בבג"ץ ניתן אתמול (א') פסק דין חשוב ומעודד שמפשיר את ההקפאה של הליכי הסדרת הקרקעות ברחבי יהודה ושומרון. השופטים סולברג שטיין ווילנר, דחו את עתירתם של תושבי הכפר הפלסטיני עאקב הסמוך לכוכב יעקב נגד החלטת וועדת העררים של המנהל האזרחי משנת 2016 כי האדמות שהיו בהליך הסדרה הן אדמות השייכות לאותם תושבים פלסטינים או לחילופין לאיש עסקים בשם מוטי קוגל שטען כי אותן אדמות שייכות לו היות ורכש אותם מתושבי הכפר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הרשויות הערביות: אין אצלנו אכיפה משטרתית של הבידוד
– אגדת דשא: חייו ומותו של דייגו מראדונה
– בכירים באירופה: יש לנתק את האסלאם ממדינות מוצאו
מעיון בפסק הדין ניתן ללמוד כיצד בארבע השנים האחרונות חוות הדעת של המדינה חיזקה את עמדת ראש המנהל האזרחי, שצידד בכך שמדובר באדמות שניתן להכריז עליהן כאדמות מדינה, אל מול החלטת וועדת העררים שקיבלה את הטענה שמדובר באדמות פרטיות. כמו כן, מפסק הדין עולה שהרכב השופטים הזה דווקא הביא להצלחה שמאפשרת כעת הסדרת יישובים רבים בפרט בגוש עציון.
הסיפור המורכב מתמקד בהחלטה של וועדת העררים במנהל האזרחי שעמדה בניגוד להתנהלות המנהל בהליכי הסדרת קרקעות כאדמות מדינה בארבעים השנים האחרונות, ובניגוד לפסיקת בג"ץ במקרים דומים. כדי להבין את החלטת וועדת העררים ואת הבעייתיות שבה, יש לחזור אחורה אל היסטורית ההתיישבות וההכרזה על קרקעות ביו"ש כאדמות מדינה.
בחוק העות'מני, אדם שעיבד קרקע מסוג מירי בתקופה של עשר שנים קיבל את הזכות לדרוש עליה בעלות. בחלוף עשר שנים, אם נטש אותה ולא עיבד אותה במשך שלוש שנים לפחות הוא איבד את הזכות לבעלות והיא חוזרת לידי הממשל.
החל משנת 1917, בעת רישום הקרקעות המסודר שנעשה על ידי הבריטים, כוונת רישום קרקע מסוימת לזכותו של פלוני פורסמה בכפרים והזמינה אחרים להגיש התנגדות ותביעה לקרקע שהתפרסמה במה שנקרא "לוח התביעות". אם לא הייתה מחלוקת על קרקע מסוימת, לוח התביעות הפך ללוח זכויות סופי. אם הייתה מחלוקת על שטח מסוים, אזי הפקיד או בית משפט הכריעו למי השטח שייך וההכרעה הזו הייתה נרשמת בלוח הזכויות. כך למעשה הוסדרו כשליש מהאדמות ביהודה ושומרון. בשנת 1948 עם כניסת הירדנים לאזור, העביר הממשל הירדני פקודה שהמשיכה את פרויקט הרישום הבריטי. בשנת 1967 כאשר צה"ל שחרר את השטח, מדינת ישראל, באמצעות צו אלוף פיקוד מרכז הכריזה על הקפאת תהליכי רישום שהתחילו בתקופה הירדנית וביטול כל הפעולות הירדניות שנעשו במסגרת הסדר רישום הקרקעות.
בבג"ץ אלון מורה בית המשפט הכריז על אדמות היישוב שנחשבו אדמות בתפיסה צבאית כאדמות מדינה. לאחר מכן, הממשלה הובילה פרויקט של הכרזה על אדמות מדינה שהובל על ידי המשפטנית פליאה אלבק ז"ל. אלבק סקרה את כל הקרקעות מירי שלא עובדו יותר מעשר שנים ולא היו מוסדרות בחוק הבריטי או הירדני. הקרקעות פורסמו בכפרים כאדמות עליהן תכריז ישראל כאדמות מדינה, אם לא הוגש ערר על ידי מי מתושבי הכפרים, האדמות הוכרזו כאדמות מדינה.
ההכרזות בוצעו גם על אדמות בהם החל הליך ההסדרה הירדני באמצעות אותם שלבים של "לוח תביעות" שלא הבשילו לכדי "לוח זכויות סופי". אם אדמות מסוימות היו רק בשלב ההתחלתי של הליך הרישום הירדני, הן הוכרזו כאדמות מדינה. פסק דין קהתי, פסק דין וותיק של בית המשפט העליון, קבע שאפילו אם הליך הסדר הקרקע הירדני הגיע לשלב של "לוח זכויות", כל עוד הוא לא הגיע לשלב "לוח זכויות סופי" ולא עובד למעלה מעשר שנים ניתן להכריז על הקרקע כאדמת מדינה. זו הייתה המדיניות של המנהל האזרחי החל משנות השמונים.
הקרקע המדוברת בפסק הדין הנוכחי הוכרזה כאדמת מדינה על פי אותו נוהל. העותרים ערערו על הכרזה זו בוועדת העררים במנהל האזרחי וטענו כי ברגע שהחל הליך ההסדר הוגשה תביעה על הקרקע ללוח תביעות ובמקרה כזה גם לנטישת הקרקע אין משמעות והקרקע איננה של הממשל אלא של העותרים. כאמור, בניגוד לנוהל המנהל האזרחי ובניגוד לפסק הדין בעניין קהתי, וועדת העררים קיבלה את הערר של התובעים וביטלה את ההכרזה על הקרקע כאדמת מדינה.
החלטת וועדת העררים הגיעה לשולחנה של שרת המשפטים דאז איילת שקד. ההחלטה איימה על הסדרת יישובים רבים ביהודה ושומרון, בהם נתיב האבות ושדה בועז שמצויים על קרקעות מסוג זה. המשמעות של החלטה הייתה הקפאת בנייתם של עשרות אלפי יחידות דיור ביהודה ושומרון ויש שכינו אותה "החלטה קטלנית שאיימה לפגוע בהתיישבות בצורה נרחבת מכל מה שידענו עד היום".
במשרד המשפטים גייסו את טובי המשפטנים ונכתבה חוות דעת לראש המנהל האזרחי שנשענה על כך שהחלטת וועדת העררים היא המלצה בלבד ובאופן חריג, ראש המנהל האזרחי הודיע כי אכן הוא אינו מקבל אותה.
בלחץ כבד ובשיתוף יועמ"ש איו"ש נדחתה ההחלטה. על דחייה זו הגישו העותרים את הבג"ץ הנוכחי, שהביא גם להפסקת קידום הליכי ההכרזה על אדמות מדינה ביישובים. השרה שקד מינתה את עו"ד רועי שוואקה ממחלקת בג"צים לשים את כל כובד משקל המחלקה על העתירה שהגיעה לבסוף, ולשמחתם של אנשי ההתיישבות, לפתחם של הרכב שופטים ספציפי זה, שמונה שני מינויים של שקד לבית המשפט העליון.
בפסק הדין שדחה את העתירה השופטת וילנר קבעה כי כל עוד לא הוצג לוח זכויות לא סופי הדבר מפקיע את הזכות על הקרקע. השופטים סולברג ושטיין הצטרפו לדבריה וכך למעשה בתום ארבע שנות הקפאה ניתן כעת לסיים את תהליכי ההסדרה של נתיב האבות ושדה בועז. פסק הדין שיחרר אתמול אנחת רווחה גדולה מאד בהתיישבות והציג לנו שוב, כיצד השליטה בהרכב השופטים היא שקובעת את התוצאה הסופית.
כעת, עיני ההתיישבות נשואות לדיון הנוסף שייערך בעניין מצפה כרמים כפי שהוחלט על ידי השופט מזוז בסוף השבוע שעבר. מספר השופטים בהרכב יכריע האם פסק דינה של הנשיאה חיות יתהפך ויחיל את תקנת השוק גם על מצפה כרמים.
השרה לשעבר שקד מסרה: "בג"צ ויגיסר איים על התפתחות ההתישבות ביהודה ושומרון וטוב שבג"צ דחה אותו על הסף. עכשיו ניתן לבנות ולפתח את נתיב האבות ושדה בועז. הממשלה הזו לא עושה כמעט כלום, אני מקווה שאת פיתוח הישובים האלה היא תקדם".
