ילדי הדממה: דור הקורונה מבקש שגרה

"בהתחלה כולם ראו בתקופה הזו הזדמנות", נזכרת אליה גולדסמית, תלמידת כיתה ז',  בת 13, מבקעת־הירדן, בימי הקורונה הראשונים. "גם אני עשיתי פתאום דברים חדשים, כמו ללמוד לנגן. אבל מתישהו הבנתי שאין מה לעשות, אני צריכה את השגרה של לקום מוקדם בבוקר, ללכת לבית הספר, לבלות עם חברים. בהתחלה גם התלהבתי מהרעיון שלומדים מהבית. אבל פשוט לא הצלחתי ללמוד ככה ואני לא מצליחה עד היום. הייתי רואה טלוויזיה עד הצהריים, ואז אומרת לעצמי שאני חייבת לעשות משהו".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הקורונה הוכיחה: החוסן התעסוקתי של גברים חרדים נמוך
– התנעת הקמפיין: סער החליט לא לירות לכיוון בנט
– דעה: מורשת ניסנקורן: כיסיאולוגיה ורעה תחת טובה

בין הילדים הקטנים יותר שהוריהם אינם יכולים להשאירם בבית ולצאת לעבודה, לכיתות הגבוהות שלימודיהן לבגרות נתפסים כחיוניים, אליה חשה ששכבת הגיל שלה נשכחה. "אני שומעת בחדשות שמדברים על לימודים בצל הקורונה. כל הזמן דיברו על א' עד ד' וי"א־י"ב שחוזרים ללמוד. ואנחנו מה? כמעט לא דיברו עלינו. הרגשתי שלא מתייחסים אלינו, לא רואים אותנו. היי, גם אנחנו פה. גם כמותית, אנחנו הרבה יותר ילדים בקבוצת הגיל הזו של ה'־י', ופשוט לא התייחסו אלינו. היה מאוד נוח לומר 'יש קורונה, הם לא ילמדו, אנשים אחרים כן, וככה הכול יסתדר'. אנחנו עוברים הרבה שינויים בגיל הזה, ודווקא עכשיו אנחנו צריכים את הקרקע, משהו שיהיה יציב, והקורונה לא ממש מאפשרת לנו לקבל את הצרכים הבסיסיים שלנו, כי זו תקופה מאוד לא יציבה.

"אני זוכרת את יום חמישי אחרי פורים שהודיעו על הקורונה. בקבוצת הווטסאפ של השכבה כולם כתבו יששש. ואז כבר במוצ"ש הרבה ילדים כתבו 'בא לי לחזור לבית ספר'. זה היה נורא מהיר. בגל הראשון, כשעוד לא ממש הבנו מה קורה ולא חשבנו שזה רציני, הלכתי לחברה להחזיר לה משהו שהיא שכחה. כשהתקרבתי אליה אימא שלה אמרה לי לחזור אחורה ולהתרחק. חזרתי הביתה והתחלתי לבכות. כבר לא יכולתי בלי חברות.

"אחרי חודש בסך הכול שלא פגשתי את החברות שלי, ממש התחרפנתי. ביישוב שאני גרה בו, אנחנו לא ממש מתנהגים עכשיו לפי כללי הקורונה. אני נפגשת עם חברות. אני יודעת שבעיר זה שונה, ולכן נראה לי שיותר קשה לילדים שגרים בעיר. אני לא יודעת מה היה קורה אם כמעט שנה שלמה לא הייתי פוגשת את החברות שלי".

זינוק בפניות לעזרה

טרם כניסת הסגר הנוכחי לתוקף, כשמתווה הממשלה לימי הסגר כלל לימודים בגנים ובכיתות א'־ד' עד השעה אחת בצהריים, והמשך הלמידה מרחוק בכיתות ה'־'י, קמה צעקה. הורים רבים מחו על חוסר ההיגיון שבמתווה יום הלימודים הקצר. המחאה התגברה כשהתברר שמאחורי ההחלטה הזו אין שיקולים אפידמיולוגיים של ממש אלא רצון לייצר "תחושה של סגר", במילותיהם של גורמים במשרד החינוך. הסאה הוגדשה.

"הילדים שלנו הם לא אמצעי ליצירת אווירה", אומרת צופית גולן, סגנית יו"ר הנהגת ההורים הארצית. "אמצעי אווירה זה נרות, שמן ריחני. הממשלה מחפשת אווירה? אין בעיה, רק שלא תעשה את זה על הגב של הילדים שלנו".

כמה שעות בלבד לפני כניסת ההגבלות לתוקף הפכה ועדת החינוך של הכנסת את החלטת הממשלה וקבעה כי כיתות א'־ד' ימשיכו ללמוד כרגיל בכל היישובים, ואילו תלמידי כיתות ה' ומעלה ילמדו רק ביישובים המוגדרים ירוקים וצהובים. מהנתונים שהביא משרד הבריאות לוועדה, התברר כי שיעור הילדים נשאי הנגיף זהה בין אם יש סגר ובין אם לא.

"כשדנים בעלייה בהדבקה ביחס לפתיחת מוסדות החינוך, יש הטיה מובנית", טוענת גולן. "שמים במצגת חיצים שמראים שחלה עלייה, ומתייחסים רק לנתון של פתיחת מוסדות החינוך בלי לציין למשל מתי נפתח המסחר ומתי החלו לפעול הטיסות. פתחו הכול וכולם עשו מה שבא להם בחנוכה, ועכשיו אנחנו רואים את התוצאות של זה. לבוא ולהגיד שרואים גרף של עלייה ושיש עלייה מטורפת בהדבקה של הנוער, כשבכיתות ז' עד י' למדו בין שלושה לארבעה ימים מתחילת הסגר של ספטמבר – זה דבר שגובל בטיפשות. אפשר גם להבין שהעלייה בהדבקה לא הגיעה מתוך בתי ספר, אלא מהמפגשים בין בני הנוער מחוץ למוסדות החינוך, אותם מפגשים שכותבי השקפים חושבים שלא מתקיימים".

גולן מדברת על תסכול עמוק שהיא חשה, ושהורים רבים שותפים לו. "נלחמנו מאוד קשה על כך שהילדים יחזרו לבתי הספר, כי אנחנו באמת מאמינים שמקומם שם. לא כי אנחנו צריכים בייביסיטר, אלא כי ילדים צריכים לגדול בחברת השווים להם. זו נקודת הכוח והאיזון שלהם. זה נכון שילד בכיתה ה' שיישאר בבית, כבר לא יכניס את היד לשקע או יתכופף וייפול מהחלון, אבל הנזקים והצרות שמחכים לו מלהישאר שם לאורך זמן יכולים להיות גדולים מאוד. בטווח הארוך מדובר באסון".

צופית גולן, סגנית יו"ר הנהגת ההורים הארצית: "ילדים צריכים לגדול בחברת השווים להם. זו נקודת הכוח והאיזון שלהם. זה נכון שילד בכיתה ה' כבר לא יכניס את היד לשקע או ייפול מהחלון, אבל הנזקים שמחכים לו מלהישאר בבית לאורך זמן, יכולים להיות גדולים מאוד"

בפתח הדיון בוועדת החינוך אמר יו"ר הוועדה ח"כ רם שפע (כחול לבן): "אין שום סיבה שבעולם שילדי כיתות ה'־י' יישארו בבית עכשיו במשך חודש. התכנסנו פה כדי לעשות כל מה שניתן כדי להחזיר ללימודים את תלמידי כיתות ה'־י'. קיבלתי עשרות איומים לגבי מה יקרה לילדי ישראל מבחינת הקורונה אם לא נאשר את ההחלטה של הממשלה, אבל זאת שאלה של איזונים. אותם ילדים שנמצאים חודשים בבית משלמים מחיר כבד מדי – החרדות, המקרים האובדניים שרק עולים, האלימות שיש בבית, הירידה בלימודים".

והמחיר אכן כבד. בדו"ח שפרסמה על"ם, עמותה לנוער בסיכון, נאמר כי בין ספטמבר לנובמבר 2020, ברבעון השלישי של משבר הקורונה, פנו לעמותה 6,517 בני נוער כדי לקבל סיוע. מדובר בעלייה של 41 אחוז לעומת הרבעון המקביל ב־2019. יש לזכור שעל"ם מטפלת בסוג מסוים של נערים, אלו שנפלטים לרחוב. אמנם הקורונה הרחיבה את מעגלי הסיכון, וגם ילדים נורמטיביים יותר מגיעים לרחוב, אבל יש גם סוג שני של ילדים, פחות מדובר, שאינו נכלל בשום נתון: אלו שמתכנסים פנימה, מתנתקים ומאבדים קשר עם העולם.

"אנחנו הורסים את הילדים"

"עוד בוקר שבו אני מתעורר, מתלבש, מתארגן ויוצא לעבוד. עוד בוקר שבו הבן שלי במיטה כי אין לו לימודים לקום אליהם. עוד בוקר שהוא שואל אותי בעיניים עצובות 'אבא, מתי אחזור לבית ספר ואפגוש חברים?', ואין מי שיעצור את הטירוף הזה", צייץ בטוויטר דודי, אב ירושלמי לילד בכיתה ז'.

"בכל יום שעובר אני רואה את הילד שלי נכבה עוד קצת", הוא אומר לי בשיחת טלפון. "זה לא הילד שהכרתי, זה לא הילד שלי, קשה לראות את זה. הוא מבלה יותר ויותר שעות בפלייסטיישן ובפורטנייט, יושב עם רגליים מקופלות ועליו שמיכה. כל יום באותה פוזה. אם יש שיעור זום בתשע, ברבע לתשע הוא עושה טובה ומתעורר. אין מוכנות לקראת שיעור כי זה לא באמת שיעור. יצא לי להיות לידו בשיעור זום, זה די ביזיון. חצי שעה הקראת שמות, ואז רבע שעה ניסיון ללמד משהו. חלק הארי של השיעור זה 'תפתחו מצלמות' ו'למה לא עונים לי'. אני לא בא בטענות למורות ולצוות המקצועי, הם נלחמים. המחנכת של הבן שלי מקסימה. אבל זה לא העניין.

‏עוד יותר מהלימודים המוחמצים, היעדר חיי החברה סוגר על נפשותיהם של הנערים. "הבן שלי, שעלה השנה לכיתה ז', לא מכיר 90 אחוז מהילדים בכיתה החדשה", מתאר האב את עולמם של בנו ושל מאות אלפי ילדים אחרים בישראל. "יושב בבית ו'לומד' בזום. בודד, מתוסכל, בלי חיי חברה. הוא הראה לי תמונות של חברים שלו מהכיתה, שתכלס הוא לא מכיר. בנות שהוא דיבר איתן בטלפון שלושה חודשים אבל לא ראה אותן מעולם. אנחנו הורסים את הילדים, מחסלים להם חוויות שהיו אמורות להיות החוויות הטובות ביותר שלהם. מסיבת פרדה בכיתה ו' הייתה בשיא הקורונה, אז לא ממש היה משהו, והבנו את זה. את המעבר לחטיבה, שאמור להיות מרגש, לא ממש חווינו כי הוא היה בבית הספר ימים בודדים מתחילת שנה. גם את הבר־מצווה הוא חגג בלי חבר אחד בגלל מגבלות הקורונה. אלו שלוש דוגמאות לחוויות חשובות לילד בגיל ההתבגרות, ואת הכול הוא עובר לבד.

"זה ילד שהיה פופולרי מאוד בבית הספר, מלא חיות ושמחה, אוהב להיות בחוץ, אוהב להיפגש עם חברים, חוזר הביתה ומשתף אותנו בחוויות. שמונה חודשים הילד לבד, כל הזמן לבד. הוא לא אומר לי 'אבא, אני מתוסכל', הוא לא צריך, אני רואה עליו. ילד כבוי ופחות שמח".

מתכנסים ומתנתקים

"המפגש בין מאפייני גיל ההתבגרות ובין שגרת החירום שאנו חיים בה בתקופה האחרונה, יוצר התמודדות מאתגרת במיוחד", אומרת אביטל קלר, פסיכולוגית חינוכית וקלינית מומחית, שמלווה 12 שנה בני נוער בעבודה טיפולית ומנהלת את תוכנית "יחד" לבניית חוסן ומניעת התנהגויות סיכון בבני נוער. "צריך להבין את המאפיינים של גיל ההתבגרות. בגיל הזה יש שינויים בארבעה תחומיים מרכזיים: בתחום הגופני יש שינויים פיזיולוגיים; בתחום הקוגניטיבי־מחשבתי יש ממש שינוי באזורים מסוימים במוח, תהליך שנקרא בשפה הרפואית 'גיזום'; בתחום הרגשי זה גיל שיש בו הרבה סערות רגשיות, הרבה להט, חיפוש ריגושים; ובתחום החברתי – בני נוער זקוקים הרבה יותר לחברה וצורכים הרבה יותר חברה. הם נמצאים הרבה בחוץ. זה לא מאפיין של גיל הנעורים, אלא ממש צורך. מתבגרים זקוקים לחברה בשביל ההתפתחות שלהם".

בני אדם זקוקים לחברה בכל גיל, אבל בשנות ההתבגרות העניין הזה קריטי במיוחד. "תפקידו של גיל ההתבגרות הוא להפוך את הילד לבוגר מתפקד, עצמאי, שמח, פרודוקטיבי", מסבירה קלר. "בשביל זה צריך חברה, צריך להתרחק מהבית, לצאת החוצה ולפגוש חברים. חלק גדול מהמשימות ההתפתחותיות של גיל ההתבגרות נשען על השתייכות למסגרות חברתיות ולימודיות. מתבגרים מתנסים בפיתוח עצמאות, ביצירה של מרחק מסוים מהבית ומההורים, ביוזמה ולקיחת אחריות. משימה התפתחותית מרכזית היא יצירת זהות וביסוס שייכות בקבוצת השווים. קבוצת השווים הופכת לציר מרכזי בחיי המתבגרים. השינויים החברתיים קריטיים למתבגרים, ואנחנו כחברה צריכים לאפשר אותם.

"מחקר שערך ארגון הבריאות העולמי על 200 אלף מתבגרים ב־41 מדינות, מצביע על ארבעה גורמי חוסן מרכזיים בגיל ההתבגרות: שייכות ומחוברות חברתית, ערך עצמי ומסוגלות, נוכחות של מבוגר משמעותי, ואקלים בית־ספרי מיטיב. כיוון שכל המסגרות הללו שבהן בני הנוער אמורים לבנות את עצמם – מוסדות החינוך, תנועות הנוער, חוגים – לא מתקיימות כעת או נפתחות ונסגרות לפרקים, בני הנוער אבודים. כל מעגלי ההשתייכות של הנוער נפגעו.

"המציאות הזו משפיעה על בני נוער בדרכים שונות", מפרטת קלר. "נערים שנוטים להימנעות עלולים להסתגר ולהתרחק עוד יותר מבני גילם, לפתח חרדות ולהתכנס פנימה יותר, עד כדי פגיעה בבריאותם הנפשית. לעומתם אלה שנוטים להיות יותר פעילים חברתית, עלולים למצוא את עצמם משועממים, להסתובב הרבה בחוץ ללא השגחה או השתייכות למסגרת כלשהי, וכך להיחשף ולהתנסות בהתנהגויות סיכוניות שונות. למה אנחנו רואים את הסטטיסטיקות הקשות על עלייה באובדנות, דיכאון, חרדה, הפרעות אכילה? כי עכשיו אנחנו מתחילים לראות את ההשפעות ארוכות הטווח של הקורונה על בני הנוער. ועדיין, זו רק ההתחלה של המחיר שהילדים שלנו ושאנחנו כחברה משלמים".

"הם אבודים בתוך הריבועים", אומרת לי גולן, שבנה עלה השנה לכיתה ז'. "הוא לא מצליח לתכלל את המעבר לחטיבה. בכיתות ז' ילדים רבים עוברים טלטלה גדולה גם בלי הקורונה, אבל עכשיו הם עלולים לטבוע באתגרים. זה גיל שבו הם כבר לא קטנים, מצפים מהם להיות לומדים עצמאים כשביסודי לא הייתה ציפייה כזו מהם, והם לא תמיד מצליחים לעשות את המעבר הזה. מצד אחד הם חווים נפרדות מההורים, ומצד שני אין להם מערכת יחסים עם מבוגר אחר מבית הספר. זה גיל שבו הם משוועים לחברה, אבל הם לא מזהים את 30 הפרצופים שמולם אם הם בכלל פותחים מצלמות. הצוותים החינוכיים עושים כל מאמץ, אבל הילדים עוד לא מכירים את המורות, לא מכירים את המחנכת, למה שיבטחו בהן?

"לעסקים ולכלכלה יש לובי. אנחנו חייבים להתייצב ולומר: חינוך זה לפני הקניונים, זה לפני הכול", מסכמת גולן. "זה עניין של עדיפויות, של סדר יום לאומי".