הכי ימנים, הכי ותיקים: עלילות החרדים והימין לאורך השנים

הברית בין החרדים לגוש הימין נראית בשנים האחרונות כעובדת חיים מוצקה, מוסכמה פוליטית שאיש אינו מערער עליה. אולם בעבר הלא רחוק נחשבו המפלגות החרדיות ללשון מאזניים בין ימין לשמאל ולא לחלק מגוש כזה או אחר; ודאי לא למרכיב הנאמן והיציב ביותר בגוש מפלגות הימין.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כך הפך יאיר גולן לעושה הצרות של השמאל
– דו"ח ביניים: אין הסבר להתרסקות מטוס "סנונית" בדרום
– לערוצי החדשות דווקא מותר להציג "עובדות אלטרנטיביות"

למעשה, עד למהפך הפוליטי בשנת 1977 ולמעט תקופה קצרה בראשית ימי המדינה, הייתה הפוליטיקה החרדית פוליטיקה של אופוזיציה. בניגוד למפלגת הציונות הדתית, המפד"ל, שכרתה בשנות החמישים את "הברית ההיסטורית" עם מפא"י, החרדים העדיפו להישאר באופוזיציה ולקושש הישגים מקומיים פה ושם. המציאות הזו השתנתה עם עליית הימין לשלטון. אך למרות זאת, עד לשנים האחרונות לא הפכו המפלגות החרדיות – אגודת ישראל הוותיקה וש"ס שהוקמה בשנות השמונים – לחלק מובהק מהימין. הדוגמאות הבולטות הן ש"ס שהצטרפה לממשלת רבין ונותרה בה גם בזמן הסכמי אוסלו, ויהדות התורה בזמן ההתנתקות.

פרופ' בנימין בראון מהאוניברסיטה העברית, חוקר האידיאולוגיה והחברה החרדית, מזהה קשר ברור בין עליית בגין לשלטון בשנת 1977 ובין החלטת אגודת ישראל אז להצטרף לקואליציה, אמנם ללא תפקידים מיניסטריאליים. "זה לא היה חיבור לימין הפוליטי, אלא הרגשה שבגין הוא אדם מסורתי יותר ואפשר לסמוך עליו לטווח ארוך", הוא אומר. "הרב שך, המנהיג החרדי הבולט באותה תקופה, היה בעצמו בעל עמדות יוניות, אבל הוא דבק בברית עם בגין ונהג להסביר שהליכוד היא המפלגה של היהודים הפשוטים, המאמינים התמימים, ושהציבור החרדי צריך ללכת איתם. את הרב שך עניין חיזוק עולם התורה, ומי שהוא ראה כבעל ברית לנושא הזה, הוא היה מוכן ללכת איתו גם בשאלות הפוליטיות, אף שבנושאים הללו הוא לא הסכים עם תפיסת העולם של הימין".

התפיסה הזו באה לידי ביטוי מובהק בבחירות הישירות לראשות הממשלה בשנת 1996, כאשר המנהיגים החרדים ובכללם הרב שך הורו להצביע ל"מועמד הקרוב ביותר לדת", כשהכוונה לנתניהו, אפילו מבלי לציין את שמו.

בציבור החסידי, מציין פרופ' בראון, היו גם מנהיגים בעלי עמדות ימניות, בעיקר אדמו"רים של חסידויות קטנות יחסית. "הרבי מערלוי ומסדיגורה למשל השמיעו עמדות ימין מוצהרות. אצל אדמו"רי גור היה שינוי. ה'פני מנחם' היה ימני, ולפי אחת השמועות הוא אמר שהערך הדתי היחיד שעדיין מקודש פה על ידי יהודים רבים הוא ארץ ישראל, אז לפחות על זה צריך לעמוד כמו שצריך. גם קודמו, ה'לב שמחה', היה יחסית ימני. הרבי הנוכחי, עוד לפני שהתמנה לאדמו"ר משך כל הזמן שמאלה, והוא אדם שנוטה יותר לשמאל. אבל בסופו של דבר גם האדמו"רים שנוטים יותר לשמאל, יודעים שהאינטרסים של היהדות החרדית הם קודם כול דתיים, ושם הימין נחשב לבעל ברית נאמן יותר".

הבדלי הגישה ההיסטוריים בתוך ההנהגה החרדית באו לידי ביטוי בתקופת "התרגיל המסריח" – ניסיונו הכושל של שמעון פרס להקים ממשלת שמאל צרה באביב 1990. בעוד אגודת ישראל החסידית, במעורבותו של האדמו"ר הנוכחי מגור (אז בן האדמו"ר), נתנה את ידה למיזם, דווקא הרב שך בעל העמדות היוניות, נשא אז את "נאום השפנים" המפורסם שבו תקף את הקיבוצים, ומנע ממפלגתו להצטרף לממשלה שרקם פרס. שותפו לאותה דעה, אם כי מנימוקים אחרים, היה יריבו הגדול הרבי מלובביץ', שמעורבותו החריגה בלמה בפועל את המהלך.

פרופ' בנימין בראון: "הרב שך בזמנו דבק בברית עם הליכוד ונהג להסביר שזו המפלגה של היהודים הפשוטים, המאמינים התמימים, ושהציבור החרדי צריך ללכת איתם"

מחקר שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 2014, העלה כי הציבור החרדי מאופיין בהזדהות הגבוהה ביותר בישראל עם השיטה הסוציאליסטית, נושא שלכאורה אמור היה להכביד על הברית עם הימין. "החרדים אמנם תומכים במדינת רווחה, אבל גם התפיסה של הימין כמתנגד לכך היא לא מדויקת", אומר על כך פרופ' בראון. "בגין דאג לשכבות החלשות לא פחות ואולי יותר מכל המפא"יניקים שלפניו. גם נתניהו כשר האוצר ב־2003 הצדיק את קיצוץ הקצבאות בשעת החירום של המשק, ואחר כך התפשר עם החרדים בנושא הזה – לא כי הוא שינה את האידיאולוגיה שלו, אלא בגלל אילוצים קואליציוניים".

ברית המודרים

היועץ האסטרטגי רועי לחמנוביץ', אשר שימש בעבר כדובר תנועת ש"ס, סבור שהמעבר של ש"ס ממרכז המפה הפוליטית עם נטייה לשמאל, לעבר גוש הימין, הוא תוצאה של שילוב בין תהליך פרסונלי לסוציולוגי. "ראשיתו של השינוי היה במעבר של ש"ס מההנהגה של אריה דרעי להנהגה של אלי ישי", הוא אומר. "דרעי, ודאי זה של לפני כניסתו לכלא, היה יונה מדינית על הרצף של מרכז־שמאל, ולעומתו אלי ישי היה איש ימין. ומכיוון שבש"ס לעמדת היו"ר יש משמעות גדולה – זה השפיע".

ההבדל בין דרעי לישי בא לידי ביטוי מובהק בהתייחסותם לשני אירועים רבי משמעות, כל אחד בתקופתו: הסכמי אוסלו בשנות התשעים, וההתנתקות מגוש קטיף בשנות האלפיים. לדברי לחמנוביץ', "ההשפעה של ישי הייתה בולטת מאוד בזמן ההתנתקות. נכון שהרב עובדיה ביקש מישי להביא אליו גם מתנגדים לתוכנית וגם תומכים כדי לשמוע את כל הצדדים, אבל עמדת היו"ר שהוצגה בפני הרב בהתנתקות, הייתה שונה מעמדת היו"ר שהציג בפניו דרעי בתקופת אוסלו. כמובן שהרב עובדיה שקל את העניין בעצמו, אבל בסוף עמדתו של אלי ישי התקבלה".

לצד השינוי הפרסונלי התקיים גם תהליך סוציולוגי, שלחמנוביץ' מכנה אותו "ברית המודרים". "קהל המצביעים של ש"ס ושל הליכוד הוא בבסיסו דומה", הוא אומר. "זה קהל מזרחי, אנשי פריפריה, מסורתיים. החיבור הזה הוא הדבק היום בין דרעי לנתניהו, והדבק הזה חזק מאוד. אפשר היה לראות את זה בשבוע שעבר בהחלטה של דרעי לחזור בו מהערבות שהוא נתן כביכול לגנץ לקיום הרוטציה בינו לבין נתניהו, מה שגרם כנראה לגנץ לצאת ביוזמה של החוקים הפוגעים בציפור הנפש של הציבור החרדי (הכוונה בין היתר לחוק יסוד השוויון ולחוק הפונדקאות שניסו לקדם השבוע בכחול לבן; ש"פ). דרעי יודע שנתניהו זקוק לו ושאין לו אלטרנטיבה אחרת, ומצד שני הוא יודע שהוא זקוק לנתניהו.

"צריך להבין שההנהגה של ש"ס חרדית, אבל הקהל שלה רק מיעוטו חרדי. ההנהגה של ש"ס מודעת לפער הזה, ויודעת שאם היא תלך שמאלה המצביעים לא בהכרח יבואו איתה. ההליכה ימינה של יהדות התורה לעומת זאת, היא לא הכרה בהעדפותיו של קהל המצביעים ה'טבעי' של המפלגה, שיצביעו עבורה בכל מקרה, אלא ניסיון לפנות לקהלים נוספים, שהם ימניים ולא מהווים חלק מציבור המצביעים הטבעי שלה".

העיתונאי החרדי הוותיק בצלאל קאהן, איש תחנת הרדיו קול חי, מצביע על אפיק נוסף של זהות רעיונית שהתחזקה בשנים האחרונות: התפיסה שיש להגביל את האקטיביזם המשפטי. בזירה הזו, טוען קאהן, החרדים בכלל היו הראשונים והימין הוא שהצטרף אליהם. "הראשון שזיהה את הסכנה העצומה בהתנהלות של אהרן ברק עוד באמצע שנות התשעים היה חיים ולדר, בסדרה של מאמרים בעיתון יתד נאמן. היחידים שהוציאו חצי מיליון איש להפגנת ענק נגד בית המשפט העליון לפני כמעט 22 שנה היו החרדים. נתניהו, שהיה אז ראש הממשלה, ושר המשפטים שלו צחי הנגבי, גינו את ההפגנה הזו. היום נתניהו לא היה מגנה הפגנה כזו, ואני לא חושב שזה רק עניין של אינטרס אישי. נתניהו ורבים בימין התפכחו והבינו את הסכנה שבציבור החרדי התריעו עליה כבר לפני שנים".

את הטענה שלפיה הציבור החרדי־אשכנזי, בעיקר הדור הצעיר שלו, נעשה ימני יותר עם השנים, קאהן מקבל באופן חלקי בלבד. "החרדים לא נעשו תומכי 'ארץ ישראל השלמה'. הנושא הזה פשוט לא נמצא על הפרק כבר הרבה שנים. בקרב הפוליטיקאים החרדים אפשר לראות בנושא המדיני עמדות שונות, וכך גם בציבור. ברור שגם הקרבה לימין הפוליטי כל כך הרבה שנים השפיעה. הציבור החרדי הצעיר גדל באווירה שונה מהדור המבוגר יותר, וגם השפעת עמדותיו של הרב שך הלכה ופחתה עם השנים. זו הסיבה שהצעירים מרגישים יותר קרבה למחנה הימין, אבל לא מדובר בעמדה אידיאולוגית".

כל הביצים בסל אחד

ד"ר חיים זיכרמן, מרצה בכיר בקריה האקדמית אונו ומחברם של ספרים ומאמרים על החברה החרדית, רואה גם באירועי הימים האחרונים עדות לתהליך שעבר על הפוליטיקה החרדית, וגם להשפעותיו השליליות מבחינתה. "החרדים שמו את כל הביצים שלהם בסל פוליטי אחד, עד כדי כך שלגנץ אין בעיה לנסות להעביר בכנסת שורה של חוקים שהם 'סדין אדום' עבורם, כי ברור לו שבכל מקרה אין לו אותם. הם איבדו את המעמד של לשון המאזניים, וזה הימור מסוכן שהם לקחו".

מסקרים וממחקרים שבוצעו במהלך השנים, ודאי בשנים האחרונות, עולה כי הציבור החרדי במדינת ישראל הוא הימני ביותר, מעבר לכל קבוצה אחרת באוכלוסייה, כולל הציונות הדתית. "אחוז תומכי השמאל אצל החרדים קטן יותר מאשר בציונות הדתית", מציין זיכרמן. "אז מהבחינה הזאת הזיהוי כביכול ברור. אבל המשמעות של הימין החרדי שונה לגמרי מהמשמעות של הימין הציוני־דתי. החרדים הם לא ימנים מדינית־אידיאולוגית. הימניות שלהם נובעת ממקומות אחרים, זו ימניות של אנטי־שמאל. אפשר לומר שאם הציונות הדתית היא ימניות פוזיטיבית, החרדים הם ימניות נגטיבית. החרדי לא יכול להזדהות עם לפיד ושמאלה, עם מפלגת העבודה ומרב מיכאלי, ובטח לא עם מרצ ותמר זנדברג. אז מה נשאר לו? הצד הימני של המפה.

"למעשה העיקרון הזה בוטא על ידי הרב שך כבר לפני שלושים שנה כאשר הוא הגדיר את אנשי השמאל והקיבוצים כ'עוקרי דת' ונימק מדוע החרדים לא ילכו עם השמאל. גם הרב שך וגם הרב עובדיה יוסף, שני המנהיגים המשמעותיים ביותר של הציבור החרדי בדור הקודם, לא היו אנשי ימין אידיאולוגי. התמיכה שלהם בחיבור עם הימין נבעה מההתנגדות לשמאל. גם הימין החרדי היום מתבטא בעניין הסלידה מהשמאל הרבה יותר משהוא מתבטא בסוגיית ארץ ישראל השלמה. זה בולט במיוחד כאשר אתה מסתכל על החרדים שגרים ביהודה ושומרון. למעלה משליש מה'מתנחלים' הם חרדים שגרים במודיעין־עילית, ביתר־עילית ובעוד כמה יישובים חרדיים. למרות זאת לכולם ברור שהחבר'ה האלה, שהם נתח נכבד מההתיישבות, הם לא אנשי ימין אידיאולוגי. תן להם חדר נוסף בקריית־גת, ולא תמצא חתולה במודיעין־עילית".

מחיר נמוך

עם כל עוצמת הברית בין החרדים לליכוד, השאלה הגדולה המרחפת בחלל הפוליטי היא מה יקרה ביום שאחרי נתניהו. לדעת לחמנוביץ', בשלב הזה המשחק עשוי להיפתח מחדש. "כרגע הדומיננטיות של המותג 'נתניהו' גדולה בהרבה מהדומיננטיות של המותג 'מחל'. לא ברור בכלל מה יהיו פני הליכוד ביום שאחרי נתניהו. כיום ישנה תחושה של שותפות גורל בין נתניהו לדרעי, 'ברית המודרים' שדיברנו עליה, ובמידה מסוימת קיימת שותפות כזו גם בין נתניהו לגפני ולליצמן. השאלה אם היא תישמר גם ביום שאחרי, תלויה בזהותו של מי שיחליף את נתניהו, והאם גם הוא יהיה מסוגל לפרוט על אותם נימים רגשיים. אם לא, הקשר בין החרדים לימין יחזור להיות הרבה יותר עניין של ריאל־פוליטיק".

גם בעיני ד"ר זיכרמן מדובר בברית שיש בה ממד אישי, ועל כן קשה להעריך מה יהיה ביום שאחרי. "הפוליטיקאים החרדים הם הכי ותיקים בכנסת, רצים המון שנים בפוליטיקה. גפני בכנסת מ־88', דרעי נבחר לראשונה ב־84'. הם מכירים את נתניהו המון שנים ומרגישים שהם יודעים לעבוד איתו. הם גם אלו שהובילו את המהלך של המחילה לנתניהו על ממשלת 'ברית האחים' ב־2013 שהשאירה אותם בחוץ, וזאת על רקע העובדה שהוא פירק את הממשלה הזו ברגע שהיה יכול ומחק מהר את כל ההישגים של יש עתיד. הברית ביניהם מבוססת על הבנה שזה נוח לשני הצדדים. החרדים זולים עבור נתניהו, ולכן ברור למה הוא רוצה אותם. הפוליטיקה החרדית היא פוליטיקה זולה במובן של תפקידים, אין לה עקרונות גדולים ואין לה גם הישגים גדולים.

"מאז שנת 1998, כשבג"ץ ביטל את סמכות שר הביטחון לדחות את השירות, הפוליטיקאים החרדים לא ממש הצליחו לעשות משהו אבל הצליחו לשמור על המצב הקיים. באופן כללי החרדים רוצים לשמור על המצב הקיים וזה זול. הם רוצים את נתניהו כי הם יודעים להתנהל איתו. הם מכירים אותו על יתרונותיו וחסרונותיו ויודעים שהוא זקוק להם. ברור שאם יבוא מנהיג ימין אחֵר המשחק ייפתח. תחשוב על מצב מופרך אבל אפשרי, שביום שאחרי נתניהו מנהיג הימין הוא ליברמן. החרדים ילכו עם ליברמן? לא. הציונות הדתית לא תלך עם השמאל כי היא ימין אידיאולוגי, החרדים הם ימין פרגמטי ולכן זה הרבה יותר נזיל".

בצלאל קאהן, לעומתם, סבור שלא צפוי שינוי משמעותי כאשר עידן נתניהו יסתיים. "היום מקובל לראות בכל דבר כן ביבי או לא ביבי. אני לא חושב שנתניהו הוא חזות הכול, ולכן אני לא חושב שמשהו אמור להשתנות ביום שאחריו. האופי של ציבור מצביעי הימין לא ישתנה, וכך גם אתגרים כמו הצורך לפעול מול מערכת המשפט. גם הדמוגרפיה תיתן בעניין הזה את אותותיה, והברית הזו רק תלך ותתחזק".

גם פרופ' בראון מעריך כי הברית בין החרדים לימין היא ארוכת טווח, משום שהיא נשענת על כמה רגליים. בניגוד לעבר, הוא אומר, כיום "המפלגות החרדיות תמיד ייטו ללכת יחד, או לקואליציה או לאופוזיציה. המציאות שבה מפלגה אחת בפנים יושבת על הברזים והשנייה לא היא בעייתית עבורן. ש"ס נוטה ללכת עם הימין כי הציבור שלה מאוד ימני, וממילא כל עוד יש להן אפשרות המפלגות החרדיות ייטו ללכת עם הימין. בנוסף, כל מפלגת מרכז הכי מתונה לא תוכל להקים ממשלה בלי מרצ וגורמים אנטי־דתיים מובהקים אחרים, למשל מפלגת העבודה, ולכן קואליציית שמאל עתידית זה דבר שיהיה מאוד לא נוח למפלגות החרדיות. לכן, על דרך השלילה הן יעדיפו את הימין".

לטורים וכתבות נוספות בגיליון "הימין עכשיו" לחצו כאן