לקראת הבחירות המסתמנות ועל רקע בורסת המנהיגים שנפתחה שוב במחנה המרכז־שמאל, נזף השבוע יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד בחבריו למחנה וקרא להם להתאחד (מאחוריו, כמובן): "יש מה ללמוד מהימין", אמר בישיבת סיעת יש עתיד. "ברגע שמריחים בחירות, הימין אומר דבר אחד: 'אני רוצה לנצח'. שם הכול בצד. לא מתבכיין, לא מתלונן, הולך לנצח. זה מה שצריך לעשות עכשיו המחנה שלנו"'.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: מעט מן החושך: הרוע כתמרור אזהרה לעולם שכולו טוב
– הקשרים שהובילו לחיבור בין סער לחברי "דרך ארץ"
– דעה: לא לתעדוף: המדינה צריכה לחסן כל מבקש
אכן, מגמת פיצול ואף התפרקות מאפיינת גם עתה את מחנה השמאל. מפלגת העבודה מפורדת – עמיר פרץ ואיציק שמולי בממשלה ומרב מיכאלי באופוזיציה; במרצ מתקיים ויכוח סוער בשאלת זהותה של המפלגה והאפשרות להפוך לתנועה יהודית־ערבית; וכחול לבן, שכבר התפצלה מיש עתיד, עשויה להתפצל שוב. גם יש עתיד אולי תתפצל ממפלגת תל"ם של יעלון (שכבר התפצלה בתוכה), ובכיר המפלגה עפר שלח, שקרא תיגר על מנהיגותו של היו"ר יאיר לפיד, מחפש גם הוא את דרכו. בינתיים מתחממים על הקווים הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט וראש עיריית תל־אביב רון חולדאי, שלא ברור עדיין אם יצטרפו למפלגה, יקימו מפלגות משל עצמם, או לא יתמודדו כלל.
למעשה, השאלה מהו השמאל לוטה בערפל בימים אלה. האם איש שמאל הוא מי ששואף להקמת מדינה פלסטינית ותומך בכלכלה סוציאליסטית, או כל מי שמתנגד לראש הממשלה נתניהו? בשנים האחרונות נדמה שההגדרות לשמאל וימין מתגבשות לפי מחנאות פוליטית, ופחות לפי השקפת עולם.
"היום רואים גם ברובי ריבלין אחד מראשי השמאל. למה? כי הוא ליברל", מאבחן באוזנינו יו"ר מרצ לשעבר חיים אורון. "בגין אמר 'יש שופטים בירושלים', אבל כשריבלין אומר את זה הוא השמאל. פעם היינו אומרים שהעיתון הימני ביותר בישראל הוא הארץ, לפי עמדותיו הכלכליות. היום זה השתנה. אני גאה מאוד כשאומרים עליי 'שמאל'. מישהו הפך את המילה הזו למילת גנאי, אבל אני לא מרגיש קורבן".
לפי מחקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) משנת 2018, יותר ממחצית הישראלים מגדירים את עצמם אנשי ימין; כשליש מהציבור, בין 31 ל־32 אחוזים, רואים בעצמם אנשי מרכז, ופחות מחמישית, בין 12 ל־17 אחוזים, מגדירים את עצמם אנשי שמאל.
"השמאל כבר לא קיים", אומר לנו רוני מילוא, לשעבר שר מטעם מפלגות הליכוד והמרכז וראש עיריית תל־אביב. "מפלגת העבודה לא קיימת, וגנץ הצליח להרוס את כחול לבן כשהתחבר לביבי. אין היום גוש שמאל. יש מי שנגד ביבי, כולל ליברמן ואחרים. אם כל אלו יתאחדו, בלי מרצ, ויעמדו מאחורי בנט שמתמתן בעמדותיו, לא מדבר על סיפוח ולא אומר דברים קיצוניים, הוא יכול לקבל תמיכה גם מהכיוון הזה".
"מחנה השמאל איבד את עצמו לדעת כבר שנים רבות", סבור חיים רמון, שר לשעבר מטעם העבודה וממייסדי מפלגת קדימה. "אני אישית חשבתי כבר ב־2004 שהסתיים תפקידה ההיסטורי של מפלגת העבודה".
רמון מצביע על אובדן דרך אידיאולוגי בשמאל, שהחליף את זהותו הרעיונית בהתנגדות לאדם אחד. "מי שמגדיר את עצמו באמצעות היריב, אין לו זכות קיום", אומר רמון. "לכן הם לא מצליחים לגדול, ורק הולכים ומידרדרים: מקימים מפלגה, מביאים שלושה גנרלים ומטשטשים את זהותם. אין הבדל אמיתי בין גנץ ללפיד, שניהם עוסקים ב'רק לא ביבי' ולא באידיאולוגיה. השמאל מתעסק בצוללות או במשפט של ביבי. עזבו, תגידו מה אתם הולכים לשנות. אם כל מה שאתם אומרים הוא שתהיו באותה מדיניות של ביבי, אבל אתם לא אוהבים את ביבי – זה לא עבד שלוש פעמים וזה לא יעבוד גם עכשיו".
"החלפת נתניהו היא הדרך, לא המטרה", אומר על כך מוסי רז. "לשמאל יש עוד שאיפות לצד השאיפה להחליף את נתניהו – שוויון זכויות, סיום הכיבוש וכך הלאה. נתניהו הוא לא היעד, אבל בלי החלפת נתניהו אי אפשר להתקדם. האם אפשר בלי להחליף אותו? בשביל זה צריך שהוא ישנה את הדעות שלו".
ח"כ מרב מיכאלי, לעומת זאת, מאשימה את נתניהו במצבו העגום של המחנה שלה. "השמאל נתון תחת מתקפה אלימה מאוד מאז שנתניהו עלה לראשות הליכוד. החשש להיות מזוהה עם הצד שחוטף כל הזמן דה־לגיטימציה הביא לכך שניסו להמציא את הגלגל, ואז זה הלך והתפצל, ונחלשנו מאוד. חלק מהדרמה היא שכל הזמן אנחנו מדברים ומדברות על נתניהו. עם כל הכבוד, אין לי שום דבר אישי נגדו או בעדו. אני רוצה לחיות במקום חיובי, שמתייחס לאנשים בכבוד ובאופן שוויוני, ונתניהו עושה ההפך משום שהוא פורח ונבנה מההפך. זה לא רק הפרד ומשול, זה סכסך ומשול, גם בתוך השמאל".
בעיני מיכאלי, ההתחפשות של השמאל למרכז ולימין היא חלק מהבעיה. "הטקטיקה של השפעה מבפנים אינה עובדת. צריך לחזור לבסיס – יש מפלגת השלטון של הימין, וצריך לבנות מחדש מפלגת שלטון של המרכז־שמאל. לכן אני מתעקשת כל כך על העבודה, מפני שלא קמה לה חלופה, הרבה ניסו והרבה התרסקו". היא מבקשת לנסוך עידוד מתוצאות הבחירות בארה"ב. "גם מול טראמפ היה קשה לדמיין מחליף, תמיד מול פופוליזם קשה לדמיין את המחליף. אימפריות גדולות יותר מנתניהו נפלו, לא לעולם חוסן".
אז מה עומד מאחורי נטיית הפיצול של השמאל? בעיני ח"כ לשעבר מוסי רז (מרצ), הפערים האידיאולוגיים בשמאל אינם בהכרח עמוקים יותר מבימין, אבל בימין יודעים להניח אותם בצד למען המטרה. "גם גוש הימין לא בדיוק מאוחד, אבל הוא ידע להתאחד סביב אדם אחד, שיודע לאחד את הצד שלו נגד הצד השני", הוא סבור. "אנשים שנוטים להצביע לשמאל אוהבים פחות להתרכז סביב אדם אחד. גם בימין יש רבים שלא אוהבים את השחיתות של נתניהו וההסתה שלו נגד מערכת המשפט, אבל הם חורקים שיניים ומתאחדים סביבו. השמאלנים הרבה יותר אינדיבידואליסטים. תמיד יש ביקורת ותמיד הייתה לי ביקורת על יו"ר המפלגה שלי ועל חבריי למפלגה. יש בכך גם יתרונות, אבל בעיקר הרבה חסרונות. השמאל מצליח להגיע לשלטון לפעמים רק לאחר שהימין מגדיש את הסאה ועושה ים של טעויות. רמות הציניות והאינדיבידואליזם בשמאל של היום מקשים עליו להצמיח מנהיג".
דן מרידור, לשעבר שר מטעם הליכוד ומפלגת המרכז ובהמשך תומך קדימה וכחול לבן, מסכים לאבחנה הזאת: "בשמאל כל אחד אוהב את בית הכנסת שהוא מתפלל בו, ובא בדיוק אידאולוגי ובטעם משלו. במחנה השמאל יש הרבה יותר נטייה לבקר ולהחליף ופחות עמידה אחרי המנהיג, לא משנה מה הוא אומר. במפלגת העבודה למשל זה רע מאוד פוליטית. מחליפים מהר מאוד את האנשים. בליכוד יש נאמנות למוביל, למנהיג, ליו"ר".
דברים דומים משמיעה יעל גרמן, לשעבר שרה מטעם יש עתיד וראש עיריית הרצליה מטעם מרצ: "התשובה היא אגו", היא עונה לשאלתי לפשר הפיצולים בשמאל. "כל מי שרוצה לרוץ לבד חושב שהוא יותר טוב ממי שבשטח".
בצמתים, בגשרים ובעיקר במרכז ירושלים, נמשכות זה תקופה ארוכה ההפגנות נגד ראש הממשלה. גם הן מעוררות ויכוח בשמאל באשר ליעילותן ויכולתן להביא לשינוי השלטוני המיוחל.
"האם ההפגנות יעילות? אין לי תשובה לזה", אומר מרידור. "אני לא חושב שהפגנות כשלעצמן יכולות להוביל מהפכה. יש סנטימנט להחליף את השלטון אחרי כל כך הרבה שנים".
השרה לשעבר גרמן רואה בהפגנות "ביטוי אותנטי ואמיתי למצוקה בציבור. המפגינים מפחדים ממה שהולך לקרות למדינה אם באמת עריצות הרוב תנצח. זאת מחאה שנובעת מדאגה ואפילו מפחד גדול מפני מה שיכול לקרות. בוודאי שזה נגד נתניהו, אבל לא נתניהו בגלל שהוא קמצן אלא בגלל שהוא מאיים על המדינה שלנו ועל האופי שלה כפי שאנחנו גדלנו, מדינה יהודית ודמוקרטית".
גם מוסי רז מתפעם מהאנרגיות שהוא מזהה בהפגנות: "לא היה דבר כזה בתולדות המדינה. מחאה כל כך מסיבית של כל כך הרבה אנשים במשך תקופה כל כך ארוכה שמתפרשת על כל כך הרבה מקומות בארץ. נדמה לי שזה עובר גם כל דבר שהיה של הימין. עוד מוקדם להגיד אם המחאה תצליח גם להביא להחלפת השלטון".
רמון לעומתם תוקף את ההפגנות בחריפות. "הפגנות הזויות של אנשים מנותקים", הוא מכנה אותן. "לא מצליחים להביא יותר מ־15־20 אלף איש, רבים מהם אנשים מבוגרים מאוד ממפא"י של פעם שבאים מאותם אזורים בצהלה, רמת־השרון ומהקיבוצים. הם מפגינים לא בגלל הקורונה או הכישלון בטיפול בה. הם מתעסקים בנתניהו ה'מושחת', אבל היו שלוש מערכות בחירות על הצוללות, והתוצאות ידועות. מעבר לסיפוק שהן גורמות למפגינים ולתומכיהם בתקשורת, אין בהפגנות האלה שום תועלת".
אתה מאוכזב מהמצב של השמאל?
"בוודאי, אני מאוכזב מאוד שהשמאל נטש את עמדותיו האידיאולוגיות. שום מפלגה לא פסלה את האיש שעומד בראש המפלגה מנגד, היא פסלה עמדות. אבל מפלגת העבודה משלב מסוים החליטה להיות מפלגת נישה, קיפלה את האידיאולוגיה ורצתה רק להצטרף לביבי, ולכן אלו התוצאות".
