בנימין מילט, ילד בן תשע מירושלים, הגיע בשבועות האחרונים עם משפחתו למוקד סינון העפר שהוצא מהר הבית במצפה המשואות שבהר הזיתים. במהלך הסינון הוא הבחין בחרוז זהב והביא אותו לארכיאולוג הממונה – שבתחילה לא עמד על מלוא משמעותה של התגלית וסבר שמדובר בממצא מודרני. רק סקירה חוזרת של ממצאי החודש שנערכה בחצר ביתו של אחד ממנהלי מפעל הסינון, ד"ר גבי ברקאי, הביאה לזיהוי החרוז ותקופתו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אוצר היסטורי: פריטים מעזבונה של חנה סנש הועברו לספרייה הלאומית
– ארה"ב איימה בעיצומים על לבנון, אם לא תתפשר עם ישראל
– דעה: שיטת הבחירות הישראלית שבורה, הגיע הזמן לכללים חדשים
ברקאי זיהה מיד את דגם החרוזים הזה, שהיה מוכר לו ממערות הקבורה מימי חורבן בית ראשון שחקר בכתף הינום, מאחורי מרכז בגין. שם אותרו כמה וכמה חרוזים דומים, בהבדל אחד – בכתף הינום החרוזים היו עשויים כסף ואילו החרוז שאותר כעת בעפר ההר עשוי מזהב. יש לציין שהזהב בתקופה ההיא לא היה טהור ולרוב הכיל גם אחוז מסוים של כסף.
החרוז עשוי מכדורי זהב זעירים המודבקים זה לזה, והוכן בטכניקה מתקדמת לתקופה ההיא המכונה "גירעון" (גרנולציה). זו כוללת כמה שלבי ייצור, כמה וכמה רכיבים וגם יכולת התכה בטמפרטורה גבוהה מאוד. חרוזים דומים התגלו בעוד כמה אתרים בארץ בשכבות המתוארכות למאות ה־13 עד הרביעית לפנה"ס, ורובן המכריע שייך לתקופת הברזל (המאות 12־6 לפנה"ס). חרוזי זהב דומים התגלו בתל מגידו, בתל אל־עג'ול שברצועת עזה ובתל שרוחן שליד נחל הבשור, בשכבות שתוארכו למאות ה־12 עד ה־9 לפנה"ס. מכיוון שהזהב הוא מתכת אצילה שאיננה מתחמצנת או מחלידה, מצב ההשתמרות שלו מצוין ונראה כאילו יוצר רק לאחרונה.
על פי עבודת הדוקטורט של אמיר גולני מרשות העתיקות שסוקרת את טיפוסי התכשיטים מימי הבית הראשון, תכשיטי זהב מתקופת הברזל II – ימי הבית הראשון, נחשבים נדירים מאוד בממצא הארכיאולוגי. המקרא מייחס את מקור הזהב בארץ בתקופת המקרא לדרום ערב ולאופיר שכנראה אינה אלא סומליה שבקרן אפריקה. ייתכן שזהב הגיע לארץ ישראל גם בידי סוחרים פניקים מארצות הים התיכון, דוגמת יוון וספרד, אך מקור האספקה העיקרי של הזהב היה כנראה ממצרים.
טכניקת הגירעון שימשה בתקופה ההיא לעיצוב תכשיטים בהדבקת כדורי זהב או כסף זעירים זה לזה או לפיסת מתכת. הכדורים נוצרו באמצעות פיסות מתכת זעירות על מצע של פחם (או אבקת פחם) שסופח אוויר ומונע חמצון. כאשר המתכת מומסת מתח הפנים של הנוזל יוצר טיפות כדוריות. שיטה אחרת היא טפטוף המתכת הנוזלית מנקודה גבוהה אל תוך קערה וערבוב מתמיד של הטיפות. בקיצור, מדובר בשיטה שדרשה מומחיות וניסיון רב.
החרוזים היו נפוצים, משולבים בתכשיטים ולרוב היו חלק ממחרוזות, אבנטים, מצנפות, צמידים או כקישוט בשולי הבגד. סוגים שונים של תכשיטים מוזכרים במקרא, והצעות רבות הועלו במחקר בנוגע לזיהויים, אך הזיהוי של מרבית המונחים טרם הוכרע. הרשימה המפורטת ביותר של סוגי התכשיטים מופיעה בספר ישעיהו (ג, יח־כג). שם מוזכרות בין היתר הנְּטִיפוֹת. הפירוש הרווח למונח זה הוא שמדובר בתליון שנתלה על שרשרת. עם זה, לאור מציאת החרוזים מהסוג הזה, במפעל סינון העפר מציעים שנטיפות אינן אלא חרוזים שנעשו בטכניקה הגירעון, טכניקה שבה כאמור מותך הזהב ונוצרות מעין טיפות שלו.
לא ברור עדיין למה בדיוק שימש החרוז המסוים הזה, האם כחלק מתכשיט שאותו ענדה דמות חשובה שביקרה במקדש, או לחלופין הייתה על בגדיו של אחד הכוהנים בו. החרוז נוסף לאוסף גדול הכולל מאות רבות של תכשיטים קדומים מתקופות שונות שהתגלו במפעל הסינון במשך 16 שנות קיומו.
