"אם הצלחתי לשרוד חמש שנים אצל הגרמנים בבוכנוולד וגם לסייע לפרטיזנים, אז אפחד מהקורונה? אם הייתי פחדן, לא הייתי חי!" מחייך אלינו פינחס קריס, דייר בבית האבות משען ברמת־אפעל, שחגג בשבוע שעבר את יום הולדתו המאה.ברשת משען, שחלק מבתי האבות שלה התפרסמו עם פרוץ המגפה בשל התפרצות מסיבית ותמותה בשיעור חריג, חווים בימים אלה התפרצות מחודשת, המקבילה למה שמכונה "הגל השלישי" של הקורונה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מערכת ההגנה האווירית שתמגר את האיום האיראני
– מחשש למרד: גנץ עוטף את ניסנקורן בחיבוק דב
– המפלגה החדשה של גדעון סער: אתגרים והזדמנויות
מתחילת החודש מתווספים בכל יום נדבקים חדשים בבתי האבות במדינה, ונכון לכתיבת שורות אלה מספרם עומד על 577, מהם 127 אנשי צוות. הרשת המובילה בתחלואה היא משען אך לה גם מספר הדיירים הגדול במדינה, קרוב ל־2,300 איש. לדברי פרופ' נמרוד מימון, ממונה הקורונה ב"מגן אבות ואימהות", תוכנית ההגנה על הקשישים בבתי האבות ובדיור המוגן, העלייה האחרונה אינה חריגה. "בסקר שאנו מבצעים לעובדי בתי האבות, שעל פיו אפשר לצפות מה תהיה התחלואה בישראל, ראינו שהיא אינה גבוהה משיעור העלייה באוכלוסייה כולה".
מנכ"ל רשת משען, עמרי כהן, אומר כי העלייה נובעת מפתיחת המתחמים למבקרים, אורחים ובעלי תפקידים. "אולי אלה עובדות הביטוח הלאומי או אנשים שנסעו לחו"ל והדביקו אחרים בשרשרת. הגל האחרון פוגע בבתי האבות של הרשת בהיקף קטן יחסית לאוכלוסייה ונמצא בשליטה, שלא כמו בגל הראשון. אחוז קטן מאוד נפגע".
עתה נערכים שם לשלב הבא – מתן החיסונים, ועל פי המדיניות המתוכננת אוכלוסיית הקשישים אמורה לקבל קדימות בשרשרת החיסון. יצאנו לבדוק אם היא מוכנה לקבל את החיסון, ובכלל כיצד שרדו הקשישים את השנה האחרונה ואת הניתוק מבני המשפחה.
אירית ברוק, דיירת משען ברמת־אפעל, משתפת אותנו בלבטיה. היא בת 84 ואלרגית לפניצילין, ובינתיים איש לא הסביר לה אם החיסון מתאים גם לאנשים כמותה. "אני לא יודעת אם החיסון יעיל לשבוע, לשנה, לכמה זמן? חוץ מזה, כששומעים את ה'גדולים' מדברים בטלוויזיה, הם מדברים בכלליות ולא עונים לשאלות של תכלס".
מארה פרסקי, שלווה: "הפסקנו לצאת לתיאטרון ולקונצרטים. אנחנו יושבים בחדר כמו בבית סוהר. פעם חיינו חיים מלאים, עם זמרים ובדרנים או ביקורים של ילדי גנים. כבר שנה לא ראינו אותם"
מנהל המקום, ניר דיירי, מנסה להרגיע אותה: "אנחנו מונחים על ידי משרד הבריאות וגורמי המקצוע. לא נעשה דבר בלי לדעת דברים לאשורם". "אני לא מאמינה כל כך למה שאני שומעת. אני רוצה לדעת יותר לפני שאקבל את החיסון", עונה אירית.
בשיחה מתערבת לבנה מעיין, בת 78. במשך 45 שנה עבדה כאחות במחלקת ההמודיאליזה בבילינסון ובמכבי. "יש לי ניסיון וידע", היא מעידה על עצמה. "מעולם לא קרה שמישהו קיבל תופעות לוואי מהחיסון לשפעת בצורה רצינית. אני בטוחה שהחיסון הזה נבדק מכל הזוויות. נכון, איש אינו יכול לדעת לכמה זמן הוא יעיל, אבל היום יש איום של מחלה קטלנית שעלולה להיות קשה ובעלת סיבוכים, ויש לתת את הפתרון עכשיו בלי לחשוב מה יהיה. החיסון עבר בדיקות ואישורים של ה־FDA, וגם משרד הבריאות מאשר, ואני מאמינה שהוא טוב ויעיל".
רבקה לבל היא צעירת הדיירים ברמת־אפעל, בת 64 בלבד, וגם היא מתלבטת. "המשפחה לוחצת שלא להתחסן, אבל יש לי מחויבות כלפי הדיירים האחרים כן לעשות זאת. זו דילמה קשה. מה שיעזור לי להחליט הוא תוצאות הגל הראשון של החיסון. תחילה יחסנו את בני 80 ומעלה, אחר כך את בני ה־70 ואני אהיה בסוף הרשימה".
למשה רובינוב בן ה־83 אין היסוסים. "אני הייתי איש צבא ולכן אני משוריין… אקח את החיסון בלי פחד". כך גם חברתו לשולחן נעמי אטיאס: "אני לא פוחדת משום דבר", היא קובעת, "חשוב להתחסן".
"לא תפקידנו לשכנע"
המנכ"ל עמרי כהן אומר כי הם נערכים למבצע החיסונים במלוא המרץ, ומנסים לפתור בעיות דוגמת מציאות שבה ילדי המטופלים חלוקים בדעתם אם לאפשר להוריהם להתחסן. "כשיורו לנו איך הדבר יתבצע טכנית, המידע יועבר למנהלי הבתים ונבצע זאת בהתאם לרצון הדיירים. אין לנו מדיניות של שכנוע; זה לא תפקידי, ולא ארצה שאם חלילה יקרה משהו יבואו אליי בטענות. אני פועל על פי ההנחיות כאשר הן ברורות וחד־משמעיות ולא בגדר המלצות".
מארה פרסקי (כן, יש לה קרבה משפחתית לשמעון פרס) בת ה־85 ואסתר דורון בת ה־82 מתגוררות בבית ההורים שלווה בגבעתיים. מארה פוחדת מהחיסון. "למה אני צריכה להסתכן? פה בשלווה לא היו הדבקות. אבל החיסון יגרום לכך שהילדים והנכדים יוכלו לבוא לבקר אותי, אז אולי בכל זאת כדאי להתחסן. המחשבות מתרוצצות בראש כמו נדנדה. בסוף כנראה אעשה זאת, אבל עדיין לא דיברתי עם הילדים".
גם אסתר מעדיפה להמתין. "אני מעדיפה את החיסון של מודרנה שזקוק לטמפרטורה שיש בכל מקפיא ביתי, על פני חיסון שצריך לשנע במינוס 70 מעלות, וגם אותו הייתי שמחה לא לקבל בנגלה הראשונה. יש לי גוף עדין, עור וכלי דם שבריריים, ואני לא רוצה משהו שיתערב בהפרת האיזון בגוף. אני אשקול ואראה איך אחרים מרגישים אחרי זמן קצר. מי נביא וידע?"
בבית האבות שלווה בגבעתיים הכינו רשימות לקראת מתן החיסונים, שיתבצע בשני סבבים של יומיים. בינתיים ההיענות אינה גדולה, אומרת לנו הילית הירש־נסגי, מנהלת המוסד. "עשינו הפנינג של חיסוני שפעת וכמעט כל הדיירים חוסנו. לגבי חיסון הקורונה אנחנו רואים שרבים מהססים ועדיין לא מוכנים. אנחנו מתכוונים להדריך אותם ולעודד להתחסן. למדתי את החומר בצורה מעמיקה והתברר לי שתופעות הלוואי הן בעיקר סיכון של בני 55 ומטה".
הממונה פרופ' מימון אומר לנו כי מדובר במבצע לוגיסטי ענק שיכלול 1,400 מוסדות, יותר מ־100 אלף דיירים ו־60 אלף עובדים. "בינתיים אנחנו רואים שהתגובות בציבור מעורבות ורבים מגלים ספקנות, כך שאני לא יודע כמה באמת יתחסנו".
מי שמביע אי אמון מוחלט במערכת הוא ד"ר יצחק אוריין, מייסד עמותת משפחות דיירי בתי האבות. "החשש שלי הוא שגם מערך החיסונים, בדומה למערך הבדיקות, יתנהל בחוסר יכולת ואנו ניתקע במשך חודשים רבים", הוא אומר. "למשרד הבריאות אין מסוגלות לנהל מערך רחב היקף כזה ולכן אני מציע להפקיד את הנושא בידי צה"ל ולהעמיד בראש את תא"ל טריף בדר, ראש מנהל ההיערכות לחורף, שהוכיח יכולות רבות בחיסון נגד שפעת. בכלל אני סבור שמטה מגן אבות ואימהות הוא גוף ריק מתוכן ששמו בראשו אדם נפלא אך חסר סמכויות. צריך ניהול נכון של הישורת האחרונה של המערכה הזאת".
אוריין תובע להקים ועדת חקירה שתבדוק את כלל ההתנהלות כלפי אוכלוסיית הקשישים. "ועדה כזו תקום ברעש גדול אחרי שייחשפו העוולות הקשות שהמשפחות עדות להן אך חוששות להתלונן. את הבדיקות החלו מאוחר, באמצע אפריל, אחרי שהקמנו קול זעקה עם השרה מירב כהן ודרשנו בדיקות בהיקף נרחב. רק ביולי עברנו מ־3,000 ל־9,000. אבל בדיקות לעצמן אינן מספיקות. בניגוד לבתי החולים, לא היה פיקוח על עובדים שיצאו לסביבה 'מזוהמת' וחזרו לסביבה שהייתה אמורה להיות סטרילית מהנגיף. בגלל שעות רבות של עבודה קשה לא יכלו לשמור על כללי ההתמגנות ובכך גזרו על הקשישים מוות".
הם לא תיקנו את עצמם תוך כדי תנועה?
"להפך, העניינים הושתקו. בשלב מסוים הפסיקו לפרסם את נתוני החולים והנפטרים רק כדי להגן על עצמם – ולא על הדיירים – מתביעות משפטיות. היחידים שידעו מה קורה היו בני המשפחות, אבל להם לא נתנו להיכנס. היה צריך לאפשר להם להיכנס ולפקח על התמגנות מקסימלית. הטילו את תפקידי הפיקוח על העובדים והגבירו את העומס עליהם בלי תקצוב והוספת עובדים. הבטיחו 2,500 עובדים זרים, איפה הם? בימים האחרונים התבשרנו שתקצוב החירום לבתי אבות הופסק, והדבר רק מגביר את הלחץ והתסכול".
"אוכלוסיית הקשישים היא הפגיעה ביותר ושיעור התמותה בה גדול ומגיע ל־30 אחוז. זה המצב בבתי האבות בכל העולם", אומר מנגד פרופ' מימון. "הצלחנו להוריד את התחלואה בעשרות אחוזים, לאחר שנוכחנו לדעת שאלה שמכניסים את המגפה לבתי האבות הם העובדים. כשנשא נמצא עם המטופל במקלחת, תא שטח קטן, אין מה לעשות, הנגיף עובר. אנחנו בודקים פעם בשבוע את כל העובדים, כולל נהגי ההסעות ועובדי הניקיון".
להגנה יש מחיר
"אימא נהגה לבוא אלינו בשבתות ובחגים, אך כשפרצה המגפה לא נתנו לה לצאת. לאט לאט הבחנתי שחל בה שינוי", מספרת לנו שושנה, תושבת המרכז, שאימה בת ה־93 מתגוררת בבית ההורים חנה רמתי ברמת־חן. "הזיכרון שלה נפגע, וכך גם הדיבור. היא הפכה שקטה יותר. כאשר הסגר הראשון הוסר, היא הצליחה לחזור לעצמה. דיברתי עם הצוות והם אמרו לי שזו תופעה שהתפתחה אצל לא מעט דיירים. בתחילה ראינו אותה מרחוק, דרך החלון, ואחר כך התקינו מחיצות זכוכית שהפרידו בינינו ושוחחנו באמצעות שפופרת טלפון, כמו בבתי הסוהר שרואים בסרטים".
"אין ספק שתחושת הבדידות קשה", אומרת לבנה מרמת־אפעל. "הגיל עצמו קשה. מי שבא לכאן נפרד ממשפחתו וחי בחברה זרה. מעט נחמה יש בעובדה שהוא חש שכולם כאן כמוהו. כשהיה סגר, איש לא יצא ובא. אחר כך היו הגבלות על אפשרות המפגש עם בני המשפחה. אבל יש סיבה טובה לכך. אנחנו לא נענשים, אנחנו נזהרים".
רבקה לבל, המתגוררת בדיור המוגן ברמת־אפעל, עובדת כיועצת לארגונים וחברות בנושא תקנים בינלאומיים. "בימים הראשונים פחדנו מהלא נודע. חששתי שתהיה כאן הדבקה המונית שתפגע בחברים. אני גם נמנעת מלארח את בני משפחתי כדי לא לסכן אותם. היום אני יוצאת לעבודה לעיתים רחוקות מאותה סיבה. בעבודה פחדו ממני בשל המידע שזרם מבתי האבות, אפילו דרשו ממני בדיקת קורונה. זה יצר אצלי בלבול".
עניין הבריאות הנפשית, קובע פרופ' מימון, הוא הסיפור האמיתי שכמעט לא מדברים עליו. אך החיסון יהיה מהלך משנה משחק. "חיסנת בית אבות שלם – תוכל לפתוח אותו, ותוך חודש וחצי חודשיים מהיום כל העובדים, הדיירים ובני משפחותיהם יחוסנו – תמה המגפה. סוף סיפור. זה נשמע אולי פשוט אבל זה באמת פשוט. שום פתרון אחר לא יעזור. מה תעשה? תעטוף אנשים בניילונים?"
מנכ"ל משען עמרי כהן מספר כי בינתיים מנסים להנעים את זמנם של הדיירים באמצעות הופעות של זמרים במרחב הפתוח. "סיפקנו גם פרנסה לזמרים שפרנסתם נפגעה. כעת יש לנו קמפיין הרצאות של סופרים כמו יהושע סובול, נועה ירון ודורית רביניאן, שהרצאותיהם יועברו במעגל סגור. בינתיים זה נדחה בגלל גל התחלואה".
נירה (שם בדוי) מגבעתיים, שאימה הייתה מאושפזת במעון ההורים שלווה בעיר, אומרת כי תקופת הקורונה החריפה את הבעיה הנובעת מעצם השהייה במקום הנוטל מדייריו את האוטונומיה. "מַבנים להם את החיים, ללא בחירה מה לעשות בזמן שלהם. הדיווחים על תחלואה עצומה בבתי האבות ותמותה רבה הכניסו את כולם לפניקה, הם לא חשבו על עזרה נפשית כאשר נמנעת האפשרות לפגוש את בני המשפחה. הלחץ אף גרם לכך שהפעילות החברתית נעצרה כמעט לחלוטין. העובדות הסוציאליות עסקו בניירת ולא נתנו מענה. אימא שלי לקחה את זה קשה מאוד וזה השפיע עליה לרעה. היא ישבה שעות, בוהה באוויר, בלי יכולת לדבר עם החברות שנדרשו לשמור מרחק".
כמה זמן לא ראית את אימך?
"בגל הראשון כחודשיים. קניתי מכשיר 'משפחתון' שבאמצעותו יכולתי לנהל מעין שיחת וידאו. כשבעלי חלה בקורונה קראו לי לקחת אותה למיון, ונלחצתי שמא נדבקתי גם אני וכעת אימי תהפוך לגורם הדבקה לכל בית האבות. היא הושמה בבידוד, וגם אחרי שקיבלתי תשובה שלילית החליטו להשאיר אותה בבידוד לשבוע נוסף ליתר ביטחון, ללא צורך. הייתי מוכנה להביא מטפלת מבחוץ אך הם סירבו והעדיפו את הגישה המחמירה והמרובעת. משהו שם בשיקול הדעת היה לקוי".
מנהלת שלווה, הילית הירש־נסגי, דוחה את הביקורת מכול וכול. "אנחנו נוהגים מנהג בית שמאי, זה נכון, אבל התוצאה היא שחוץ משלושה אנשי צוות, איש בשלווה לא נדבק, בניגוד למקומות אחרים שבהם המגפה פרצה במלוא עוזה. בנינו נוהלי פנים נוספים על נוהלי משרד הבריאות. מקפידים על מסכות וחליפות מיגון. אצלנו ההגנה על הקשישים הייתה בראש סדר העדיפויות, ויש לזה מחיר. היו בני משפחה שנהגו לבוא בכל יום ונאלצו להתנתק. לא הבחנו בתופעות חריגות של דיכאון או פגיעה נפשית שלא היו קיימות קודם. אנחנו בית אבות העובד על תקינה קיימת. אי אפשר להצמיד איש צוות לכל דייר. ההסתכלות שלנו היא על המכלול, ולפעמים זה לא עונה על צרכים של פרט זה או אחר. בני המשפחה מבינים את זה ויש לנו עשרות מכתבי תודה מהם. עם זאת גילינו רגישות רבה במקרים מיוחדים, למשל לקשישים על ערש דווי, שבני משפחותיהם יכלו לבקרם".
אנחנו יושבים בביתן הפגישות, אחד משני ביתנים שהוקמו כדי לאפשר מפגשים בבטחה ובפרטיות על פי "מערכת שעות" מסודרת. את הערבים האחרונים מבלה הילית במסיבות חנוכה המתקיימות לכל מחלקה בנפרד, בשל המצב. "אחרי הכאוס הראשוני התעשתנו ובנינו שתי תוכניות חוסן, לצוות ולדיירים, ונקבל עליהן את פרס משרד הרווחה. שמחנו לגלות את נקודות החוזק שלנו, למשל, שלמרות הסגר וההגבלות הצוות התייצב לעבודה מדי בוקר. התוכניות מבוססות על פעילויות מגוונות, כמו סדנאות או חוגי ריקודים ושירה".
הנפש חשובה לא פחות
"הקורונה השפיעה עליי מאוד", אומרת מארה מבית האבות שלווה. "יש לי בן ובת שאני רואה פעם בשבוע ואת הנכדים לא ראיתי כבר כמעט שנה. לא נותנים להם להיכנס. אני מתגעגעת אליהם מאוד. עצוב לי. הפסקנו לצאת לתיאטרון ולקונצרטים. יושבים איש בחדרו כמו בבית סוהר. יוצאים לארוחת בוקר וחוזרים, לארוחת צהריים וחוזרים. בשבע בערב אנחנו במיטה. פעם חיינו חיים מלאים, עם זמרים ובדרנים או ביקורים מילדי גנים שהיו באים לשמח אותנו. כבר שנה לא ראינו אותם".
39 שנה הייתה אסתר מורה למוזיקה בגבעתיים. גם כאן בשלווה נהגה לנגן בפסנתר, עד שהעבירו אותו למועדון שאין בו שעה פנויה לנגינה עצמית. עם זאת, היא אינה מתלוננת על שעמום. "יש חוגים רבים, בכל יום יש מה לעשות. העניין הוא שכל מפגש עם המשפחה דורש לוגיסטיקה שלמה, הורדה על כיסא גלגלים ותיאום עם המטפלות, מה שלא היה קיים לפני כן. אני לא מפחדת מקורונה. שומרת כמה שאפשר, והשאר מלמעלה. אנחנו מדברים הרבה בטלפון. מצב הרוח שלי לא הושפע מהמצב".
"הנגיף חשף את חוסר השליטה שלנו", אומר לנו פרופ' אפרים יאול, מנהל המחלקה הגריאטרית לסיעוד מורכב במרכז הרפואי הרצוג ופרופסור חבר קליני בביה"ס לרפואה של האוניברסיטה העברית. "באמצע החיים, כשאנחנו מרגישים בריאים ופעילים, חיוניים ומשמעותיים, הכול מתהפך ומודיעים לנו שאנחנו מצויים בקבוצת סיכון לתחלואה ולתמותה עקב גילנו המבוגר ומחלות הרקע שצברנו. אנו מוצאים את עצמנו בסגר בבית, מנותקים, חסרי ערך ואחוזי חרדה. מחליטים בשבילנו שמוטב להישאר מבודדים בבתים, מנותקים מהילדים ומהנכדים, וכל זה למען ביטחוננו ובריאותנו. רבים מהמטופלים שלי חשים לחץ וחרדה וחווים מצבי רוח ירודים ודיכאון, אם זה בשל הבדידות ואם בעקבות השינויים בסדר היום וסגירת המקומות שהורגלו אליהם".
מה עושים?
"אני מתקשה להבין את ההלם והבהלה. הוותיקים שזוכרים מלחמת עולם שגבתה חיים של מיליונים, שואה שהכתה בעם היהודי, מגפות ואסונות טבע, יודעים שכל אלה הם חלק מהחיים. המערכת חייבת להרגיע, לעודד את היציאה לאזורים פתוחים במסכה, כי ההליכה והיציאה חשובות לזרימת הדם והחמצן, לתנועתיות המעיים ולחשיבה. לצרכים חברתיים ונפשיים יש חשיבות שאינה פחותה מצרכים גופניים. אדם זקוק לחברה, להכרה בערכו כאדם ולהיותו משמעותי וחיוני למשפחתו ולאחרים".
