לפני שנתיים הזמין אותי ידיד נפשי איציק פינקל לקונצרט של ה"אורקסטרה" המיתולוגית של ראשון לציון. בשנים האחרונות נהג להיעלם מדי יום שלישי אחר הצהרים כדי להתמכר לאהבתו החדשה: הטוּבּה. כלי ענק שכדי לשאת אותו צריכים כוחות על וכדי להפיק ממנו צלילים נדרשת נשימה ארוכת נגן. הקונצרט היה מלהיב. איציק ישב בשורה האחרונה, עם כלי הנשיפה הכבדים וניכר בו שהוא נהנה מכל רגע. לקראת סוף הקונצרט הופסקה הנגינה והמנצח ביקש לכבד את איציק פינקל שבדיוק באותו יום מלאו לו שמונים שנה. הקהל קם על רגליו ומחא כפיים. איציק נראה באותו רגע שמי שמעדיף להשתתף ב"לעוף על המיליון" – אותה תכנית טלוויזיה שבה המתמודד צונח אל תוך חור שנפער בבמה. טקסים שבהם הוא עומד במרכז הבמה לא דברו אליו. הוא העדיף טקסים שבהם הוא זה שמארגן הכול מאחורי הקלעים, סוחב את הספסלים, מתקין את ציוד ההגברה, מוודא שתרועת החצוצרות תכנס בזמן וש'התקווה' תנוגן בדיוק בסיום הטקס.
אותן ריאות אדירות עוצמה שאפשרו לו לנגן בכלי הענק הזה, אותם כוחות שבעזרתם נשא את המשא הכבד, בגדו בו בחצי השנה האחרונה. הוא נחלש ואת זה הוא כבר לא יכול היה לסבול. הוא לא וויתר. בחודשים הראשונים למחלתו גרר עצמו מדי יום לבית הכנסת, כן, גם בשעה חמש בבוקר, כדי לעשות את מה שעשה עשרות שנים: להיות הראשון, לפתוח את הדלת, להדליק את החימום ולשפצר את בית המדרש לקראת המניין הראשון. זמן ההכנות עלה כמעט תמיד על זמן התפילה עצמה אך זה היה הנוסח שלו. תפילה בנוסח עדות פינקל. מהתפילה – ישר לבסיס עם עצירה לקפה בתחנת דלק קבועה. גם לשם הגיע ראשון, עוד לפני שהחייל הראשון, טרוט העיניים, התייצב ליום החדש.
איציק פינקל נולד בתל אביב הקטנה של שנות השלושים, למד בבי"ס ביל"ו וב"אורט" והתגייס לחיל האוויר. בבית הספר לטיסה שימש, איך לא, רס"ר משמעת. כשהשתחרר, נישא למירי, רעייתו מזה 59 שנה והיה מנהל אגף המשק בעיריית ראשון לציון. הוא עזב ברגע שהעירייה לא עמדה בתנאי הסף להיות ראויה לו. צה"ל קרא לו. אחד ממפקדיו בגדוד 980 שמע שהוא פנוי להובלה והציע לו לשמש קצין ניהול בפיקוד העורף, תחילה במילואים ואחר כך בהתנדבות מלאה. איציק לא הסס לרגע ולא היה מאושר ממנו ללבוש שוב את המדים. הוא אהב מדים, לא בשל הגנדור והעיטור אלא בשל העניין שאותו הם מסמלים: תחיה מול שואה, הדר מול השפלה, עוצמה מול נרדפות של עלילות ופוגרומים. צבא יהודי שקם לתחיה במדינת ישראל לראשונה מאז החורבן חייב להיראות בכל העולם במלוא עוצמתו לבל תהין אומה מאומות העולם להעלות על דעתה כי ניתן יהיה שוב לשעבד או לדכא את העם הזה. כאשר קבל את "אות הנגד המצטיין" מהרמטכ"ל – לא היה גאה ממנו אבל משתם הטקס, חזר אל העבודה בבסיס. יש עוד קורס להכין וחסר למישהו שהוא לא יהיה מושלם.
לפני ארבע שנים הזמין אותי לטקס הפרידה של הרמטכ"ל דאז, רא"ל בני גנץ, מבה"ד 16, בסיס פיקוד העורף. לא יכולתי לסרב. בבוקר צחצחתי נעליים (משהו שלא עשיתי 35 שנה) ולפקודתו הגעתי לבסיס בשעת בוקר מוקדמת. חיפשתי חנייה ואז הבחנתי בשלטים על מקומות החנייה הספורים המוקצים לבכירים על תואריהם מב"ס, סמב"ס עוד קצין או שניים והאחרון נשא שלט עם שלוש מלים: "רנ"ג איציק פינקל". ההערכה כלפיו לא התבטאה רק בהקצאת מקום חנייה אישי. בשעות שבהן המתנו לרמטכ"ל, כאשר ערך לי סיור מודרך בבסיס, נתקלנו בחיילים המתאמנים לקראת תצוגת התכלית של פינוי והצלה, שהייתה, יש לציין, מרשימה ביותר, ובכל פינה שאליה הגענו החיילים הזדקפו והצדיעו. הבטתי בפניהם: לא הייתה שם אותה ייראה מקובלת של חייל מפני מפקד אלא יותר תערובת של יראת כבוד והרבה, הרבה אהבה.
הם ידעו שיחד עם המשמעת הקפדנית שהוא דורש מהם, ההופעה המצוחצחת, המדים ללא הרבב וההופעה החיילית המושלמת, הוא יעשה הכל כדי שגם יצליחו לבצע את תפקידיהם, החל בלוגיסטיקה המורכבת, הציוד הפועל ללא תקלות והעזרים הטקטיים וכלה במזון, בתנאי המגורים וברווחה הכללית.
מאחורי המעטה הקשוח, התובעני והתקיף, הסתתרה נשמה לא רק בגודל של טובּה אלא של אורקסטרה שלמה. כל מכריו ידעו שהדרישות הקפדניות שלו היו בראש ובראשונה כלפי עצמו. הוא מעולם לא איחר ולא דרש מאחרים דברים שלא קיים, גדולה כקטנה, באופן אישי. נאמנותו לחבריו לא ידעה גבולות אך ביקורתו, כל אימת שגילה חוסר יושרה, בגידה בערכים או רשלנות, הייתה מטילת אימה. גם אני לא נמלטתי מדי פעם מביקורתו. הוא אמר לי תמיד את אשר הוא חושב ולא הסס לנזוף בי, כחבר להנהלת הקהילה, על שגיאותיי, ולא חסרו כאלה. אף פעם לא נעלבתי. ידעתי שאולי זה לא נעים לשמוע אבל זה בא ממקום של אמת, וכן, גם אהבה.
הוא שנא אי סדר. נדמה היה שכאשר נכנס לבית הכנסת, היו כל הסידורים מסתדרים מאליהם לפי הגודל וכמעט שניתן היה לשמוע את סידור החזן צועק "הקשב!". נהגנו להתבדח כי המתפללים בעיניו הם רק טרחנים שכל מה שהם עושים הוא להפר את הסדר והניקיון שכה עמל להשליט בבניין וכי היה מוותר עליהם בשמחה. אבל זו הייתה רק בדיחה. הוא אהב את קהילת "גבורת מרדכי" בגבעתיים שנמנה שנים רבות בין מנהיגיה והיה מוכן לעשות הכל למען כל אחד.
איציק לא יכול היה לשאת צביעות. תחמנות הייתה ממנו והלאה. ניתן היה לייצר סרגלים לפי מידת יושרו. דבר נוסף שעליו לא סלח – סטייה מהרעיון הציוני ומראיית מדינת ישראל כראשית צמיחת הגאולה הייתה עבורו חטא של ייהרג ובל יעבור. כאשר הרב קוק כתב עוד לפני קום המדינה ש'מדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם', מן הסתם התכוון לכך שאיציק פינקל ימתקן אותו כיסא. חייו נעו בין עבודתו, שירותו הצבאי, משפחתו והקהילה שאותה הנהיג ביד רמה עשרות שנים, גם כאשר לא נשא בתפקיד פורמלי. לכולם התייחס באותו מידה של קדושה, מדינת ישראל הייתה "בית הכנסת" שלו וצה"ל – ארון הקודש.
מירי אומרת כי הוא היה אדם של שחור ולבן. אומרים שאנשים הרואים את העולם בצבעים של שחור ולבן מפסידים את יופיו ולא נהנים ממנו. פינקל הוכיח כי גם לשחור וללבן יש הרבה יותר מחמישים גוונים ואלה נותנים למתבונן אפשרויות בלתי מוגבלות של יופי, עוצמה ויכולות. בלכתו מעמנו, העולם אולי איבד אדם, מפקד, חבר אחד. אנחנו איבדנו עולם שלם.
