השביל הבוצי שיורד מכביש האספלט הצר ונבלע בתוך החורש הירוק של יער ריחן, מחורץ בסימני צמיגים של ג'יפים צה"ליים. העקבות הללו, וכמה סרטי סימון משטרתיים שעוד תלויים בין העצים, הם אחרוני הסימנים לזירת הרצח שניטשה כאן. מאז השקט העמוק כבר חזר, וכך גם האוויר הצלול והכלניות הסגולות. רק אסתר איננה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הותר לפרסום: נעצר הרוצח של אסתר הורגן ז"ל
– הסדרת ההתיישבות הצעירה: תנאי להסדרה הבדואית
– דעה: ביידן חייב להמשיך את מדיניות החוץ של טראמפ
בטל־מנשה שבים ומסבירים עד כמה היער הזה, דקות הליכה ספורות מבתי היישוב, הוא כמו הפארק הביתי שלהם. שצעידה ספורטיבית או טיול בו הם עניין יומיומי, רגיל, שאין בו מתח או פחד. עד כמה טבעי בעבורם לצאת לשם. ביום שלישי, לאחר ההלוויה, התארגנה באופן זריז מעין צעדה ואליה התקבצו כמעט 300 איש, שצעדו בשבילי היער.
האסון התרחש בצהרי יום ראשון. אחר הצהריים שלח בנימין הורגן, בעלה של אסתר, הודעה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. האם מישהו יודע איפה אימא, תהה, וסיפר שהיא לא עונה. אודליה, 29, הבכורה בששת ילדי המשפחה, הייתה באזור תל־אביב, שם היא גרה ועובדת. "בהתחלה זה לא היה מדאיג", היא אומרת. אבל אחרי שעתיים, כשהחושך ירד מוקדם ועוד לא הייתה תשובה לשאלה איפה אימא ולמה לא חזרה מהריצה, יצאה אודליה צפונה.
"נסעתי עם אחי בצלאל שגם הוא גר בתל־אביב", היא מתארת. "כשהגענו כבר היה כאן חמ"ל חיפושים של היישוב. הצטרפנו גם אנחנו לחיפושים. כבר ראו את הסרטון ממצלמת האבטחה, שבו היא נראית צועדת לעבר היער. הלכתי עם שני האחים שלי, קיבלנו אזור לחפש בו, והשתדלנו כמה שאפשר לסרוק את הכול. אחרי כמה שעות של חיפושים חזרנו הביתה לנוח קצת. לא הרבה אחר כך הגיע הרב של היישוב ואמר לנו שמצאו אותה".
אודליה, אדריכלית במקצועה, תכננה את השיפוץ שנערך כאן לא מזמן, ואימה ניצחה על התנהלותו. כל פינה פה, בבית הצופה אל הנוף ובגינה שסביבו, מטופחת ומוקפדת, ועם זאת הכול משדר חמימות משפחתית של מקום שנעים להיות בו. האב וששת ילדיו יושבים קרוב זה לזה. מכונסים יחד לשבעה בסלון שחודש לא מזמן. מניחים מדי פעם יד מנחמת זה על גבו של זה, מקפידים לא להותיר אף אחד באבלו. הקירות מסביב מלאים בעשרות רבות של תמונות שהודפסו במדפסת ביתית ונתלו כאן עכשיו, תמונות שכולן אסתר ובכולן היא שמחה, כמעט זורחת. וכאילו ברור לגמרי מהאחווה המשפחתית ומהאסתטיקה המוקפדת איזו אישה חיה כאן וניהלה את העניינים.
"אימא שלי נולדה בפריז, וגדלה בפרוור פסטורלי של העיר", מספרת אודליה. "היא ביקרה בארץ כשהייתה בת עשר, וכבר אז החליטה שכאן תחיה. עלתה בגיל 18, לבד, מתוך מאה אחוז ציונות. בהתחלה גרה בירושלים, ברובע היהודי, עם חברה. למדה אומנות במכללת אמונה. לאחר כמה שנים בארץ הכירה את אבא, שעלה גם הוא מצרפת בנערותו, עם הוריו.
"אבא עובד בשיווק בינלאומי, ותמיד היה טס הרבה. אימא גידלה אותנו בגבורה. הכול תמיד מדויק, מתוקתק, תמיד צריך להיות יפה ונעים. זה חלק מאימא שלי. בכל פעם שהייתי מגיעה הביתה הייתה מראה לי עוד פינה שחידשה ושיפצה. אימא הייתה ציירת, איירה כתוּבות וספרי ילדים. הייתה לה יד מאוד אופיינית, אומנותית ועדינה".
"טיול אחיות" עם אימא
הרב ראובן עוזיאל, רב היישוב ורב צפון השומרון, הוא גם שכן קרוב. בשיחה עימו הוא מתאר את השעות שנקפו ביום ראשון, את הדאגה שהלכה והעמיקה, את הרצון להיתלות בתקווה שאולי אסתר נפלה ושברה רגל ולא מצליחה לקרוא לעזרה. "אבל באחת וחצי בלילה, בחור מהיישוב מצא אותה ביער. הצבא והמשטרה הגיעו. התכנסנו עם ראש מועצת שומרון יוסי דגן כדי לחשוב איך להודיע למשפחה. בסוף יוסי ואני ניגשנו לבית, ולא היינו צריכים להגיד כלום. מהפנים שלנו הם כבר הבינו עם איזו בשורה הגענו. נשארנו איתם כל הלילה".
הוא מספר על התמונה שהגיעה למחרת מאבו־כביר, ועל הצורך לזהות את אסתר. "אני מבין היטב שאין ברירה. אין לי תלונות לעוסקים במלאכה. אבל קשה מאוד שהמשפחה צריכה להתמודד חוץ מהאסון גם עם כל הטפסים והנהלים הכבדים והמורכבים האלה. כששומעים בחדשות על דברים כאלה אנחנו לא מתארים לעצמנו איזה סיוט עוברת המשפחה.
אודליה, הבת: "בכל מקום, גם בטיולים שלה בעולם, הייתה מיד מתחברת לאנשים, מתיידדת, עם האנגלית השבורה שלה והצרפתית המעולה"
"אנחנו גרים כשלושים שנה באזור. מעולם לא היה לנו מקרה כזה. אמנם במבוא־דותן ובחרמש השכנים ידעו פיגועים, אבל אנחנו ממש לא מתורגלים בענייני ביטחון. זה נפל עלינו ככה. אני חושב שאחד המאפיינים הנפלאים של היישוב הוא האחווה והאחדות. כולם נרתמו ונרתמים. מבחינה רוחנית זה כמובן זעזוע גדול מאוד, ובפני המשפחה במיוחד והיישוב בכלל עומדת התמודדות".
אודליה, הבת, מתארת כי לאימה שגדלה בעיר גדולה, תמיד היה חלום לחיות סמוך לטבע. לפני עשרים שנה עברה המשפחה לטל־מנשה, בדיוק בשלב שבו משפחות הגרעין המייסד החלו לעבור מהקרוונים לבתי הקבע. "אבא שלי מספר שהם התלבטו הרבה אם לעבור, אבל כבר ביום הראשון אחרי שעברו אימא אמרה שהיא לא מבינה למה בעצם התלבטו כל כך הרבה, שברור שזה המקום שלהם. אימא שלי הייתה הלב של כל דבר, וטל־מנשה, גיאוגרפית, היא בלב הארץ. היא מאוד אהבה נוף הררי ירוק, זה מה שהכי דיבר לליבה. דיברנו על זה כשהיינו מטיילות. טיילנו המון יחד".
שתי בנות וארבעה בנים גידלה אסתר. הצעיר שבהם חגג בר־מצווה לפני חודשים ספורים. שני בניה נישאו לנשים שגדלו גם הן בטל־מנשה. היא זכתה להכיר שני נכדים צעירים, שהיו משוש חייה. בכל שנה יצאה עם בנותיה לטיול, שזכה לכינוי "טיול האחיות", "כי כולם היו בטוחים שהיא אחות שלנו", מסבירה אודליה. "דיברנו ממש לאחרונה שניסע בקרוב לאילת או לים המלח. כשגרתי באוסטרליה היא באה לבקר, שכרנו קמפר־וואן וטיילנו שתינו לאורך החוף במשך שלושה שבועות. היא מאוד אהבה טיולים יחד בטבע, ביערות, במפלים, ותמיד היה חשוב לה שנדאג לעצמנו. חשוב לעשות פעילות גופנית, לאכול טוב, להרגיש טוב בגוף ובנפש. בכל מקום, גם בטיולים שלה בעולם, היא הייתה מיד מתחברת לאנשים, מתיידדת, עם האנגלית השבורה שלה והצרפתית המעולה. אוף, זה קשה… אני כל כך רוצה את אימא שלי".
שלווה פנימית
"מתוך השניות הספורות של סרטון האבטחה, רואים כמה היא הולכת בטוחה, מלאה בחיוניות", אומר בנימין הורגן, בעלה של אסתר. "רואים רק ארבעה־חמישה צעדים, אבל זה מספיק כדי לקלוט את הנמרצות שלה. בכל חתונה היא הייתה הראשונה על רחבת הריקודים והאחרונה שיורדת, קורעת את הרחבה על עקבים, לא מתעייפת. בחתונות של הילדים שלנו היא כבר לא תזכה לרקוד", הוא אומר ודומע.
בהלוויה ביום שלישי הוא ספד לה: "שלושים שנה הלכנו יחד, ואתמול הלכת ולא חזרת. בכל מקום שהלכת אליו, בכל אדם שפגשת, ראית את הטוב, היפה, הנשגב. אתמול הגיעו לבית שלנו נערים מרמת־גן ושאלו מה המסר של אסתר. שאלה כל כך יפה. המסר שלך היה לראות את הטוב בכל אדם, לראות את הטוב ולהעצים אותו. כך נמשיך עם ילדינו".
אורה עוזיאל, רעייתו של הרב, מתארת את החברות המהירה שנקשרה בין המשפחות לפני עשרים שנה, והתחזקה הודות לצרפתית השגורה בפי שני הזוגות. רק בליל השבת האחרונה סעדו אצל משפחת הורגן, והשולחן היה ערוך לעילא. "רוחב הלב שלה כגודל הצלחות היפות, המפיות התואמות והחיוך על הפנים. אסתר הייתה מעצבת בנשמתה. היא ידעה לא רק ליצור אומנות ולעצב את הבית, אלא עיצבה כמו שרצתה את החיים שלה ואת המשפחה. מאוד קשובה לעצמה ולאחרים.
"אחרי ההלוויה, כל האבלים ישבו יחד שעות וכל אחד פתח את הלב וסיפר מה היה איתו בשעות האחרונות ואיך הוא מרגיש. כששמעתי את זה ממש ראיתי את הדמות של אסתר מרחפת מעל ההתרחשות. הם ילדים שיודעים לומר את אשר על ליבם, להביע, וזה בזכותה. היא גידלה משפחה עם בריאות נפשית גדולה. עם הנכדים שלה הייתה משחקת בהתלהבות, באנרגיות של נערה. בכלל, קשת תחומי העניין שאסתר חקרה הייתה ענקית. היא קראה הרבה, למדה המון והייתה אוטודידקטית. אספה באופן עצמאי ידיעות בכל התחומים, וסיכמה בכתב ובעל פה עשרות נושאים שלמדה".
בנימין מספר כי בנוסף לכל התחומים שעסקה בהם רעייתו, תכננה לאחרונה להתחיל לתרגל גם יוגה אווירית.ההודעה שהבדים המיוחדים שהזמינה הגיעו התקבלה ממש לא מזמן. "כל הפועלים והספקים שהיו שותפים לשיפוץ שנגמר פה לא מזמן, גם הפלסטינים, שלחו הודעות של השתתפות בצער. כולם העריכו את האדם שהייתה. טיפלה בזוגות ובאנשים בשיטת הפסיכולוגיה היהודית ובכל מיני שיטות נוספות שלמדה. אנשים היו מגיעים אליה כשחשבו שכבר אין מוצא, והיא הייתה מצליחה לגרום להם לראות את הטוב. לא יודע איך הייתה עושה את הקסם הזה. הייתה בה שמחה פנימית ושלווה שהייתה מקרינה החוצה.
"בלילה ישבנו במעגל עם כל הילדים והתחלנו לחשוב מה אפשר לעשות. צריך יותר בנייה, יותר עשייה חיובית. זה הרבה יותר מרתיע מכל איום. רוצים להרוס אותנו, אז אנחנו נבנה. הלוואי שהיינו יכולים לבנות בלי מניעים כאלה שליליים. כשהגענו ליישוב היו פה 30 משפחות. היום יש 150 משפחות, ומה שעוצר את התפתחות היישוב זה לא שאין אנשים שרוצים לבוא. יש כאן איכות חיים וקהילה וטבע ויופי ומזג אוויר נפלא, וגם רצון ליישב את הארץ. צריך לבנות".
ראש המועצה דגן מדגיש כי יש אפשרות מעשית ביותר להגשים את השאיפה הזאת. "הדרישה היא לאשר 107 יחידות דיור בטל־מנשה בהתכנסות הקרובה של מועצת התכנון העליונה של המנהל האזרחי, ולהכפיל כמעט את היישוב", הוא אומר. "מאז ומתמיד תגובת ההנהגה בארץ ישראל לטרור ורצח, עוד בתקופת שלטון מפלגות מפא"י, הייתה בנייה".
מבחינה מעשית יש לדברים משמעות דוחקת. בשבוע הקרוב אמורה להתכנס ישיבת מת"ע, זו שאמורה להיות מכונסת בכל רבעון אך לעיתים כינוסה מתעכב, ובמועצה וביישוב דורשים כי על סדר יומה ייכללו אותן יחידות דיור שרק מחכות לאישור מדיני. ישיבת המועצה הזאת צפויה להיות האחרונה לפני שמתחלף ממשל בבית הלבן, וזו העת לעשות, אומרים שם.
אורה עוזיאל, חברה: "עם הנכדים שלה הייתה משחקת באנרגיות של נערה. בכלל, קשת תחומי העניין שאסתר חקרה הייתה ענקית. למדה המון והייתה אוטודידקטית"
"אין תשובה ציונית יותר ומשכנעת יותר מהקמת עוד יישוב. ידע האויב: גם בטל־מנשה – רצח יהודים ייענה בהגברת ההתיישבות", אומר דגן. "הדרישה באה במקביל לדרישה הביטחונית לחסל את הטרור", דרישה שלדבריו העלה גם בפגישה עם הרמטכ"ל אביב כוכבי שהגיע למקום הרצח.
בינתיים, ליד היער, הקימו כמה בחורים מיצהר מבנה זמני שבו הם מתעתדים לשהות לפחות עד תום ימי השבעה. הצטרפו אליהם כמה בני נוער מטל־מנשה, שישבו שם ביום רביעי ולמדו גמרא, מתעלים בדרכם את הכאב. "אנחנו קהילה חזקה ותומכת. ההלם ביישוב בימים האחרונים הוא בהחלט גדול, אבל אנחנו לא נישבר", אומר רותם חניא, יו"ר ועד טל־מנשה. "אנחנו מעניקים סיוע למי שצריך, תומכים זה בזה, ואנחנו ננצח".
