הרבה מים זרמו בקדרון בטרם התפנה בג"ץ לדון בעתירת עמותת "מוקד". זו הוגשה בקיץ 2018 נגד משטרת ישראל וכן נגד מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך, השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, השר לשירותי הדת דוד אזולאי ושרת המשפטים איילת שקד. מכל אלו, רק מנדלבליט עוד מכהן בתפקידו; ארדן הוא שגריר ישראל באו"ם, אלשיך אזרח מהשורה, שקד חברת כנסת ואזולאי הלך לעולמו. משטרת ישראל, כמובן, נותרה משטרת ישראל, וגם דיכוי זכויות היהודים בהר לא השתנה כהוא זה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
הסיפור שאינו נגמר: הסטוריז כובשים את הרשתות החברתיות
נורמליזציה: הפולנים בהתנגשות חזיתית עם מרוקו
הערב זה מתחיל – שידור כנס המודעות הכלכלית
ניכר שהמשטרה ושאר הרשויות מוטרדות לא מעט מהעתירה של "מוקד – המרכז הישראלי לקידום הדמוקרטיה והגנה על זכויות אדם", שהוגשה באמצעות עו"ד ד"ר איתן פינקלשטיין. רק כך אפשר להבין לא פחות מ־12 בקשות דחייה למתן תגובה שהגישו נשואי העתירה לאורך שנתיים וחצי. עשרות עתירות, אולי אפילו מאות, הוגשו ב־53 השנים האחרונות בעניין הר הבית, וכולן או כמעט כולן נדחו על הסף כלאחר יד; אבל נראה שהעתירה הזו יוצאת דופן ומאתגרת את הרשויות.
כי מה טענה המשטרה לאורך השנים? שהר הבית הוא אתר רגיש ולכן גם זכויות אדם שבית המשפט היה עומד על מימושן בכל מקום אחר בישראל אינן יכולות להתקיים בהר. המשטרה טוענת שניתן לה שיקול דעת רחב בעניין ההיבטים הביטחוניים של תפילת יהודים במתחם, ומכיוון שתפילה כזאת עלולה להוציא את המוסלמים משלוותם ולגרום להם להתפרע, שאין לאפשר אותה. בית המשפט מגבה את טענות המשטרה פעם אחר פעם.
אולם פינקלשטיין ועמותת מוקד פנו לכיוון אחר מהמקובל בעתירות בתחום, ועתרו לא נגד עצם סמכות המשטרה לפגוע בזכויות האדם של יהודים בהר כדי "לשמור על הביטחון" אלא נגד השימוש בסמכות הזו דרך קבע. עיקר הוויכוח נסוב בעניין סעיף 4א(א)1 לפקודת המשטרה הקובע כך: "מצא שוטר כי קיים חשש ממשי לפגיעה חמורה בביטחון הנפש או הרכוש, רשאי הוא להורות לכל אדם הנמצא באזור או במקום שבו קיים החשש האמור, הוראה סבירה הדרושה באופן חיוני לשם הצלת הנפש או הרכוש או למניעת הפגיעה, ובכלל זה להורות על מניעת גישה לאזור או למקום, או יציאה ממנו". כמו כן רשאי השוטר "לעשות כל פעולה הדרושה באופן חיוני, ולהשתמש בכוח סביר כלפי אדם או רכוש לצורך ביצוע פעולה כאמור".
המשטרה משתמשת בסעיף הזה כדי לאסור עד אחרית הימים תפילת יהודים בהר ושאר גילויים של ריבונות ישראלית או פולחן יהודי. רק השבוע, אישה ששרה את ההמנון הלאומי ביציאה מההר נדרשה למסור למשטרה את תעודת הזהות שלה – ככל הנראה כדי להרחיקה מהאתר. על קבוצה של סטודנטים שנשאו מנורה מאולתרת בדגם מנורת שער טיטוס ומנורת סמל המדינה נאסר להעלות אותה ההרה. כן, שנים של מעצרים, הגבלות, רשימות משטרתיות של "מסורבי עלייה", בידוק מפלה ויחס פוגעני כלפי יהודים בהר הבית מסתמכות כולן על תת־סעיף אחד ויחיד בחוק, תת־סעיף שמתברר שמנסחיו כלל לא התכוונו להעניק לו פרשנות נרחבת כל כך.
הסעיף התמים־לכאורה הזה נקבע במקורו כדי לאפשר לשוטר הפשוט בשטח לחסום כביש שאירעה בו תאונה, למנוע גישה לאתר שנוצרה בו סכנה מיידית וכיוצא בזה, וזאת בלא שיצטרך לטרוח להוציא צו מבית משפט בעניין שדורש טיפול משטרתי דחוף. אולם הסעיף מנוצל בידי קובעי המדיניות, כלומר הרחק מעל דרג השטח, כדי להצדיק התנהלות המפלה יהודים לרעה בהר הבית בדרך קבע. וביתר בהירות: לא כהוראת שעה בנסיבות חירום הכרחיות, אלא מאז ולתמיד.
ככלות הכול אין – וסביר להניח שלעולם לא יהיה במדינת ישראל – חוק שאוסר על יהודים להתפלל בהר הבית ומתיר זאת למוסלמים בלבד. ממילא, כדי להצדיק מעצר יהודים שמתפללים או משתחווים בהר יש לנמק זאת בסמכות המשטרה לעשות כל שנכון בעיניה כדי "לשמור על הסדר הציבורי". בינגו: לשם כך בדיוק גויס סעיף 4א(א)1 לשימוש בשדות הקרב המשפטיים.
אולם המהלך המשפטי המפוקפק הזה עלול להגיע למחוזות רחוקים מאוד ואפילו מופרכים. אם די בסמכות המשטרה העקרונית כדי להתיר לה לעשות ככל העולה על רוחה, כולל ביטול כלאחר יד של זכויות יסוד דמוקרטיות כמו חופש הפולחן וחופש הגישה, למה לעשות זאת רק בהר הבית? באותה מידה מפכ"ל המשטרה עשוי להחליט לחסום מעת לעת דרכים עירוניות ובין־עירוניות כדי להפחית את מספר ההרוגים בכבישים או כדי להפחית את זיהום האוויר. לחלופין, בעקבות גחמה של גורם פוליטי רב כוח כלשהו, הוא יוכל לאסור את גישתם של להט"בים או נושאי דגלים שחורים או נכים או כל ציבור ממורמר אחר לבית ראש הממשלה, בנימוק שהדבר נועד "למנוע חיכוך" או משהו מעין זה. וכל זאת תחת המטרייה החוקית הנרחבת של סעיף 4א(א)1 הכול יכול.
לפני כשלוש שנים, ב־23 במרץ 2018, פורסם פה ריאיון בעניין עם הרב יובל שרלו, ראש עמותת מוקד. בעת ההיא קיוו הרב שרלו ומי שמייצג אותו בעתירה, עו"ד פינקלשטיין, שלא יהיה צורך לעתור לבג"ץ: הם הסתפקו בפנייה לרשויות הרלוונטיות. אך במהרה התברר להם שלתביעתם אין כל קשב ברשויות.
"לי מפריעה העובדה שהאפשרות לעלות להר הבית ולהתפלל בו חסומה בפני יהודים", התבטא הרב שרלו בריאיון. "עמדתי ההלכתית היא שבהחלט צריך להינתן לנו חופש לעבוד שם את א־לוהינו במקומות המותרים. מצד שני, מותר בהחלט להתחשב בשיקולי ביטחון ומדיניות ולא צריך לדפוק את הראש בקיר ולהצית אש. יש לעבוד בשכל ובמתינות, אבל לא נראה לי שהמשטרה היא שאמורה להכריע בין השיקולים. זו צריכה להיות הכרעה ציבורית, חוקית, בהסדרים הראויים. אני מתנגד לכך ששיקולי משטרה יכריעו. אני מאמין שיימצא הסדר שמצד אחד ישמור על הסדר הציבורי ומצד שני לא ינציח את המצב המחפיר הזה, של איסור תפילה והשתחוויה בהר הבית".
במכתב ששיגר אז הרב שרלו באמצעות עמותת מוקד למפכ"ל, ליועמ"ש מנדלבליט, לשרת המשפטים, לשר לשירותי הדת ולשר לביטחון הפנים, נכתב: "פרשנות תיאורטית אשר תסבור כי סעיף 4א' לפקודה מאפשר למשטרת ישראל לפרסם הוראות קבע המגבילות זכויות אדם של אזרחים מטעמים ביטחוניים, וזאת בלי חקיקה או פנייה לקבלת צו מבית המשפט, עלולה להפוך את מדינת ישראל למדינת משטרה, שבה המשטרה לא רק אוכפת את החוק אלא מחוקקת אותו".
במכתבים שנשלחו בשם הרב שרלו נסקר הרקע לתיקון לחוק שהביא להוספת סעיף 4א(א)1 המדובר. דברי ההסבר שנלוו להצעת החוק אכן מוכיחים שמטרתה התמודדות של רשויות החירום עם אירועי אסון המוניים. החקיקה "הוכנה במקורה במסגרת עבודתה של הוועדה הבין־משרדית לחומרים מסוכנים ופגעי טבע", נכתב בדברי ההסבר, "ומטרתה לאפשר התארגנות נאותה של כל הגופים הממלכתיים הנוגעים בדבר".
בסופו של דבר אמנם אפשרה החקיקה גם סמכויות מיוחדות באירועי חירום שאינם בגדר אסון המוני, אולם מכאן ועד לשימוש קבוע בתת־הסעיף כדי להצדיק מדיניות שמבטלת לנצח וכלאחר יד זכויות אדם בהיקף סיטונאי – המרחק רב מאוד. ממש כמרחק שבין רוסיה הסובייטית לישראל הדמוקרטית.
שלט "אין כניסה ליהודים", בגרסה האלקטרונית
הכעס של העותרים מופנה במיוחד כלפי השלט שהציבה המשטרה בכניסה לשער הלל (המוגרבים) ובו הוראות "בדבר אופן הלבוש, האיסור הקבוע על פעילות הפגנתית, האיסור בדבר פעילות דתית/פולחנית בעלת סממנים חיצוניים גלויים, האיסור על הכנסת תשמישי קדושה והאיסור בדבר הכנסת משקאות חריפים".
אלה "הוראות המגבילות באופן מהותי את חופש הפעילות במקום", כתבו אנשי מוקד, "לרבות פגיעה חמורה בחופש הפולחן ללא סמכות. האיסורים בדבר פעילות הפגנתית ופעילות דתית, ובפרט בשעה שהם מופנים כלפי יהודים בלבד תוך פגיעה בשוויון בינם ובין מוסלמים שאיסורים אלו לא חלים עליהם… יש בהם כדי לפגוע בזכויות המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".
הרב שרלו ועמותת 'מוקד' מצפים כעת מבג"ץ להורות למדינה לעשות בדיוק מה שדרש ממנה בפסק דין מוחמד עליאן בעניין החזרת גופות מחבלים ב־2017 – להסדיר את העניין בחקיקה בתוך שישה חודשים
בתשובה לתגובת המדינה לעתירה טורח פינקלשטיין להסביר שבניגוד לעתירות קודמות, שם תבעו העותרים להעדיף את חופש הפולחן על פני שיקולי הביטחון, עתירתו כלל אינה מבקשת זאת. "אפשר אף לומר את ההפך", טוען פינקלשטיין. "העתירה מניחה שאם תהיה חקיקה שתקבע מנגנון המאזן בין צורכי הביטחון לזכות השוויון והפולחן, היא בוודאי תעמוד במבחני ה'תכלית הראויה' שכן העותרת מסכימה לחלוטין שצורכי הביטחון הם תכלית ראויה שיש להתחשב בה".
הוא גם מדגיש שאינו טוען מה שנטען בעשרות עתירות קודמות בעניין ההר, שאין למשטרה סמכות לאסור תפילת יהודים שם. "ניתן אף לומר את ההפך: העתירה מניחה שבהתאם לסעיף 4א(א)1 לפקודת המשטרה, יש למשטרה סמכות ליתן הוראה זמנית שכזו". אך כל שהעתירה מבקשת הוא לא להפוך את הזמני ואת הוראת השעה לחוק ולנוהל קבע.
בהרכב השופטים בדיון ביום ראשון ישבו השופטים אסתר חיות, מני מזוז ויעל וילנר. ההרכב אינו מותיר סיכוי רב לעתירה, ואולי זו גם הכוונה המקורית בקביעת ההרכב המסויים הזה. בכל אופן, הרב שרלו ועמותת מוקד מצפים כעת מבג"ץ להורות למדינה לעשות בדיוק מה שדרש ממנה בפסק דין מוחמד עליאן בעניין החזרת גופות מחבלים ב־2017 – להסדיר את העניין בחקיקה. בעניין עליאן קבע בית המשפט שכאשר המדינה פועלת בלא סמכות אולם קיים חשש שסעד מיידי יגרום לבעיה ביטחונית, יש לאפשר למדינה פרק זמן של שישה חודשים כדי להסדיר את הנושא בחקיקה מאוזנת ומידתית.
בעתירה ביקש פינקלשטיין לברר אם מתקיימות במשטרה מעת לעת הערכות מצב בשאלה אם תפילת יהודים בהר עדיין בלתי אפשרית מבחינה ביטחונית, כפי שהיא מתעקשת לטעון, או שמא זהו איסור שרירותי קבוע שהרלוונטיות שלו לא נבחנת עוד. בתגובתה התחמקה המשטרה מהדרישה הזו ולא פירטה כל מועדים שהדבר נבחן בהם – ומכאן קצרה הדרך לשער שלא נערכו כל הערכות מצב כאלו, אפילו לא למראית עין.
אם לא די בכך, הרשויות טענו בתגובתן שהשלט האוסר על תפילה בהר קיים בכניסה אליו "לפחות משנת 2003, וככל הנראה ולמיטב הידיעה גם שנים רבות לפני כן, כאשר בשנת 2015 חודש השלט ובמסגרת זו נערכו בו עדכוני נוסח קלים". העובדות, כפי שאפשר לשער, שונות לחלוטין. בשלט שניצב בכניסה להר בשנת 2014, למשל, לא נכלל כל איסור על תפילת יהודים בהר כפי שמופיע בשלט בגרסתו הנוכחית.
כפשרה חלופית מציע פינקלשטיין להורות לרשויות לערוך "בחינה עדכנית של המצב באופן קבוע, בלא תלות בהגשת עתירות שלאחר 12 דחיות של שנתיים וחצי גורמות לדיון בנושא. על ההוראות לשאת אופי זמני. בכל חודש יתקיים דיון שתכליתו קביעת האיזון הראוי בין הזכות העקרונית של יהודים להתפלל בהר הבית ובין צורכי הביטחון, כאשר השלט עם ההוראות הקבועות שנמצא בכניסה להר יוחלף בשלט אלקטרוני שבו יופיעו ההנחיות התקפות לחודש שלאחר הדיון, כאשר כהקדמה להנחיות יירשם הנוסח הבא: 'בדיון שהתקיים ביום (תאריך הדיון) בראשותו של (בעל התפקיד שישב בראש הדיון) שתכליתו קביעת האיזון הראוי בין הזכות העקרונית של יהודים להתפלל בהר הבית לבין צורכי הביטחון, הוחלט שבמהלך שלושים הימים החל ממועד הדיון יחולו ההוראות שיפורטו להלן' ולאחריו יפורטו כללי הביקור בהתאם להחלטה שתתקבל בדיון".
בתגובת המשטרה, אגב, היא הגדילה לעשות ואיימה שבעצם הסרת השלט, אם יורו לה על כך, קיימת סכנה ביטחונית. פינקלשטיין מוסיף לציין שבמשטרה טענו לאחרונה במכתב ששיגרו לאחד מפעילי ההר ש"לא קיימים נהלים המסדירים את כללי הביקור בהר הבית".
"נמצאנו למדים", הוא מגיב על כך בציניות, "כי אליבא דמשטרת ישראל נהלים כתובים המסדירים את כללי הביקור בהר הבית לא קיימים, אך שלט המודיע לציבור על הנהלים הללו ומעניק תחושה מוטעית למי שקורא אותו כאילו מדובר בדבר חקיקה מוסמך שמוצב במקום בסמכות וברשות, קיים גם קיים. כיצד הדברים מתיישבים? למשיבים הפתרונים. בית משפט נכבד זה מעולם לא התיר לממשלה או למשטרה לבצע פעולה המנוגדת לחוקי היסוד".

?????
עו"ד איתן פינקלשטיין
תנועת "סטודנטים למען הר הבית" ניצלה את חג החנוכה כדי להעלות את הדרישה להשיב את מנורת המקדש למקומה בהר הבית ולאפשר שם את חידוש הפולחן היהודי. ביום שני הגיעו חברי התנועה לשער הכניסה להר, מצוידים בדגם המנורה המוכרת משער טיטוס ומסמל המדינה תחת הכותרת "מחזירים את המנורה מרומא לירושלים". השוטרים המוצבים במקום מנעו מהם מלהכניס את החפץ הזה עמם לשטח ההר. הם גם הקשו על חלק מהסטודנטים לעלות להר לאחר מכן, בחשד ל"פרובוקציה".
משיבים את המנורה למקומה
דבר, 3.3.1948
בעיצומה של מלחמת השחרור השתמשו הערבים בקלף הזמין תמיד בידם – הר הבית – כדי להאשים באו"ם את יהודי הארץ בנסיון לפוצץ את כיפת הסלע ומסגד אל אקצה. בהמשך המלחמה נקרתה בפני צה"ל האפשרות לפוצץ את המסגדים ולכבוש את ההר ואת העיר העתיקה אולם ישראל נמנעה מכך. גם במלחמת ששת הימים, כידוע, לא נגעה ישראל במסגדי ההר לרעה, אך סיסמת "אל אקצה בסכנה" מוסיפה להישמע ללא הרף.
"בוז ואיבה
למקומות הקדושים"
