ארבעה חוקים שעברו בכנסת בשנים האחרונות, חלקם כבר בני עשור, נחשבו בשעתם ל"חוקי דגל" של הימין. לכאורה הם היו יכולים להירשם כהישגים מכובדים של המחנה הלאומי, אלמלא מבחן התוצאה היה מראה שאף לא אחד מהם נאכף, ולו פעם אחת. חוק הנכבה, חוק החרם, חוק שוברים שתיקה וחוק העמותות עברו בכנסת ונכנסו לספר החוקים, תוך התנגדות עזה של האופוזיציה ושיח ציבורי סוער, אך מעקב אחר המציאות בשטח מלמד שהם נשארו מילים ודיבורים, ולא הגיעו לכדי יישום.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "אובדן עשתונות של התקשורת": עומר ינקלביץ' מדברת
– מעגל הקסמים של הנוער: סגר, בדידות, נשירה מהלימודים
– "רעיון חיוני": נבחרת הדתיות של כחול לבן מתפזרת
חוק הנכבה, או בכינויו הפורמלי "תיקון לחוק יסודות התקציב", החל את דרכו כהצעת חוק פרטית שיזמו ח"כים מסיעת ישראל ביתנו בשנת 2011. בסעיף 3ב שנוסף לחוק נקבע שלמדינת ישראל יש זכות לשלול תמיכה מתקציב המדינה מגופים המקיימים אירועים שפוגעים בה. החוק מפרט את אופי האירועים הללו: כאלה שיש בהם שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות, לאלימות ולטרור; תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל; מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה; והסעיף שזכה לתשומת הלב הציבורית הרבה ביותר, ושגם העניק לחוק את שמו – ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל.
על פי החוק, שר האוצר יקבל החלטה על הפחתת המימון לאחר קבלת חוות דעת של היועץ המשפטי למשרד, ולאחר שהועברה אליו המלצת צוות מקצועי שמינה השר ושחברים בו נציגים ממשרדי המשפטים והאוצר, והמשרד שאחראי לסעיף התקציב הרלוונטי. החוק גם הציב תקרת מקסימום ל"קנס" שהוא משית במקרה של חריגה: לא יותר מפי שלושה מההוצאה שלו על אותו אירוע.
חוק הנכבה עבר גם את משוכת בג"ץ, לאחר עתירה שהגישו נגדו ארגון עדאלה והאגודה לזכויות האזרח. אך מאז חקיקתו לפני כעשור, ולמרות יותר ממאה תלונות שהגיעו למשרד האוצר בדבר גופים שהפרו את הכללים שנקבעו בו – הוא לא יושם, ותקציבם לא נפגע. מתוך 98 תלונות שהוגשו עד שנת 2018, רק שתיים נמצאו מוצדקות להמשך בירור אצל היועץ המשפטי של משרד האוצר. מדובר בשני אירועים שהתקיימו בתיאטרון יפו, ושנטען כי כללו תמיכה בטרור: האחד הוא אירוע תמיכה במשוררת הפלסטינית דארין טאטור, שנערך באוגוסט 2017, לאחר שהוגש נגדה כתב אישום. באירוע נישאו נאומים, בוצעו קטעים מוזיקליים והוקראו קטעים שכתבה טאטור, שבשנת 2018 הורשעה בהסתה לטרור ובתמיכה בארגון טרור, ונידונה לחמישה חודשי מאסר.
"עצם קיומו של אירוע תמיכה במי שהוגש נגדה כתב אישום להסתה לטרור, קריאת הקטעים שכתבה טאטור וחלק מהסרטונים שהוצגו באותו אירוע עשויים לעלות, לכאורה, כדי הסתה לאלימות ולטרור או תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור כנגד מדינת ישראל", הבהיר יועמ"ש משרד האוצר עו"ד אסי מסינג, בתגובה לתלונה. "אשר על כן, לטעמי, ניתן להפעיל את המנגנון הקבוע בסעיף 3ב לחוק לבחינת האפשרות להפחתת התמיכה".
אירוע שני, שנערך חודשיים לפני כן באותו תיאטרון, כונה "מחברות מהכלא". הוקראה בו חלופת מכתבים בין אסיר ביטחוני לחברת ילדות שלו, והוקרן סרט העוסק במכתבים ששלחו אסירים ביטחוניים מהכלא לבני משפחותיהם. "נראה כי לכל הפחות אחד המכתבים כולל אמירות אשר עשויות לעלות, לכאורה, כדי הסתה לאלימות ולטרור ותמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור נגד מדינת ישראל", חיווה את דעתו עו"ד מסינג.
שי גליק, ארגון "בצלמו": "כשהמדינה רוצה, היא יודעת לאכוף חוקים. תיאטרון אל־מידאן נסגר בעקבות בעיות ברשם העמותות, ותיאטרון יפו נקנס על הפרת תקנות קורונה. אז מדוע החוקים החשובים האלה לא נאכפים?"
בעקבות האירועים הללו התכנסה הוועדה המקצועית שנקבעה בחוק לדיון אחד ויחיד, ולאחר מכן המתינה שנה תמימה למסמכים שיסייעו לה לגבש מסקנות. לבסוף נקבע שמכיוון שהיו אלה אירועים חד־פעמיים, הסכום שבו אפשר יהיה לקנוס את התיאטרון הוא כמה אלפי שקלים בלבד. משכך הוחלט כי תיאטרון יפו לא ייקנס, שכן מדובר בסנקציה מזערית. מנכ"ל משרד האוצר החליט לגנוז את הטיפול בתלונות, ולשקול תיקון חקיקה שיגדיל את הסנקציה במקרים כאלה.
לא מפעילים את הכלים
לעומת שני אירועים אלה, הנה מקצת מהאירועים שיועמ"ש משרד האוצר קבע כי אינם מפירים את חוק הנכבה: באוגוסט 2016 הועלתה, גם כן בתיאטרון יפו, ההצגה "עיניים" העוסקת בסיפור חייו של המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש. חלק משיריו כוללים קריאה לאלימות כלפי יהודים, כמו המילים "בשרו של הכובש יהיה לי למאכל", ו"הגיע הזמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו אבל לא בינינו".
בתגובה לפנייה בעניין קבע יועמ"ש האוצר כי "אין בידינו כל אינדיקציה לכך שהשירים הכוללים את הביטויים האמורים הוקראו בהצגה. מכל מקום, גם אם השירים הוקראו, ובהתחשב במהותה של ההצגה ואורכה, לטעמי אין בהקראת המילים האמורות כחלק משירים כדי להוות פעולה ששוללת במהותה את צביונה או קיומה של המדינה… יש גם קושי לטעון כי בהקראת שיר, כשלעצמו, יש משום פעולה המסיתה לאלימות ולטרור. גם אם היה נטען שיש בכך כדי להסית לאלימות ולטרור הרי שמדובר, לכל היותר, בפעולה שולית או זניחה ביחס להצגה בכללותה, ומקל וחומר ביחס לכלל הפעילות של תיאטרון יפו".
מקרה נוסף שנשלל על ידי יועמ"ש המשרד הוא "הטלוויזיה החברתית", גוף להפקות וידאו שתכניו מוצגים באינטרנט וגם בערוץ 98 בכבלים ובלוויין. הטלוויזיה החברתית ממומנת בין השאר על ידי הקרן החדשה לישראל, האיחוד האירופי, הקרן לשלום במזרח התיכון, וגם מתקציב משרד התקשורת הישראלי שהעניק לה בשנים האחרונות קרוב ל־200 אלף שקלים בכל שנה. בפנייה משנת 2019 ליו"ר המועצה לשידורי כבלים ולוויין, אשר ביטון, תואר כיצד הטלוויזיה החברתית מקדמת ומעודדת סרבנות לשירות בצה"ל, ותומכת ב"זכות השיבה" של פלסטינים לתחומי מדינת ישראל. בין היתר התקיים בתחנה ריאיון תמיכה בסרבנית שירות, ונערך קמפיין נגד שירות בצה"ל.
מסרים נוספים שמקדמת הטלוויזיה החברתית הם קריאות להחרמת ישראל וחברות ישראליות. כפי שפרסם עמיתנו שילה פריד בעיתון "בשבע", בשנת 2016 שודרה בערוץ כתבה על יישומון שבאמצעותו אפשר לעקוב אחר מוצרים ולברר את ארץ מוצאם, ובכך לאפשר סימון שלהם בעבור תנועות החרם. בעבר היה הערוץ גם בין הגופים שחתמו על מכתב הקורא לממשלת נורווגיה להחרים את חברת אלביט הישראלית בשל חלקה בבניית גדר ההפרדה.
בתגובתו לפנייה בעניין זה כתב יועמ"ש משרד האוצר כי "גם אם הטלוויזיה החברתית עוסקת בתכנים שפורטו לעיל, הרי שאף אחד מאותם תכנים אינו נכלל בגדר פעולה ששוללת במהותה את צביונה או קיומה של המדינה, ולא מתקיימים בהם עילה מעילות ההפחתה". יועמ"ש המשרד הוסיף כי "בכל הנוגע לטענתך כי השידורים בערוץ מהווים בגדר קריאה פלילית לסרבנות, הרי שלאחר בדיקה מעמיקה מסתבר כי מדובר בסוגיה מורכבת". מסינג ציטט את טענת הטלוויזיה החברתית, שלפיה "כבר הוכרע כי עבירה פלילית של שידול לסרבנות מתגבשת רק כאשר מבוצעת פעולה אקטיבית מול מועמד לשירות ביטחוני". כמו כן צורף תמליל אותו ריאיון, שבו קריאתה של המרואיינת היא "לפעול ולחשוב ולהתעמק ולהחליט". "בנסיבות אלה", סיכם יועמ"ש האוצר, "קשה לקבוע כי הריאיון בהכרח מהווה עבירה פלילית". בטלוויזיה החברתית הוסיפו כי כל הכתבות המשודרות בה עוברות פיקוח ובקרה של ערוץ 98, המשמש לצורך העניין זרוע של המועצה לשידורי כבלים ולוויין, שגם יועציה המשפטיים בחנו את הסוגיה.
אי־יישומו של חוק הנכבה הביא לקידומו של חוק אחר בשנת 2018, שעורר סערה ציבורית: "חוק הנאמנות בתרבות" של השרה מירי רגב. מדובר בתיקון לחוק התרבות והאומנות, שלפיו השרה תוכל לבטל את תקציב התמיכות או לקצץ ממנו במקרה שמוסדות תרבות ואומנות "פועלים נגד עקרונות המדינה", בהם אופייה היהודי או הדמוקרטי. החוק לא אושר לבסוף מכיוון שרוב חברי הכנסת התנגדו לו. נטען אז שהחוק העניק לשרת התרבות ולפקידי משרדה אפשרות להתערב בתוכני יצירות ובכך להפר את חופש הביטוי האומנותי.
עו"ד חנן ארליך ממחלקת ייעוץ וחקיקה הבהיר אז בוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת כי עמדת היועמ"ש היא שיש בהצעה קשיים משפטיים, אך הדברים אינם עולים כדי מניעה מחקיקת החוק. לדבריו, "דרך המלך היא סעיף 3ב בחוק יסודות התקציב, שמפחית עד פי שלושה מהתמיכה". כלומר, חוק הנכבה. גם יועמ"ש משרד האוצר מסינג ציין בדיון כי אין בעיה באכיפת חוק יסודות התקציב במשרד האוצר, ואין צורך ביצירת כלים חדשים.
אלא שכפי שראינו, הכלים הקיימים – קרי חוק הנכבה – אינם מופעלים. הקנס היחיד שתיאטרון יפו קיבל וגם שילם לאחרונה, הוטל בגין קיום אירוע בניגוד לתקנות הקורונה.
השר לשעבר זאב אלקין: "המטרה העיקרית של חוק החרם הייתה לגרום לאפקט מצנן, דבר שלחלוטין הושג. בשנים האחרונות כמעט אין קמפיינים להחרמה של מוצרים מיהודה ושומרון"
בישראל ביתנו, יוזמת החוק, מפנים את האצבע המאשימה לעבר מי שעמד בראשות הממשלה בעשור האחרון. "מאז עבר החוק בשנת 2011, שרי האוצר שרובם היו מהליכוד בחרו שלא ליישם את החוק ולא לאכוף אותו, ובכך עודדו ביזוי של סמלי המדינה", טוענים שם.
המתנה בלתי נגמרת
חוק נוסף שעבר בימי הכנסת ה־18, ביולי 2011, הוא חוק החרם: כל קריאה פומבית לחרם תרבותי, אקדמי או כלכלי על אדם או גורם כלשהו רק מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור שבשליטתה, היא בגדר עוולה אזרחית שמהווה עילה לתביעה נזיקית אזרחית, במקרה שבו יש אפשרות סבירה שהקריאה תביא להטלת חרם.
את מבחן בג"ץ החוק הזה עבר בקושי רב, וסעיפים מרכזיים בו נפסלו. הרכב מיוחד בראשות נשיא בית המשפט העליון השופט אשר גרוניס דן בעתירתם של ח"כ אחמד טיבי וארגוני זכויות אדם, וקבע כי הסעיף שהשית תשלום פיצוי על מי שקורא לחרם על ישראל, גם ללא הוכחת נזק, איננו מידתי. לעומת זאת אושרו פה אחד הסעיפים שעניינם עיצומים מנהליים שרשאי שר האוצר להטיל מכוח החוק על מי שמפרסם קריאה להטלת חרם על מדינת ישראל, או על מי שהתחייב להשתתף בחרם.
אלא שסמכותו של השר, על פי הנוסח הסופי של החוק, תחול באמצעות התקנת תקנות שתידרש להן הסכמה של שר המשפטים ואישור ועדת החוקה. תקנות אלה, המפרטות את הצעדים שינקוט שר האוצר להגבלת גוף כלשהו מהשתתפות במכרז, או למנוע ממנו זכאות להטבות מס – אושרו על ידי שר האוצר לשעבר משה כחלון רק בשנת 2018, לאחר שפעל לשלול הטבות מס מתורמים לארגון אמנסטי שקרא למדינות העולם להחרים מוצרים מיהודה ושומרון ולהטיל אמברגו נשק על ישראל בטענה שהיא פושעת מלחמה. ניתנה להם גם הסכמתה של שרת המשפטים איילת שקד, אך בוועדת החוקה הן לא אושרו בשל יציאת הכנסת לפגרת הבחירות לכנסת ה־21.
מאז יצאה מדינת ישראל למערכת בחירות בלתי נגמרת, והתקנות הללו נדרשו לעבור שוב את התהליך של אישורן על ידי שרי האוצר והמשפטים וּועדת חוקה. השר ישראל כץ חתם עליהן מעט אחרי שנכנס לתפקידו, לפני כחמישה חודשים, והדברים הונחו לפתחו של שר המשפטים אבי ניסנקורן, שהתפטר השבוע בטרם חתם עליהן. לפני כשבועיים הודה ניסנקורן במליאת הכנסת, במענה לשאילתא של ח"כ קטי שטרית, כי התקנות הועברו אליו לפני שלושה חודשים, וכי בכוונתו לחתום עליהן רק לאחר שבמשרד יתגברו על פערים משפטיים בניסוחן. זה לא קרה.
השר לשעבר זאב אלקין היה בין יוזמי החוק, והוא אינו רואה באי־אכיפתו תקלה. "המטרה העיקרית של החוק הייתה לגרום לאפקט מצנן, והדבר לחלוטין הושג", הוא סבור. "הטענה העיקרית של הארגונים נגדו הייתה שבגלל החוק הם נאלצים לוותר על קמפיינים הקוראים לחרם כי הם פוחדים מהפעלה של החוק, כך שבהקשר הזה החוק השיג את מטרתו. בשנים האחרונות כמעט אין קמפיינים להחרמה של מוצרים מיהודה ושומרון".
אין בזה משום מס שפתיים או גזירת קופון ציבורית, כשמעבירים חוק בידיעה שהוא לא ייושם?
"זה ממש לא מס שפתיים. בתקופה שבה התחלנו את תהליך החקיקה, הרבה מאוד ארגונים הרימו ראש בקמפיינים להחרמת יו"ש. הדבר כמעט נעלם מחיינו. אגב, זה קורה עם הרבה חוקים, שהמטרה היא לא בהכרח ליישם אותם אלא להטיל אפקט מצנן. כולנו מעדיפים שלא תהיה החרמה ולא יצטרכו להפעיל את החוק".
ממשיכים להרצות
כמו חוקי הנכבה והחרם, גם "חוק שוברים שתיקה" נכנס לרשימת החוקים שעברו בכנסת ולא יושמו. החוק, שקידמו שר החינוך דאז נפתלי בנט וחברת מפלגתו לשעבר שולי מועלם, אושר בכנסת ביולי 2018. מדובר בתיקון לחוק חינוך ממלכתי, שמעניק לשר החינוך סמכות למנוע פעילות במוסד חינוכי ממי ש"פעילותו עומדת בסתירה חמורה ומשמעותית למטרות החינוך הממלכתי", או מ"גורם חיצוני הפועל באופן יזום לנקיטת הליכים משפטיים מחוץ לישראל נגד חיילי צבא ההגנה לישראל". נוסף על כך, ובהסתייגות של השר אוחנה שהתקבלה ברגע האחרון, החוק חל גם על מי שפועל מחוץ לישראל לקידום תהליכים בינלאומיים נגד מדינת ישראל וחיילי צה"ל. החוק זכה לכינוי "חוק שוברים שתיקה", על שם עמותת השמאל שנציגיה מרצים בבתי הספר באין מפריע, לצד ארגונים כמו בצלם ועדאלה. אלא שהם ממשיכים לעשות זאת גם לאחר שהחוק נכנס לספר החוקים.
כבר באוקטובר 2018, שלשה חודשים בלבד לאחר אישור החוק, הגיע מנכ"ל שוברים שתיקה אבנר גבריהו לבית הספר תיכונט בתל־אביב, לשיחה עם תלמידים במסגרת יום הזיכרון ליצחק רבין. באירוע השתפו גם נציגים מעמותת זוכרות, הפועלת להעמיק את מודעות הציבור היהודי בישראל ל"נכבה" ולקדם את "זכות השיבה", ומהאגודה לזכויות האזרח, לצד איש אתר "הקול היהודי", שמפעילים תלמידי הרב יצחק גינזבורג.
אירועים מהסוג הזה ממשיכים להתקיים למרות החוק. כנס של בצלם ועדאלה, שהיה אמור להתקיים בתיכון הריאלי בחיפה בתחילת חודש דצמבר, בוטל לבסוף לאחר ביקורת שנמתחה על קיומו ולא בשל אכיפת החוק. מנהל החטיבה העליונה בבית הספר אמר כי המפגש רק "נדחה".
בתשובה שהתקבלה ממשרד החינוך לבקשת ארגון זכויות האדם הימני "בצלמו", נאמר כי בחוזר מנכ"ל בנושא נקבע כי תוכנית הנוגדת את מטרות החינוך תועבר ל"מסלול אדום", שבו נכללות תוכניות שאינן מורשות לפעול במוסד חינוכי. "המסלול האדום ריק נכון לעכשיו", הובהר בתשובת המשרד, וכן צוין בה כי "יש הבדל בין תוכנית להרצאה או פעילות חד־פעמית, שלגביהן השיקול בידי מנהל ביה"ס או המפקח".
שאלנו את ח"כ נפתלי בנט מה דעתו על אי־היישום של החוק שיזם, והאם היה די בעצם חקיקתו. מלשכתו נמסר לנו: ״שר החינוך דאז נפתלי בנט הוביל בהצלחה את חקיקת החוק שהעניק את הכלים למנוע מצב בו סרבנים ופעילים נגד צה״ל ייכנסו לבתי ספר. מצער שהממשלה אינה מפעילה את הכלי החשוב שהענקנו להם. המבחן של הממשלה הוא בפעולות, לא במילים״.
עושים דין לעצמם
ביוזמתם של ח"כ בצלאל סמוטריץ' מימינה ורוברט אילטוב מישראל ביתנו, עבר בשנת 2016 חוק שמטרתו הידוק הפיקוח והדיווח על מימון שמדינות אירופה מעבירות לארגונים שונים בישראל. חובת הדיווח של עמותות על קבלת תרומות מישות מדינית זרה עוגנה לראשונה בחקיקה בשנת 2008, בחוק שנחקק ב־2016 נקבע עוד שעמותה שעיקר מימונה בשנת הכספים האחרונה היה מתרומות מישויות מדיניות זרות, תציין עובדה זו בדו"ח הכספי שלה ובאתר האינטרנט, ותדווח על התרומה לרשם העמותות. הרשם מצידו יפרסם רשימה של עמותות וחברות שעיקר מימונן הוא כזה. בנוסף, נציג של עמותה או חברה כזו המשתתף בדיונים של ועדות כנסת, יחויב להציג עובדה זו לידיעת יו"ר הוועדה.
על פי דברי ההסבר להצעת החוק, מטרתו היא "להתמודד עם תופעת העמותות המייצגות בישראל, באופן שאינו שקוף, אינטרסים זרים של מדינות חוץ ופועלות תחת מעטה של התארגנות מקומית המבקשת לדאוג לאינטרס הציבורי הישראלי".
גם החוק הזה לא נאכף, כפי שעולה מדו"ח מרכז המידע והמחקר של הכנסת מחודש אוקטובר, שהזמין חבר הכנסת סמוטריץ'. בכלל, נראה שסמוטריץ' הוא היחיד מבין יוזמי החוקים המוזכרים כאן, שעוקב אחר יישומו של החוק "שלו". על פי הדו"ח, בשנת 2019 היו בישראל קרוב ל־40 אלף עמותות פעילות, ו־118 מהן דיווחו באותה שנה על קבלת תרומות מישות מדינית זרה. רשם העמותות אינו מנהל בסיס נתונים ממוחשב של מאות התלונות המגיעות אליו בכל שנה, ולכן אי אפשר לדעת את מספר התלונות שהתקבלו על הפרות של חובת הדיווח על קבלת תרומות מישות מדינית זרה. בדיקה של תלונה בנושא שהגישה עמותת "אם תרצו" בינואר 2019 העלתה כי 11 מ־13 העמותות שבהן עסקה התלונה לא עמדו בחובת הדיווח על קבלת תרומות מישות מדינית זרה. עוד מעלה הדו"ח כי באף אחד מהמקרים שבהם נבדקו תלונות על הפרת ההוראות המחייבות לא הופעלו סמכויות.
על פי המידע שמסר רשם העמותות, נעשו פעולות הסברה על אודות החוקים, אך לא נערכו חקירות יזומות. הפיקוח החסר מתבטא גם בנתונים שמוצגים בדו"ח. בשנים שבהן התקבל החוק חלה עלייה במספר העמותות שדיווחו על קבלת תרומות אלה. כך, ב־2015 מספר העמותות שדיווחו כמתחייב בחוק עמד על 156, בשנת 2016 המספר עלה ל־166, ובשנת 2017 ל־204. מאז, הנתונים החלו לרדת: בשנת 2018 עמד מספר העמותות המדווחות על 165, ב־2019 על 118 ונכון לאוקטובר 2020 הוא עומד על 53 עמותות בלבד.
"פנייה חשובה מאין כמותה", הגיב ח"כ סמוטריץ' לשאלתנו מה דעתו על כך שהחוק שיזם אינו נאכף, והפנה את האצבע המאשימה לשר המשפטים, שבינתיים כאמור סיים את תפקידו: "בכנסת הזאת אני הוא שהזמנתי ממרכז המחקר והמידע של הכנסת את הדו"ח המדובר, וזאת כחלק מהמעקב אחרי הצעות החוק שלי, והזדעזעתי מהממצאים. בתגובה לכך הגשתי שאילתא לשר המשפטים בדרישה שרשם העמותות, שהוא חלק ממשרד המשפטים, יקיים את החוק של הכנסת ולא יעשה דין לעצמו בניגוד לחוק. אי־אכיפת חוק העמותות חונה אצל שר המשפטים ניסנקורן. כשהליכוד מכר את המשפטים לשמאל הוא מכר גם את כל מה שחשוב לימין, וזה עצוב מאוד. בכוונתי לעמוד על כך שפקידי המדינה יהיו כפופים לחוק ולא יעשו דין לעצמם. המציאות של שלטון המשפטנים חייבת להיגמר".
חוק צחוק
מי שעומד מאחורי התלונות הרבות נגד אי־אכיפת חוקים אלו הוא שי גליק, העומד בראש ארגון "בצלמו". גליק החל את פעילותו הציבורית לפני שש שנים, בעקבות תערוכה של ארגון "בצלם" שהוצגה בבית יד לבנים בפתח־תקווה, ואליה נחשף בפייסבוק. "ממש הזדעזעתי", הוא אומר, "חיילי צה"ל הוצגו כאלימים בבית יד לבנים שעבורי הוא מקום קדוש. הלכתי לבקר בתערוכה, ובפרוספקט שלה נאמר שמי שמממן אותה הוא לא אחר ממשרד התרבות. הבנתי שיש לקונה מטורפת ביישום החוק. המדינה מממנת גופים כאלה שנגדם היא חוקקה את כל החוקים שאמורים למנוע מהם לפגוע בה. כשהמדינה רוצה, היא יודעת לאכוף חוקים. תיאטרון אל־מידאן נסגר בעקבות בעיות ברשם העמותות, ותיאטרון יפו נקנס על הפרת תקנות קורונה. מדוע החוקים החשובים האלה לא נאכפים?"
גליק דוחה את הטענה של השר לשעבר אלקין, שלפיה החוקים מעצם קיומם משפיעים על המציאות ויוצרים אפקט מצנן: "לצערי נבחרי הציבור מסתפקים בעבודה הקלה, כותרות וחקיקת חוקים, ולא עושים את העבודה הסיזיפית של פיקוח. קל להאשים את היועצים המשפטיים, אבל תפקיד של נבחר ציבור הוא גם לוודא ברחל בתך הקטנה שהחוק שחוקקה אכן נאכף. אי־ירידה לפרטים הקטנים הופכת את החוק ל'חוק צחוק'. כשלא בודקים, היועצים המשפטיים והארגונים שנגדם באו החוקים הם אלה שנכנסים במקום נבחרי הציבור בפרטים הקטנים, ומבקשים לסרס אותם".
