פניה של בירת ישראל משתקפות במידה רבה ברכבת הקלה שעוברת בחוצותיה. בקרונותיה מצטופפים יחד חרדים וערבים, סטודנטים צעירים לצד פקידי ממשלה, מקומיים ותיירים, בליינים ועבדקנים. הגיוון הזה מחולל גם משברים ומהומות סביב אותה רכבת ממש. השאיפה להשביע את רצונן של הקהילות השונות בעיר מתנגשת לעיתים בצורך החיוני לפתח מערכת תחבורה מודרנית ויעילה שתשרת את תושבי ירושלים ותחלץ את ציריה המרכזיים מהעומס הכבד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: בלי כבוד עצמי: איך הופכים מאה לאפס בערב אחד
– החלום של אסתר הורגן ז"ל התנפץ ברצח בלב היער
– הסדרת ההתיישבות הצעירה: תנאי להסדרה הבדואית
בחודשים האחרונים התלקח שוב המאבק על קו הרכבת הקלה המיועד לעבור בלב השכונות החרדיות בעיר, ברחוב בר־אילן, שעוד בשנות החמישים היה שם קוד למלחמות חילונים ודתיים. תוואי "הקו הירוק" אמור לצאת מהאוניברסיטה העברית בהר הצופים ולהגיע עד שכונת גילה. בעתיד הרחוק יותר יצא לפועל מסלול נוסף, "הקו הכחול", שיחצה את שכונת גאולה, יעבור סמוך למאה שערים, ירד מתחת לפני הקרקע ברחוב יחזקאל ויעלה שוב ברחוב שטראוס, בואכה מרכז העיר. בינתיים לא הוא שעומד במרכז הדיון, אלא הקו הירוק שהעבודות עליו כבר החלו.
לפני כשבועיים נערכה בצומת בר־אילן בירושלים עצרת מחאה גדולה נגד התוואי. מארגניה היו אנשי "העדה החרדית", המאגדת את קהילות היישוב הישן בירושלים, שהשכונות הללו כבר אינן מזוהות איתן כבעבר. רבני הזרם המרכזי של החברה החרדית, ליטאים וחסידים, העניקו את הסכמתם לתוואי לאחר שלמדו את הנושא והגיעו למסקנה שהוא ישפר את איכות חייהם של תושבי האזור. בעדה החרדית, לעומת זאת, עדיין מתעקשים. על במת העצרת ישב גם הרב צבי פרידמן, מרבני "הפלג הירושלמי", אחד מהרבנים השמרנים בעיר. עם זאת, כלל רבני הפלג הירושלמי לא הצטרפו למחאה.
אנשי העדה החרדית, שיזמו את העצרת, התכוונו לקיים אירוע מאופק. בסיומה ביקש מהקהל שמעון שישא, מעסקני "העדה" הבכירים, לשוב למאה שערים דרך רחוב יחזקאל. כלומר, להתפזר. ההמונים מילאו את הבקשה, מלבד כמה עשרות צעירים שנותרו במקום ופצחו במעשי השחתה ואלימות. הם הבעירו רמזורים ופחי אשפה, והציתו ציוד בנייה יקר.
בין הצעירים המתפרעים נראו גם מי שאינם משתייכים לעדה החרדית, כפי שהעידו חליפותיהם הקצרות כמנהג הישיבות הליטאיות. בשביל חלקם, מתברר, הפגנה כזו היא בגדר בילוי כשר לשעת ליל. כך הפך מאבק קיצוני יחסית, שלא לומר שולי, לאירוע מרכזי שתפס כותרות. בעקבות מעשי ההשחתה הודיע אחד מקבלני המשנה המועסקים באתר העבודות כי לא ימשיך לעבוד לפני שיינתן לו פיצוי על הנזק. במשך ימים אחדים עלה החשש שהקו הירוק, מפעל דגל של משרד התחבורה שאושר כבר לפני שנים בעלות של למעלה מ־11 מיליארד שקלים, נתון בסכנה. אלא שמאז מתנהל בין הצדדים משא ומתן נמרץ, ובעדה החרדית החליטו לתת לו הזדמנות ולהשבית את פעולות המחאה.
שומרי החומות
התנגדות החרדים לתוואי הקו הירוק נובעת משני מקורות מרכזיים: האחד תכנוני, והשני, אם תרצו, "רוחני" וחינוכי. נפתח במשבר התכנוני, שהוא גם החריף יותר. התוכניות שאושרו להקמת הקו, העבודות עליו והמתווה הסופי לפעילותו לא התחשבו במרקם העירוני הסבוך שהוא יעבור בו. לזכותו של ראש העיר משה ליאון יש לומר שהוא "ירש" את הנדוניה הזו מראש העיר הקודם ניר ברקת, שאישר את התוכניות בתקופת משבר בינו ובין חלק מהנציגים החרדים.
ראו למשל את כביש בר־אילן, הנושק לסמטאות הקטנות ולרחובות הצפופים של שכונות הבוכרים, בית ישראל ועוד. הפקעתו לצורך הרכבת הקלה תטיל עומס בלתי נתפס של כלי רכב פרטיים, אוטובוסים ומשאיות ספקים על הרחובות הצרים, שמתגוררים בהם עשרות אלפי בני אדם. בתוכנית האב המקורית כמעט לא ניתנה התייחסות רצינית לבעיה הזו, ובוודאי לא למצב הרחובות הללו בתקופת העבודות על הרכבת. רק כשהעבודות החלו בשטח, צצה הבעיה במלוא חומרתה.
הרגל השנייה של התנגדות החרדים לתוואי נוגעת לשאיפה המוכרת לשמר את החומות בין החרדים לסביבתם. העסקנים החרדים חוששים שקו שיצא מהר הצופים ויעבור בשכונות החרדיות – שצפויות גם הן לעבור מתיחת פנים – יביא אל רחובותיהם את הסטודנטים והסטודנטיות החילונים ואת תרבותם השונה. גם בתוך הרכבת ייאלצו הנוסעים החרדים רחמנא ליצלן לעמוד כתף אל כתף לצד ירושלמים אחרים, משום שכניסת הרכבת לאזור תביא לביטולם של קווי האוטובוס הוותיקים המשרתים את האוכלוסייה החרדית.
מכתב הרבנים הראשון נגד המתווה פורסם כבר לפני יותר מארבע שנים, ולצד בכירי העדה החרדית התנוססו עליו חתימות של רבנים מהזרם המרכזי כמו הרב ברוך שרגא, הרב שאול אלתר והרב יצחק שיינר. במשך השנים הסירו רבני המיינסטרים את התנגדותם לאחר שהוצגו להם פתרונות לבעיות שהטרידו אותם, ובמחנה המתנגדים נותרו רבני העדה החרדית בלבד. כאמור, גם איתם מתנהל כעת משא ומתן, בשאיפה להסיר את ההתנגדות ולהמשיך בבניית התוואי.
בעוד הרבנים התעניינו בעיקר בשאלות הרוחניות, נציגי הציבור עסקו בצדדים התכנוניים. מי שנטל לידו את הטיפול בנושא מהצד החרדי ונכנס לעובי הקורה הוא דוד זוהר, חבר מועצת העיר מטעם דגל התורה. זוהר, בנו של הרב אורי זוהר, נחשב לנציג הרבנים והציבור החרדי בדיונים על הנושא. אף שהמנדט לעבודות הבנייה נמצא לחלוטין בידי משרד התחבורה, זוהר וראש העיר ליאון הודיעו שאי אפשר להתקדם ללא מענה ראוי לבעיות. בסופו של דבר הוצג מתווה כולל לפיתוחם ולשיקומם של עשרות רחובות סביב תוואי הרכבת, בעלות של למעלה מ־80 מיליון שקלים: נתיבי התחבורה הציבורית החלופיים והצירים המיועדים למכוניות הפרטיות בסביבת העבודות יזכו לשדרוג ניכר.
כבר היום, אומר זוהר, עוברים ברחוב בר־אילן כ־5,000 אוטובוסים ביום. העומס התחבורתי גורם לזיהום אוויר מהחמורים בישראל, עד כדי 30 אחוזים יותר מהרף העליון המותר. הרכבת הקלה והשקעה נלווית בתשתיות התחבורה יצמצמו מאוד את המפגע הזה, ותאפשר חיים סבירים יותר. אחד מראשי העדה החרדית, שמתגורר בציר תנועה ראשי, הזדהה עם הטענה וסיפר על השפעת הזיהום: "כשאני תולה כביסה לבנה היא הופכת לשחורה. בזה הם צודקים, אבל לנו יש בעיות אחרות" – קרי, השאלות החינוכיות.
נוע תנוע
סוגיית ההתבדלות החברתית נובעת מפערי תפיסה שקשה לגשר עליהם, אך כמה פתרונות שמונחים על השולחן אמורים להביא להסכמה בין הצדדים. אחד מהם, אולי החשוב ביותר, קשור למה שמכונה בעגה החרדית "דרכא אחרינא", ובעברית "דרך אחרת". החשש החרדי הוא שקווי הרכבת הקלה ייתרו ויבטלו את האוטובוסים הקיימים. ההסכם המקורי של הרכבת הקלה אכן אוסר על תנועת קווי אוטובוס מקבילים למסלול הנסיעה של הרכבת, כפי שנהוג ברחובות מרכזיים אחרים בעיר שהרכבת הקלה כבר עוברת בהם. זוהר וליאון הבינו שעל החסם הזה להתבטל. בתוכנית החדשה נקבע שרבני "העדה החרדית" יקבלו בטוחות לכך שהקווים המיועדים לחרדים ימשיכו לפעול, כדי לספק מענה לצעירים שהוריהם אינם מעוניינים שייסעו בתחבורה ציבורית עם קבוצות אוכלוסייה אחרות.
גם את החשש מהפיכת השכונות החרדיות למרכזי בילוי וקניות כלל־ירושלמיים הרגיעו שם. מקרה שכונת שועפאט למשל ממחיש שתחנת רכבת בפני עצמה עדיין לא מספיקה כדי לערבב אוכלוסיות במקום שאינן מעוניינות בכך. פשרות נוספות נוגעות למיקומי התחנות, ולפתרונות נוספים שזוהר וליאון מנסים לקדם במשרד התחבורה, במקביל לשיחות יומיומיות עם רבני העדה החרדית.
על אף כל הפתרונות והפשרות שיגובשו, התמונה הגדולה ברורה: "הקו הירוק" יצא כבר לדרכו, ובשלב הזה אין באמת אפשרות לערוך בו שינויים מקיפים. על אף הנימה התוקפנית, עניין אוטומטי כמעט בעדה החרדית, גם לאנשי החוגים החרדיים הקיצוניים יש עניין רב בקידום פשרה שתשמר את האינטרסים שלהם. מנגד יש לזכור גם שהחרדים הם האוכלוסייה הירושלמית שמרבה להשתמש בתחבורה הציבורית יותר מכל קבוצה אחרת. התאמת קווים מיוחדים למגזר והתחשבות מידתית בצרכיו עשויות להביא ברכה לירושלמים כולם.
