במשך שלוש דקות תמימות חיבק אביו של אהוביה ז"ל, אברהם סנדק, את הרב שמואל אליהו ולא הרפה מאחיזתו. אט אט הפך החיבוק לבכי גדול. איילת, אימו של אהוביה, עטפה בחיבוקה את שלהבת, חברתו של אהוביה, וכל מי שהיה בחדר בכה איתם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מות הנער אהוביה סנדק: השוטרים המעורבים לא נחקרו
– הרשת סוערת: האם ראש המועצה העמיד פנים שהתחסן?
– הותר לפרסום: נעצר הרוצח של אסתר הורגן ז"ל
אהוביה בן ה־16 וחצי, הבכור מבין ילדי משפחת סנדק, נהרג בתאונה שאירעה סמוך לכוכב־השחר בתום מרדף משטרתי של כוחות היחידה המרחבית של המשטרה בשומרון ויהודה (ימ"ר ש"י) בעקבות חשד שנערים יהודים יידו אבנים על פלסטינים. מלבד אהוביה שהובא למנוחות ביום שני בלילה, ארבעה נערים נפצעו קל באירוע: שני קטינים ששמם אסור לפרסום, ושני בגירים – צבי יהודה קטן ויוסף אפרים גוזלן, הנשוי לירושלים.
"כל מי שכואב לו שהוא רחוק מאהוביה – שישתטח על האדמה", מציע אברהם לעשרות המנחמים שהתקבצו בסלון ביתם בבת־עין. "לא משנה איפה הוא, כביש אספלט, תחנת אוטובוס, הוא ירגיש את אהוביה מחזיר לו חיבוק. אהוביה עכשיו בתוך כל ארץ ישראל".
בימים שלישי ורביעי פגשתי את בני המשפחות של הפצועים וביקרתי בשבעה בבית־עין. בני המשפחות מתארים תחושות קשות של התנכלות לילדיהם. "העולם תפוס בכל מיני כותרות", אומרת איילת בשבעה, "הדם של הבן שלי הוא מראה ליחס העוין אל הנערים האלה. זו הכותונת המוכתמת בדם. למרות כל ההכפשות, העינויים, ההריסות, כמה שהרסו להם – הם המשיכו לבנות, שוב ושוב הם בנו, לא התייאשו. לחבר'ה האלה יש גבורה, יש להם אור, אבל לא רואים את האור שלהם".
במעוז־אסתר, הגבעה שבה גר אהוביה, סמוך לכוכב־השחר, גרה גם שלהבת גולדשטיין. הוא עם הבנים והיא עם הבנות. כשהביעו כוונה להתארס, יעצו להם ההורים בתיווך הרב של בת־עין שימתינו עוד שנתיים, ושייפגשו אחת לחודש. לילה לפני שנהרג אהוביה הוא התקשר לשלהבת וביקש להיפגש, אף שעברו רק שבועיים ממועד הפגישה האחרונה. השניים נפגשו, ולמעשה, נפרדו. "האור שלו איתנו, האור שלו לא עזב אותנו", היא אומרת, ומספרת שאחד הדברים האחרונים שכתב לה, הוא שהוא לא אוהב מספיק את ארץ ישראל. חבר אחר מספר שכאשר דנו בשאלה מה יהיו מוכנים לעשות למען הארץ, אהוביה אמר שהוא מוכן למות על יישוב הארץ. הוא התכוון לזה, מעיד החבר. חברים אחרים מספרים שהוא היה "האבא והאימא של הגבעה", בונה, משפץ, מתקן, מבשל, מסדר. מה שצריך.
אפרת עטיה, מעוז-אסתר: "אהוביה נהרג בצורה מזעזעת, בעקבות התנהגות מזעזעת של המשטרה. בואו נראה מה היה מפעל חייו, ונראה איך ממשיכים הלאה ואיך מושכים כוחות מהאישיות שלו"
"אהוביה באמת היה ילד מתוק ומיוחד, בעל חלומות", אומרת אימו איילת. "הוא אהב את התורה, אהב את השם, אהב את הארץ". הוא נולד בגוש קטיף, שם גם הכירו הוריו. משנת 1999 התגורר במורג. "כבר בהיריון ידענו שנקרא לו אהוביה, זה היה כשהתחילו הדיבורים של אריאל שרון על הגירוש. אחרי הגירוש אמרתי לבעלי שכל מקום שאלך לגור בו, יהיה עם בר־רשות ותב"ע מסודרת. נשרטתי. הייתה לי טראומה מזה, ואהוביה לא ראה את הדברים עין בעין איתי. הוא יישם את מה שכל כך האמנו בו".
"כשאהוביה היה קטן, חבר שלו מהכיתה חלה בסרטן", מספר אביו, "ולכן אהוביה עמד בראש חבורה שקראו לה 'מעשים של אור'. הוא היה ממציא רעיונות למעשים טובים, ובכל יום חמישי עשינו יחד דברים טובים, להרבות אור ולתרום לחברה, והרבה פעמים זה התבטא מול חיילים. אני זוכר אותו רץ לחלק קעריות מרק לחיילים.
"לפני חצי שנה, צעדה שבה הוא השתתף התפתחה לתקרית אלימה מול כוחות מג"ב. הוא סיפר שמג"בניקים פגעו בו וכל הראש שלו התמלא דם. הוא אמר להם לא לנגב ממנו את הדם, כדי שבמשך כל החקירה יראו אותו ככה, עם הדם על הפנים, ואז הוא נתן להם להכיר אותו. סיפר על עצמו. סיפר שהוא אוהב את התורה והקדושה, סיפר על הערכים שלו, על ארץ ישראל. פתאום הם הכירו בן אדם מאיר וערכי. אהוביה סיפר שהמג"בניקים שהרביצו לו התחילו לבכות.
"אהוביה היה 'מגובש' מגיל צעיר. הוא הספיק הרבה בזמן קצר", המשיך האב לספר, "מה שאנשים עושים במאתיים שנה, הוא עשה ב־16 שנים. הקים יישוב בארץ ישראל וטיפח אותו, הספיק ללמוד בישיבה קטנה ובכולל, שלבים שאנשים עוברים בגיל מאוחר. מגיל שלוש למדנו תורה יחד, לבקשתו. הוא ביקש שאני אקרא את הפסוקים 'עם השיר', כלומר עם הטעמים, וכששאלתי אותו שאלות כדי לראות אם הוא מבין, הוא היא חוזר על כל הפסוק עם הטעמים. למדנו ככה את התנ"ך כמה וכמה פעמים.
"באחת הפעמים שהגענו לספר מלכים וקראתי פסוקים שעסקו בחורבן הבית, כשהלב שלי היה קרוע, רציתי להציץ בו ולראות מה קורה איתו, ופתאום גיליתי שהוא לא על הכיסא. מצאתי אותו מתחת לשולחן מנסה לעשות קריעה בבגד שלו. 'כמו שדוד ואבשלום עשו', הוא אמר לי והתחיל למנות את כל האירועים שלמדנו עליהם שעשו קריעה בזמן של אבל. בפעם אחרת, המלמד שלו סיפר לי שכשהם למדו את הסיפור על הרוגי מלכות ועל רבי עקיבא שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, אהוביה געה בבכי, לעיני כל הילדים הנדהמים שלא הבינו על מה המהומה".
אחת מהפעולות שאברהם מבקש לעשות לזכר בנו היא סדרת חינוך למשטרה. בעיקר לימ"ר ש"י. "ששוטרים ייפגשו עם נערים פנים אל פנים אחת לכמה זמן, שיכירו אותם. אני בטוח שזה יוכל לפעול על חלקם". אחד מהנוכחים בחדר דוחה את הרעיון: "הנערים לא יגיעו".
"למשטרה אין כלום"
יום קודם לכן, בשעה 12:00 ברחבת בית המשפט לנוער בבת־ים נאספו רק כמה בחורים, נערי גבעות, שבאו לתמוך בחבריהם. 24 שעות קודם לכן, נחשדו החמישה ביידוי אבנים על פלסטינים חפים מפשע. בפרוטוקול הדיון בעניינים של הבגירים, טענה המשטרה שהם "ברחו כשהמשטרה דולקת אחריהם, תוך כדי נסיעה מהירה ופראית, סיכון חיי אדם, ונסיעה נגד כיוון התנועה. לאחר זמן מה, החשודים פנו שמאלה לעבר כביש גישה לכיוון בסיס חיל האוויר, שם הם איבדו שליטה, הרכב התהפך, שני הבגירים ניסו לברוח ושני הקטינים נפגעו". כשהם נשאלו על חשוד נוסף, טוענים במשטרה, הם סירבו לומר אם היה איתם חבר נוסף. לשאלת עורכי הדין מ"חוננו" נתי רום ועדי קידר המייצגים את הארבעה, אם השוטרים זיהו את העבירה שביצעו לכאורה החשודים, ענה בא כוח המשטרה שלא היה זיהוי.
רום וקידר אמרו כי החוקרים ניסו לגלגל את האחריות הפלילית להריגתו של הנער על הפצועים. הם טענו כי "מדובר בפרשיית טיוח נוראה ומטרידה ביותר. שוטרים ניגחו רכב, כתוצאה מהניגוח נהרג נער, יש תלונה נגד השוטרים בגין רצח, והמשטרה זורקת את זה על נערים במקום לקבל אחריות. אפשר לסגור את המשטרה. מלבד הבושה והשפל המוסרי, יש כאן שיבוש חקירה, והתנהלות פלילית ברמות הכי גבוהות של המשטרה. אנחנו לא נשתוק ולא נעצור עד שהצדק יצא לאור".
בני המשפחות חושבים שמדובר בעלילות. "ממציאים שהם זרקו אבנים", אמר לי לאחר הדיון אביו של אחד הקטינים, ששימש שנים רבות בתפקידים ברבנות הצבאית. "התובע הגיע בלי ידע ולא ענה לשום שאלה שנשאל בדיון. גם השופטת ראתה את זה. הם ביקשו להאריך את המעצר בעשרה ימים והיא פסקה יומיים.
"אנחנו מחנכים את הילדים שלנו לנאמנות למדינה ולחוק, אבל כל ההתייחסות אליהם היא כאל עבריינים, פליליסטים, טרוריסטים, זה דבר חמור ביותר. נער גר בגבעה – בגלל זה הוא עבריין? במקום לטפל בהם בצורה סבירה עם מדריכי נוער, היחס אליהם מאל"ף ועד תי"ו הוא כאילו כל הזמן הם עוברים על החוק. מתנכלים להם בצורה ברוטלית וגסת רוח, תוך ניסיון לנצל את המצוקות של הנערים האלה, ואלה התוצאות – רודפים אחרי נערים בצורה בלתי סבירה – ואחד מהם מת. הבן שלי נחבל קשות וגם הקטין השני. הם מצויים בטלטלה שההחלמה ממנה צריכה לארוך ימים, ובמקום זה הם נמצאים בתנאים לא אנושיים".
"לפי מה שאני מבין בהבנתי הדלה, למשטרה אין דבר וחצי דבר ביד", אומר אביו של הקטין השני, איש חינוך מיו"ש. "מתעלמים לגמרי מהטענה שהתמונות של הרכב בזירה מעידות על נגיחה של הרכב המשטרתי ברכב של הנערים. הטענה הרשמית היא שזה נמצא בחקירת מח"ש. נראה שאין להם שום דבר ביד".
בנו שנפצע הוא בן הזקונים, הצעיר מבין עשרה ילדים. "זו התמודדות ראשונה עם מה שמכונה 'נער גבעות'", הוא אומר. "אני לא מכיר נערי גבעות. אני מכיר שלושה־ארבעה חבר'ה שלומדים עם הבן שלי, ובכל שבת וחופשה הם בגבעה. בתקופת הקורונה הוא היה שם הרבה. הבּערה של אהבת ארץ ישראל עוצמתית מאוד. כנראה הצלחנו בחינוך.
אפרת עטיה, מעוז־אסתר: "אהוביה נהרג בצורה מזעזעת, בעקבות התנהגות מזעזעת של המשטרה. בואו נראה מה היה מפעל חייו, ונראה איך ממשיכים הלאה ואיך מושכים כוחות מהאישיות שלו"
"אם את שואלת במאקרו מי אשם, אשמה המדינה ורשויותיה שבמשך יובל שנים הציבור סופג כל כך הרבה, ואלמלא המטען המוסרי־רוחני והחוסן הנפשי שלו – הוא לא היה שורד את זה. מצד אחד, אינסוף פגיעות ורציחות. אין יישוב, שלא נאמר שכונה, שאין בהם מת או מישהו שנפגע. כל פיגוע הוא סערה אדירה, וכולנו מגויסים כדי לווסת את הרגשות. ומנגד, אין מדיניות של מיגור טרור אמיתי. התרגלנו לזריקות אבנים, אבל זו לא סיטואציה נורמלית.
"מצד שני, אין שום אפיק פרודוקטיבי של עשייה שתבטא את אהבת הארץ העצומה של הנוער, וגם של המבוגרים, שאפשר ליישב. אנחנו תלויים על בלימה. גם סופגים וסופגים, וגם אין אפשרות לתעל את היצירה של הביטוי של אהבת הארץ. וככה עשרות שנים. זו המציאות. ובתוך הסיטואציה הזאת המבוגר האחראי שאמור לתת את הדבר הכי פשוט ואלמנטרי – ביטחון קיומי לתושבים – לא עושה את זה. התוצאה היא שאנשים בני 16־17 שעסוקים ב־95 אחוז מהזמן באחיזה בציפורניים במקומות האלה, מכיוון שנמצאים בשטח, מגיעים בהכרח לחיכוך עם האוכלוסייה הערבית, ואז הם מגיבים כאדם שנלחם על ביתו".
כלומר אנחנו מגיעים גם לנקודה של התנהגות שלילית. מה אם יתברר שהחבר'ה באמת זרקו אבנים?
"אני רואה הכול בקונטקסט רחב ונמצא בשיח קבוע עם הבן שלי על זריקות אבנים. אני יודע שהוא, אישית, לא שם. אני לא יכול להגיד שהוא מתנזר מזריקת אבנים בכל מצב, כי אני לא יודע. אבל בשיח בבית – גם כשאנחנו מדברים על יעילות של מה שנקרא תג מחיר – השיח הוא שזה משהו לא רלוונטי".
מבחינת יעילות או מבחינה מוסרית?
"התועלת היא אפסית. הנזק לחבר'ה, למשפחות, ולאידיאל הגדול – עולה בהרבה על התועלת. מי שלא היה בשטח מעולם לא מבין את הדינמיקה שבה הדברים האלה מתפתחים, איך ברגע אפשר להיכנס לסכנת חיים. יש צד שני רצחני, ואם לא תהיה נחוש ואסרטיבי ותגיב מיד ומהר – אתה עלול למות".
"עם ישראל איתכם"
במהלך הדיון השני של הבגירים מתחילים להיאסף בחוץ עשרות מפגינים. קול זמבורה נשמע בתוך בניין בית המשפט, טושים ושלטים נשלפים על מדרגות בית המשפט ואותיות אדומות נכתבות: דם יהודי אינו הפקר, רוצים צדק, להעמיד את הפוגעים לדין ולא להאשים חפים מפשע, משטרה של רוצחים.
אני פוגשת בקהל דמות מוכרת, אפרת עטיה (16.5) ממעוז־אסתר. היא מדברת בלהט רב. מספרת שהייתה אמש בהלוויה של אהוביה, "שהוא ממש בן גילי, והיה גר בגבעה שאני גרה בה". היא מספרת שהיא חלק מקבוצה של אנשים "שמוסרים את הנפש, בדיוק כמו החלוצים של פעם, מיישבים את הארץ בתנאים לא תנאים. פינויים והריסות מפעם לפעם. לא תמיד יש חשמל ומים. אנשים שלא אכפת להם מהתנאים, באים ליישב את הארץ. אהוביה היה אדם כזה. הוא עמד להתארס עם חברה טובה, שלהבת, שגרה איתי. עכשיו אנחנו צריכים לחשוב מה עושים עם דבר כזה.
"יש כאן בחור שנהרג בצורה מזעזעת, בעקבות התנהגות מזעזעת של המשטרה. בואו נראה מה היה מפעל חייו, ונראה איך אנחנו ממשיכים הלאה ואיך אנחנו מושכים כוחות מהאישיות שלו – בן אדם שכל כולו באידיאל של ארץ ישראל, כול כולו בער בשביל עם ישראל, מסר את הנשמה שלו בשביל להביא למצב מתוקן לעולם. לא ייתכן שאחרי שהוא נהרג, יעבור קצת זמן ויהרסו את הבית שלו במעוז־אסתר. הוא מסר את הנפש שלו, כפשוטו. גם העצורים האחרים הם נערים שמוסרים את הנפש על ארץ ישראל והתפקיד שלנו בתור עם ישראל הוא לבוא ולעמוד מאחוריהם, הם החיילים שלנו שהולכים קדימה ולוחמים את המלחמה של כולם. צריך להצדיע להם".
אביו של אחד העצורים: "אנחנו מחנכים את ילדינו לנאמנות למדינה ולחוק, אבל כל ההתייחסות אליהם היא כאל עבריינים, טרוריסטים, זה חמור ביותר. נער גר בגבעה – בגלל זה הוא עבריין?"
כשאני שואלת את אפרת אם היא חושבת שיש להם תמיכה מעם ישראל, היא משיבה בחיוב ומספרת שפגשה קודם לכן מישהי במעלית. "נראית עורכת דין", היא מתארת, "חילונית, לא מישהי שחשבתי שתתמוך בנו. ואז היא פתחה את הפה ואמרה לי: 'תדעו, כולנו איתכם, אל תחשבו שאתם לבד, הרבה אנשים גם כאן מתל־אביב תומכים בכם. העם איתכם'. זה היה מפתיע, ויותר מזה, מרגש".
שלוש דרישות נשמעות בהתיישבות מאז התאונה: פעילים בהתיישבות קוראים לסגור את ימ"ר ש"י. ביום שלישי בלילה הפגינו כחמישים איש מקדומים ומיישובי הסביבה מול משטרת קדום תחת הסיסמה הזאת. גם ביום רביעי התיימו הפגנות בכמה מוקדים ברחבי הארץ, בעיקר ביו"ש, בקריאה "לסגור את מפלג ההסתה". בירושלים מחו כ־200 מפגינים, ו־27 מתוכם נעצרו. המחאה הפכה לאלימה מאוד עד שמכת"זית של המשטרה נאלצה לבסוף לפזר את ההפגנה. במחאה בצומת גוש עציון נעצרו חמישה מפגינים, וגם שם דווח על אלימות קשה מצד השוטרים. מנגד, קולות אחרים טוענים שמדובר בניסיון לרכוב על המקרה המזעזע הזה. "צריכים לחקור נקודתית אבל לא לסגור את המשטרה", אומרים גורמים בהתיישבות. "עד לא מזמן נשמעו קריאות להעביר את הטיפול מידי המחלקה היהודית בשב"כ למשטרה, ועכשיו דורשים שהמשטרה תיסגר? מי יטפל פה בנערים הפרועים שעושים פרעות בערבים? יש פה זירה שדורשת טיפול חינוכי כמובן, אבל מדינה לא יכולה לאפשר לנערים לזרוק אבנים כדי לפגוע בערבים ולבצע פעולות תג מחיר".
נוסף על כך נשמעת דרישה לעצור את השוטרים החשודים "ברצח אהוביה סנדק". יו"ר המטה למען ארץ ישראל, עו"ד אביעד ויסולי, פנה ליועמ"ש מנדלבליט ולראש מח"ש במכתב דרישה "לעצור עד תום ההליכים את השוטרים החשודים ברצח אהוביה סנדק בנסיבות מחמירות, עבירה שהעונש עליה הוא מאסר עולם. השוטרים ברכב שנגח ברכבם של הנערים, חשודים בארבעה ניסיונות רצח נוספים. ככל שהחשודים לא ייעצרו, ניתנה הודעה בדבר כוונה לעתור לבג"ץ".
דרישה שלישית שנשמעת היא להכיר בסנדק נפגע טרור. דב קלמנוביץ', שייסד ועמד בראש הארגון של נפגעי פעולות האיבה, כתב ש"הריגתו השבוע של אהוביה סנדק על רקע לאומני – אף שנעשתה בידי שוטרי משטרת ישראל, נעשתה על רקע הסכסוך הלאומי עם הערבים וחייבים להכיר באהוביה חלל טרור. אני בטוח שהמערכת תעשה הכול אבל הכול כדי שלא יכירו בו. ניסיונה של המשטרה למנוע את ההגעה למקום התאונה ומניעת חקירה אובייקטיבית של התאונה הם ההוכחה לכך. עד היום לא עצרו את השוטרים שדרסו את אהוביה לחקירה על נסיבות הריגתו כפי שהיה נעשה לכל מי שמעורב בהריגה".
