדיקות המהירות מיועדות לאילתים ולבעלי תפקידים. יש מספיק חברות של בדיקות מהירות לא פולשניות באמצעות נושפנים (פה או אף; ב"ק), שפנו אלינו וממתינות לאישורים של משרד הבריאות וה־FDA. התוצאות מתקבלות תוך 30 שניות והן מדויקות מאוד. מבחינתנו, זה יכול להיות גיים צ'יינג'ר", הוא מצהיר.
"אנחנו אי ירוק, לא אי ודאות"
דקות מספר לאחר כתיבת השורות הללו אני פוגשת במכר, אמנון שומרון, שדווקא כן ירד עם אשתו באופן ספונטני לעיר, ומבינה שמדובר על יוצא מן הכלל המעיד על הכלל. בני הזוג שומרון עשו בדיקת קורונה (בלי לקבוע תור), וירדו דרומה בתקווה שתוצאות הבדיקה יגיעו לפני שהם יגיעו למחסום. אבל כשהתוצאות בוששו לבוא (לבסוף זה קרה ב־2 לפנות בוקר), והזוג כבר התקרב בצעדי ענק לעציון־גבר, הם נלחצו. בחסדי שמיים הם הצליחו להיבדק ביטבתה בתחנת הבידוק המהירה. ומה למדנו מהסיפור הזה? שחוץ מספונטניות הייתה פה גם נטילת סיכונים. וכמה אנשים ירדו לאילת בצורה הזו? כנראה שמעט מאוד. (בראשי מזדמזם השיר היפה בואי לאילת לאיייילת, אבל במקום הכפלת המילה אילת אני מוסיפה "אבל עם בדיקת קורונה").
ליאור מוצ'נק, יו"ר התאחדות מלונות אילת: "זו העיר היחידה בארץ שהיא עיר תיירות פר־אקסלנס. בדקה אחת היא עוברת מ־20 אחוזי אבטלה ל־80 אחוזים. מדובר פה על אנשים עם משכורת נמוכות מאוד. אם חודש־חודשיים אין להם משכורת, הם מגיעים לפת לחם"
בלילה שבו אני שוהה בעיר, אני מקבלת הודעה באחת מקבוצות הווטסאפ שאני חברה בהן: "במשרד הבריאות מתריעים על עלייה מדאיגה בתחלואה בעיר אילת. ציון הרמזור שלה כבר הגיע ל־3.7. אם יגיעו לציון 4.5, יצטרכו לסגור את המלונות". מוצ'ניק כועס על הציוץ הזה של עמליה דואק. הוא לא חושש מסגירה נוספת של העיר, אלא מכך "שכל אחד בחוסר אחריות יכול לזרוק נתונים ולצייץ דברים לא מדויקים שמשפיעים על חיים של אנשים. אנחנו אי ירוק, אנחנו לא אי ודאות!", הוא מתלהט.
את העלייה בנתונים לכאורה מסביר מנכ"ל מלונות דן אילת בכך שביום חמישי שעבר נשלחו יותר מ־8,000 מעובדי המלונות לעשות בדיקת קורונה. "אילת רגילה לעשות בין 2,000 ל־3,000 בדיקות בשבוע. היינו רגילים ל־7־8 חולים פעילים, ועכשיו יש 20. יש פה כמות מסיבית של בדיקות וכמות החולים היא עדיין אפסית, גם אם מוצאים 20 חולים מתוך 8,575 בדיקות. ביום חמישי הקרוב נקבל שוב נתונים של הרמזור ונראה שה־3.7 יורד (ביום רביעי עלו נתוני הרמזור כבר ל־4. ב"ק), והכי חשוב זה אותו מקדם ההדבקה R שמדברים עליו. בארץ הוא עומד על 1.05 ובאילת על 0.3".
"מאז חודש מאי אנחנו עובדים על תוכנית האיים הירוקים. אנחנו מתנהלים בצורה ספרטנית. בסוף השבוע האחרון החזרנו 250 מכוניות שהנוסעים בהן הגיעו בלי אישור של בדיקת קורונה. אני באופן אישי הוצאתי מהמלון שלי אנשים שניסו להתחכם והגיעו דרך ההרים. נתתי להם דמי ביטול אפילו שלא הייתי צריך. אל תיתנו לי את הכסף, אבל אל תסכנו אותי. מדובר פה בחיים של אנשים. זו העיר היחידה בארץ שהיא עיר תיירות פר־אקסלנס. בדקה אחת היא עוברת מ־20 אחוזי אבטלה ל־80. מדובר פה על אנשים שעובדים במקצועות של שירות ותיירות, שמקבלים משכורת נמוכות מאוד. אם חודש־חודשיים אין להם משכורת, הם מגיעים לפת לחם. לכן אני לא יכול להרשות לעצמי לעגל פינות, ואני גם לא סולח לאותם אנשים שמנסים לתחמן. כל דבר שמישהו עושה בחוסר אחריות, יכול לזרוק אותנו בחזרה אחורה".
בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ, כתבה רחל המשוררת, והציפייה של האילתים בתקופת הקורונה היא ארוכה ומתמשכת. מתנדנדים בין חיים למוות, שמחים בכל הקלה נוספת של הסגר, חוששים מסגירה נוספת. היבואו? או לא?
קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת: / הֲבָא? הֲיָבוֹא? / בְּכָל צִפִּיָּה / יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ. // זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם שֶׁל נַחַל אֶחָד. / צוּר הַגְּזֵרָה: / רְחוֹקִים לָעַד. // פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד / שָׁמָּה – אֵין בָּא, / אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ / עַל אֶרֶץ רַבָּה.
