ביום שישי שעבר, על רקע יציאת המשלחת של מועדון בית"ר ירושלים לדובאי, הגיעו כ־70 אוהדי הקבוצה לאימון שלה בשכונת בית וגן בירושלים, ומחו על הכוונה למכור את מניות הקבוצה לשייח' חמד בן ח׳ליפה. "תשימו כאפייה", צעקו האוהדים לשחקנים, קיללו אותם ואף שרו לעבר הקשר עלי מוחמד (הנוצרי) "מוחמד מת". דגל פלסטין הועלה באש, האימון נקטע ולבסוף כוחות יס"מ פיזרו את המהומה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הקשרים שהובילו לחיבור בין גדעון סער לחברי "דרך ארץ"
– דעה: המורכבות של שלי יחימוביץ' נעצרת כשזה מגיע לפמיניזם
– תביעה נגד כרמל מעודה: העבירה אותנו שבעה מדורי גיהינום
עבר שבוע, הכוונות הפכו למציאות ו־50 אחוז ממניות הקבוצה אכן נרכשו בידי השייח' חמד בן ח׳ליפה. למרות הכוונה המקורית של משה חוגג למכור רק 49 אחוז מהן ולהישאר בעל השליטה היחיד, השייח' התעקש על שותפות. מושג חדש נולד במזרח התיכון. דו־קיום זה כל כך שנות האלפיים המוקדמות, עכשיו יש לנו "דו־שותפות". בן ח'ליפה התחייב להשקיע יותר מ־300 מיליון שקל בעשר השנים הקרובות, ונציגו בפועל במועדון יהיה בנו. ועוד דבר קרה. האשטג חדש מבית אוהדי בית"ר, נולד: הרוב_כבר_לא_דומם.
"ראיתי שהתקשורת מתמקדת ב־70 המופרעים האלה, והבנתי שחייבים לעשות משהו נגד זה", אומר יועץ התקשורת יעקב סלע, אוהד בית"ר ("שרוף" כלשונו). "נתקלתי בטוויטר בכמה אנשים שצייצו נגדם, ואמרתי לעצמי שזו פעם ראשונה שאני רואה אנשים שמוכנים לצאת בשמם ובפניהם נגד הקומץ הגזעני. הבנתי שיש פה מומנט לשנות את השיח התקשורתי סביב בית"ר".
אנחנו יודעים איך זה עובד. בכל נושא, הקיצוניים תופסים יותר במה. הרי הם צועקים חזק יותר, ותכלס מעניין אותנו לשמוע מה הם צועקים כל כך, על מה כל המהומה, ואנחנו גם יודעים מה חלקה של התקשורת בהבלטת השוליים הקיצוניים. יש לזה רייטינג. איתמר בן־גביר מקבל זמן מסך רב, הרבה יותר מכפי כוחו האמיתי, וידיעות חנין זועבי הקליקו הרבה יותר מכפי כוחה (כשהייתי עורכת חדשות באתר nrg ייחלנו לידיעות זועבי שיפיחו חיים בשממת דף הבית. ידענו שהן אוצר בלום של קליקים). כך גם הכיסוי התקשורתי של אוהדי בית"ר הקיצוניים מובלט, על לא עוול בכפו של הרוב הדומם – כחצי מיליון איש.
ברוכים הבאים לגלובליזציה
לבשתי סריג צהוב מעל בגדיי השחורים ויצאתי לפגוש שלושה מאוהדי בית"ר שתומכים בעסקה שנרקמה בדובאי. כשמתחתינו נפרשים המרבדים הירוקים של המגרשים וקבוצת הנוער בשעת אימון, אומר לי דניאל לוין (26), אוהד בית"ר העוסק בנדל"ן: "יודעת מה? גם אני קיצוני. אני קיצוני באהבה שלי לבית"ר. אם לא הייתי קיצוני, לא הייתי פה עכשיו. יש לי עבודה שאני מפסיד כרגע, כי חשוב לי שהקול השפוי של האוהדים יישמע.
"לא ראינו בעבר התייחסות מצד לה־פמיליה כלפי בעלים אחרים שהגיעו ורצו לשים כסף במועדון – אם זה אלי טביב וארקדי גאידמק, ששם היו הרבה יותר סימני אזהרה, פי מיליון מהעסקה הזאת. הסיבה היחידה שאנחנו שומעים עכשיו קולות שמתנגדים היא גזענות, חד וחלק. אם היה מגיע לצורך העניין נוצרי אוונגליסט שהיה רוכש את הקבוצה, ברור לכולנו שלא היינו שומעים מלה־פמיליה שום התנגדות. אגב, אילו המשחק ביום שלישי היה נערך עם קהל, היינו רואים אלימות במגרש".
מאור יפרח, שעוסק בפרסום, נשוי ואב לילד, לא מחמיץ בימים כתיקונם משחקים של בית"ר למרות הסטטוס המשפחתי ("אני לא שואל, אני מודיע וצריך לארגן את הלו"ז בהתאם למשחק"). הוא קובל על הפרופורציות הלא הגיוניות של סיקור המיעוט הגזעני: "אם יש חצי מיליון אוהדי בית"ר ירושלים, ואני אגזים ואומר שיש עשרת אלפים מתנגדים – אנחנו מדברים על חמישה אחוזים. למה הם מקבלים במה תקשורתית של 80־90 אחוז? תנו להם יחס פרופורציונלי לשאר האוהדים. אנחנו בעד העסקה הזאת במאה אחוז. מי שבא לקחת את המועדון כדי לקדם אותו, אנחנו בעדו". גם יפרח סבור שרוב ההתנגדות נובעת ממניעים גזעניים, אך לדעתו יש גם טעמים אחרים, כמו חשש מפני הלא נודע.
"אי אפשר לבוא בטענות לשום אוהד בית"ר שחושש מרכישה כזו או אחרת", סבור אפי גורודצר מאפרת, כרגע בחל"ת קורונה. "נכווינו הרבה פעמים. כאוהדי בית"ר הניסיון שלנו עם בעלים הוא לא טוב. יש לא מעט שבאו לעשות סיבוב, ולכן החשש לגיטימי. עד עכשיו משה חוגג הוכיח שהוא בא לעשות משהו אחר לבית"ר ולקדם את המועדון, ואנחנו מאמינים בו וסומכים עליו".
יש החוששים שנראה פה גל של שייח'ים מהאמירויות שבאים לקנות מכל הבא ליד. מה תגידו להם?
יפרח: "ברוכים הבאים לגלובליזציה של 2020, אין מה לעשות. באחד הראיונות עימתו אותי עם בחור שטען דברים דומים. 'קונים אותנו, קנו את תנובה ואת אסם, איפה הפתיתים של בן־גוריון'. אין לי מה להגיד נגד הטענה הזו חוץ מזה שאני שמח שקונים אותנו כי אנחנו טובים. למה לא קנו בצ'כיה מפעל נקניקים וקונים דווקא את תנובה? למה לא הולכים לקנות מועדון בבלגרד?"
זרה לא תבין מהי אהבת קבוצת כדורגל. אין לי מקום כזה בנפש. הכי הרבה שאני יכולה לעשות זה לדמות את הדבר הזה לדברים אחרים שהייתי משקיעה בהם את החיים שלי. אני רואה את העיניים שלהם נוצצות, את הלהט שבו הם מדברים, מזכירים שמות של שחקנים, תאריכים, קבוצות כדורגל אחרות – שנשמטים ממוחי באותה שנייה שבה הם נזרקים לחלל האוויר. זה חלק בלתי נפרד מהזהות שלהם, והזהות המזרחית־ימנית היא חלק מהסיפור.
"את יכולה לקרוא לזה הנשמה המזרחית שלי", אומר לוין, לבן העור וצהוב השיער. "זו עסקת חבילה. יש תרבות שלמה שהיא חלק מהזהות הזאת. יש פלייליסט של שירים ששמים בדרך למשחקים, את יכולה להבין שאנחנו לא שומעים את חוה אלברשטיין, ואת אריק אינשטיין הס מלהזכיר".
אם היינו יכולים, כל החיים שלנו היו סובבים סביב הקבוצה; זה החלום, הם אומרים. "יש דניאל המעונב בעבודה, ויש דניאל על המגרש. אלה שתי דמויות שונות". מי האמיתי, אני שואלת. הם צוחקים. מה את חושבת?
כל העולם התעניין
ותימלא הרשת צחוקים בעקבות הרכישה. היו שראו ברכישה עדות לקיומו של א־לוהים ש"מחזיר" מנה אחת אפיים "לקבוצה הגזענית", והיו שנתנו לה שם חדש: בית"ר אל־קודס. אבל מעבר לממים ולציוצים השנונים, נרשמה התעניינות בינלאומית אדירה ברכישה הזו, כפי שמספר לי דובר בית"ר ירושלים אסף נחום, בשיחה מדובאי.
"אנשים הגיעו לסיפור הזה מכל רחבי הגלובוס – מספרד, מסין, מאיטליה או מארה"ב – מתוך ידיעה מוקדמת שמדובר בקבוצה גזענית. רבים מהם הביעו ספק אם העסקה אכן תקרה, אפילו אחרי שנחתמה. הם היו ממש סקפטיים והפכו לאופטימיים בעקבות השיחות איתנו. מה שעשינו בימים האחרונים זה הרבה מעבר להסברה לבית"ר, זו הייתה הסברה לישראל שגרמה לשינוי תפיסה. הרכישה הזאת מסמלת משהו הרבה יותר גדול מכמה אחוזים השייח' יחזיק במועדון. מבחינת העולם, יהודים וערבים־מוסלמים סוף־סוף מסתדרים ועושים שלום. כבר כמה שנים טובות אנחנו מנסים לתקן את השם שיצא לבית"ר ירושלים בעקבות 'טהורה לעד'. העוול שנעשה לקבוצה גדול כל כך, והנה, יש פה הרגשה אמיתית שמשהו גדול קורה".
"טהורה לעד" הוא סרט תיעודי שעקב אחר קבוצת בית"ר ירושלים בעונת 2012־2013, בבימויה של מאיה זינשטיין. הסרט יצא בשנת 2017 וזכה בפרס אמי, ושמו לקוח משלט שהניפו אוהדי הקבוצה בעקבות הכוונה של הבעלים דאז, גאידמק, לצרף לקבוצה שני שחקנים מוסלמים מצ'צ'ניה. בליבם של רבים מאוהדי בית"ר יש הרבה על זינשטיין.
"היא קידשה את המיעוט", אומר נדב שטראוכלר (36), יועץ אסטרטגי ואוהד בית"ר. "אני כועס עליה מאוד, לא כי היא יצרה את הסרט או קיבלה אמי, אלא כי היא הראתה רק צד אחד. אגב, היא לא הראתה רק שבית"ר גזענית אלא יצא מזה שכל מדינת ישראל גזענית, ולא הראתה אוהד אחד שנראה כמוני ומייצג 97 אחוז מאוהדי הקבוצה".
דו"ח סיכום עונת 2018־2019 של תוכנית "בועטים את הגזענות והאלימות מהמגרשים" של הקרן החדשה לישראל, קבע שחלה ירידה חדה במספר הקריאות הגזעניות בכל המגרשים ושינוי היסטורי בבית״ר ירושלים – כמעט לא נרשמו קריאות גזעניות לאורך כל העונה.
"בבית"ר אין גזענות הרבה שנים", אומר שטראוכלר. "גם בשעה שבמועדונים אחרים בישראל אין שחקנים ערבים כהחלטה, וגם כשאנחנו מקום אחרון בדו"ח שהוציאה הקרן החדשה, שאי אפשר לחשוד באהבתה למועדון – עדיין אומרים לך 'בית"ר טהורה לעד' בגלל שלט שקומץ אנשים החזיק לפני שבע שנים במשחק של הצ'צ'נים, ולך תשנה את זה. בפועל, מתרחשת פה מהפכה.
"נכון שאין עשן בלי אש. יש גם יהודים גנבים, ויש יהודים עם אף ארוך, האם כל היהודים גנבים עם אף ארוך? זה מה שניסו להראות פה לאורך שנים בתהליך מתמשך של הבניית מציאות. כאילו כל אוהד בית"ר הוא בבון אנאלפבית שלא יודע להשלים שני משפטים. לאורך שנים שמים רק אותם בפריים. למה, אין מנהלי מחלקות אוהדי בית"ר? אין קצינים בכירים? ראש הממשלה לא אוהד בית"ר? הנשיא? ליברמן? אין אנשים שאת ואני מכירים? אין עוד חצי מיליון איש במדינה? אין עוד אוהדי בית"ר בכל החברה הישראלית? היה פה מסגור תקשורתי נבזי לאורך שנים. כמה אפשר לשקר?"
לגדל את הכוכבים בבית
ביום שלישי בערב, לאחר שהוכרזה עסקת הרכישה, צפו הרוכשים החדשים עם משה חוגג ואלי אוחנה במשחק של קבוצתם נגד הפועל באר־שבע. זה יכול היה להיות רגע מתוק אילו בית"ר הייתה רושמת ניצחון, אבל היא הפסידה 2:1 בביתה.
איך הגיב השייח' בן ח'ליפה להפסד הראשון שלו כשותף בקבוצה?
"אם הוא היה יודע לקלל בעברית, הוא היה מקלל", צוחק נחום, שמעיד שההזדהות של השייח' עם הקבוצה כבר מוחלטת. "הוא דיבר על כך שרואים את ההתלהבות של השחקנים, שיש כל מיני דברים שצריך לחזק ושהשופט 'דפק' אותם".
נשמעה ביקורת על כך שלא ניצב דגל ישראל בזמן הרכישה.
"אנחנו לא נבוא לבית של בן אדם ונלביש עליו דגל. לא היינו עם דגל ישראל, הכול נעשה בעברית ובהרבה כבוד והערכה, לאף אחד לא היה משנה אם יש דגל או אין. מבחינת הערכים האמיתיים של בית"ר, הכול נשאר אותו דבר. בית"ר לא הולכת להשתנות, היא תהיה בידיים טובות. נדגיש, זה 50:50. שום דבר לא יכול להשתנות אם לא נאשר אותו".
ומה התוכניות קדימה?
"כששאלתי את מוחמד, בנו של השייח', איך הוא רוצה לעשות את הדברים, הוא אמר שקודם כול הוא רוצה לבוא לראות את הילדים, הנוער והשחקנים, לשאול מה חסר להם, מה הם צריכים, ומשם נתחיל. גם מבחינתנו יש הפקת לקחים מתקופת גאידמק. קודם כול משקיעים בתשתיות ובנוער. בית"ר סבלה בשנים הקודמות בעקבות הזנחה של מחלקת הנוער והיינו צריכים לשקם את זה. המטרה היא לחזור לגדל את השחקנים, את הסמלים, אצלנו בבית".
ואיך מגיבים ללה־פמיליה?
"אנחנו מקבלים המון מסרים מאנשים מתוך לה־פמיליה. קצת קשה להם לבלוע את הסיפור הזה, אבל יש כאלה שמברכים על המהלך בשקט, הרחק מהמצלמות. בסופו של דבר האהבה של לה־פמיליה לבית"ר לא מוטלת בספק. השאלה מה עושים בשם האהבה. כולם אוהבים את בית"ר, כולם בעניין שיהיה פשוט טוב. זה כמו מערכת יחסים, להבין שזה לא רק אתה בסיפור. צריך לבנות אמון. כולם מבינים את זה וכולם רוצים את זה. אנחנו הולכים לקראת מהלך ארוך של בניית אמון, אבל את יודעת מה אומרים – עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
