הוויכוח על מינויו של אפי איתם ליו"ר יד ושם חולל בשבועות האחרונים דיון ציבורי בשאלה עקרונית יותר, על עצם התפיסה שמוביל המוסד הממלכתי שהקימה מדינת ישראל להנצחת השואה. כותבים בימין טענו שיש דווקא צורך במינוי של אדם כמו איתם, משום שתפיסתו החינוכית של המוסד מדגישה זה שנים רבות את ההיבט האוניברסלי של השואה, ואת החשש מ"מדרון חלקלק שעלול להפוך כל אדם וכל עם לבעלי התנהגות נאצית", על חשבון הלקח הלאומי־ציוני הוותיק של הצורך במדינה יהודית חזקה כדי שאירוע דוגמת השואה לא יחזור עוד. לקראת עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי לזכרם של קורבנות השואה, ביקשנו לבדוק אם יש ממש בטענות האלה. מתברר שבין חוקרי השואה, כולל הדתיים והימנים שביניהם, אין כמעט מי שמעלה טענה כזו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סוגרים את 2020 בטלוויזיה: כשסיימנו את כל נטפליקס
– השתוללות בלוד: העירייה הרסה מבנה ערבי, שמונה מכוניות של יהודים הוצתו
– "הדם של הבן שלי הוא מראה ליחס העוין אל הנערים האלה"
"לא נתקלתי בבעיה חריפה ביד ושם, במיוחד לא בשנים האחרונות", אומר הרב בני קלמנזון, ראש ישיבת ההסדר בעתניאל שעוסק גם בחקר השואה. "בעבר בלטו ביד ושם חוקרים כמו משה צימרמן או דניאל בלטמן, שהשתמשו בשואה כבסיס להשוואות פוליטיות אקטואליות מהכיוון השמאלי, אבל הם כבר לא שם, ואני מרגיש שבהחלט ישנה רגישות לנושא הלאומי. לו עמדתי בראש המוסד אולי הייתי מדגיש עוד יותר את הפן הלאומי והשאלות הלאומיות, אבל זה באמת ברמת הניואנסים. אני לא חושב שיד ושם הוא 'יעד אויב' שצריך לכבוש אותו". חוקר דתי אחר, שמעוניין בעילום שמו, מציין גם הוא ש"בגדול יד ושם בהחלט מדגישים את המשמעות הלאומית של השואה".
אדרבה, הביקורת כיום כנגד המוסד נשמעת לרוב מהכיוון ההפוך; מצד חוקרים בינלאומיים, לעיתים גם ישראלים, הטוענים שיד ושם לאומני מדי, ומדגיש יתר על המידה את המשמעות הלאומית־יהודית בסיפור השואה על חשבון המשמעות האוניברסלית. פרופ' בלטמן, למשל, כיום ההיסטוריון הראשי של המוזיאון לתולדות גטו ורשה שהוקם בפולין, כותב בשנים האחרונות בחריפות נגד יד ושם. במאמר שפרסם בהארץ טען שהמוסד "הופך בידי הממשלה הלאומנית הקיצונית הנוכחית לכלי שרת פוליטי, שמזכיר מוזיאונים היסטוריים במשטרים טוטליטריים… את השואה ניתן להבין ולהסביר לא רק מתוך פרספקטיבה אתנוצנטרית יהודית וציונית־לאומית בלעדית… את הטרגדיה היהודית הנוראה של ימי מלחמת העולם השנייה אפשר וראוי להבין גם על ידי בחינה מקבילה של גורל היהודים, הפולנים, הצוענים, שבויי מלחמה סובייטים ואחרים, שנרצחו אלה לצד אלה במרחב הג'נוסייד הגדול של פולין הכבושה".
אפרים קיי, שעד פרישתו לגמלאות לאחרונה היה אחד מראשי בית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם, אומר שבעולם כבר לא מקימים יותר "מרכזים לחקר השואה", אלא מדברים על "חקר השואה, רצח עם וזכויות אדם'", אומר. "גם אנחנו מקדישים בשנים האחרונות בסמינרים שלנו מושב לסוגיה הכללית של תופעת הג'נוסייד, אבל הסמינרים האלה תמיד מסתיימים בהרצאה – לרוב מפי פרופ' יהודה באואר, 'מרא דאתרא' שלנו – שמדגישה דווקא את ייחודיות השואה, גם מול אירועי ג'נוסייד אחרים".
באתר יד ושם, תחת הכותרת של שאלות נפוצות ביחס לשואה, יש התייחסות לטענה הזו. מודגשות שם שתי נקודות ההופכות את שואת העם היהודי לסיפור ייחודי: האחת – הרצון להשמיד את כל יהודי העולם, גם הרחק מגרמניה, תוך הקדשת מאמץ רב ללכידתם ולהובלתם להשמדה. והשנייה – התפיסה שהשמדת היהודים תועיל לגרמניה ואף לעולם בכלל, אף שהיהודים לא איימו כלל על גרמניה.
"הטענות נגד גישה אוניברסלית מדי, כביכול, של יד ושם, מפתיעות אותי מאוד", טוענת שולמית אימבר, המנהלת הפדגוגית של יד ושם. "מבחינתנו לא רק שאנחנו מדגישים את הסיפור היהודי של השואה, אלא שחשוב לנו גם לספר את סיפור החיים היהודיים שלפני השואה; להדגיש את עוצמתו ומורכבותו של העולם היהודי שחרב. במשובים שאנחנו מקבלים מתברר שאפילו הסטודנטים הלא יהודים שלנו, שבאים מחו"ל, רואים בפרק על העולם היהודי שחרב את הפרק החשוב ביותר מבחינתם, שהם רוצים במיוחד להעביר הלאה לתלמידים שלהם. כלומר, הצלחנו לחבר אותם להזדהות עם הסיפור של החיים היהודיים, ולא רק עם הזעזוע מן ההשמדה.
"אנחנו גם עוסקים במגוון הביטויים של ההתמודדות עם השואה – משאלות הקיום היומיומי ועד הרצון לתיעוד הזוועה, כמו בפעילות של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום בגטו ורשה. גם החיים היהודיים אחרי השואה, על מגוון ביטויי השיקום, הן האישיים והמשפחתיים והן הלאומיים, מקבלים אצלנו ביטוי עצום. נכון שאנחנו מלמדים גם על תפיסת העולם הנאצית – למה היא התעוררה בזמן שהתעוררה ומה תרם להתפשטותה, ואת הסכנה הכללית של התפשטות אידיאולוגיה גזענית גם בחברה שנראית מאוד נאורה ומשכילה. אנחנו לא מעלים לקחים או מציגים השוואות פשטניות ואומרים לאנשים 'תיזהרו מהמדרון החלקלק, מה שקרה שם יכול לקרות גם פה'. אבל ברור שאדם שלומד את הפרק הזה מחדד בעצמו את הרגישות שלו לסכנות".
אז מניין צצו הטענות נגד יד ושם? כשיורדים לפרטי הטענות עצמן, מתברר שהן בדרך כלל לא מתייחסות למסרים שעלו בביקור במוסד עצמו, אלא למסרים בהדרכות של מדריכי המוסד בפולין, באופן מעניין דווקא מול חיילי צה"ל.
הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת ההסדר אורות שאול בתל־אביב, העוסק בעצמו בהנחלת הפן הדתי של סיפור השואה, אומר: "לא עשיתי מחקר מסודר, אבל אני מתרשם שבמסעות בפולין שהובילו מדריכים של יד ושם, במיוחד מסעות של קציני צה"ל, יש הטיה חריפה ללקח האוניברסלי של השואה, ואפילו בהקשר השוואתי. היינו, שכל אדם עלול להיעשות נאצי".
קלמנזון מוסיף: "זה כנראה תלוי מאוד במטרות החינוכיות שנקבעו למשלחות מלכתחילה. סטודנט שלי שערך מחקר על תיכוניסטים שחזרו ממסעות לפולין מצא שבערך 30 אחוז מבוגרי המסעות האלה לא ידעו לומר מה זו אנטישמיות, כך שההקשר היהודי הרחב כנראה לא היה מודגש שם".
לדברי קיי, שהיה כאמור עד לאחרונה מבכירי יד ושם, "יחידות צה"ל ובתי ספר מעסיקים מדריכים שהוכשרו ביד ושם, אבל הם לא בהכרח עובדי המוסד. כל אחד מהם עוסק בשואה בהקשרים שנראים לו. ייתכן שאומרים מראש למדריך שרוצים להתמקד בהקשר האוניברסלי של השואה. אם אנחנו שומעים על בוגר הקורסים שלנו שאומר מסרים בוטים בהקשר הזה, לא נזמין אותו להדרכות אצלנו או מטעמנו, אבל אין לנו שליטה על גורמים אחרים שמזמינים אותם. ייתכן שמכאן עולות טענות כלפי יד ושם, כי מייחסים את המסרים שהמדריך מעביר להכשרה שעבר אצלנו".
אם הטענה הזו נכונה, נוצרה שניות מעניינת בתוכני הסיורים בפולין: בתיכונים לוקחים את התלמידים לפולין כדי שיפנימו לקח ציוני, אך בסיורים דומים בשירות הצבאי הם נתקלים בלקח האוניברסלי של השואה, שנועד לרסן את הלקח הלאומי. ייתכן שזו מדיניותה של מפקדת קצין חינוך ראשי בצה"ל, שמבחינתה הלקח הציוני של השואה חשוב פחות משום שהסיורים מופנים לקצינים שכבר התגייסו לשירות רב ערך; מה שנדרש יותר, נוכח הפעילות המבצעית הרבה בקרב האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית, הוא ריסון פוטנציאל האלימות. אגב כך נוצרת בקרב הלוחמים והקצינים תחושה שמישהו עורך עבורם "השוואה" בין זוועות השואה לסכנות המוסריות של הפעילות ביהודה ושומרון.
קיי מעלה סיבה אפשרית אחרת: "רוב הפעילות שלנו נעשית בתיכונים, מול תלמידים צעירים מכדי לגבש תובנות אקטואליות מן השואה. בצבא הקהל שונה: זו לא בהכרח אוכלוסייה אינטלקטואלית שבקיאה בכל הניואנסים, אבל מצד שני יש בה טווח גילאים רחב, והשאלות הפוליטיות והוויכוח החריף בישראל, בין השאר גם ביחס ללקחים המתבקשים מהשואה, נמצא עמוק בתוכם".
קלמנזון אומר שהיה רוצה להדגיש יותר את המשמעות הלאומית של השואה. "אני מרגיש שלפעמים בדיונים מסוימים יש ביד ושם טשטוש של הצדדים היהודיים בסיפור השואה. אבל זה באמת ברמת הניואנסים. בוודאי אסור ליצור הנגדה בין הלקח הלאומי והלקח האוניברסלי. שניהם יכולים וצריכים לבוא לידי ביטוי.
"כאיש חינוך, גם אין לי בעיה עם שימוש במקרים של פושעי מלחמה שהתחילו כאנשים נורמטיביים וגלשו במדרון החלקלק; כמובן בלי להיזקק להשוואות מטופשות בין בעיות שאנחנו מתמודדים איתן כאן לבין השואה. אם כל בעיה מוסרית בחברה הישראלית מתוארת כ'נאציזם', אז גם אם לא התפללתי היום בכוונה מספקת אפשר לתאר זאת כתחילת מדרון חלקלק שסופו כפירה. זה לא רציני".
בעיני גרנות, בתודעת השואה נוסח יד ושם חסרה דווקא המשמעות הדתית־אמונית: "אני מבין את הסיבה לחסר הזה, בגלל הרקע החילוני של מייסדי יד ושם, ושל רוב מוביליו עד היום. אבל בישראל של היום, כשהרוח הכללית ממילא מסורתית ואמונית יותר, אולי ראוי שגם ההיבט הזה יתפוס מקום בתודעת השואה.
"אני בעד אתוס הגבורה והחשיבות של צה"ל כלקח מהשואה, ואני גם בעד עיסוק במשמעות האוניברסלית. אבל חשוב גם להבין שהיהדות שחרבה, בעיקר בפולין, הייתה בעיקרה יהדות דתית, ושעצם הישרדות היהודים על אדמת אירופה לאורך מאות שנים קשורה לשמירת המצוות. גישה כזו גם הייתה מאפשרת לכלל הקבוצות היהודיות, גם החרדים וגם המזרחים המסורתיים, לראות ביד ושם בית. נראה לי שהנרטיב הנוכחי של יד ושם, בעיקר בתצוגה שלו, פחות מתאים לקבוצות האלה".
