ספר התצלומים האחרון שפרסמה מירי צחי, "אדמה בלב אדם", הוקדש לאביה דוד מזרחי ז"ל, שעבד כסוור בנמל יפו ורכש לה לבת־המצווה את המצלמה הראשונה שלה. יהודה מזרחי, אחיה של מירי, זוכר היטב את המצלמה שקיבלה אחותו הצעירה. "זו הייתה מתנה מדהימה באותם ימים. רמת החיים בבית הייתה מאוד נמוכה, וכדי לקנות מצלמה אבא היה צריך לחסוך מעצמו אוכל. היום זו נשמעת מליצה, אבל זה היה ממש כך", הוא אומר בשבוע שעבר.
"היינו גאים בה מאוד", הוא מוסיף. "אני מקווה שמישהו יאסוף את כל אלפי התמונות שלה שלא פורסמו וישמור אותן. זה תיעוד אדיר של החיים ביהודה, שומרון וגוש קטיף". הספר הראשון שפרסמה, לאחר ההתנתקות, נקרא "קטיף – תשעה ימים באב". בתמונות שבחרה היא הביאה טעימה מהתיעוד שלה את משפחות הגוש, המאבק והפינוי. "היא לקחה את הגירוש מקטיף באופן קשה ואישי כל כך. רואים את הכאב מתוך הצילומים שלה. היא הייתה דוברת של יהודה ושומרון, בתמונה", אומר האח.
לא המתינה להוראות
מירי צחי, ילידת 1954, אם לחמישה בנים וסבתא, הלכה לעולמה ביום שלישי לאחר התמודדות עם מחלה קשה. כולם ספדו לה, לצלמת הבלתי נשכחת שבלטה בנוף עמיתיה למקצוע. אישה מבוגרת יחסית לסובבים, עטויה מטפחת צבעונית ולבושה בחצאית ארוכה וסנדלים, שמיהרה להגיע לכל זירת התרחשות. שלא המתינה להוראות של עורך, אלא יצאה בעצמה לתעד. שלא בחלה בטיפוס על עצים ובהתכופפות תחת סוסים דוהרים, כדי למצוא את התמונה שתמחיש יותר מכול את שהתרחש מול עיניה. צלמת שהפכה לחלק משמעותי מכל ריאיון, כשהיא שואלת שאלות משלה מתוך סקרנות אמיתית ורצון לשמוע. "כל כך רצית לחיות, אימא", ספד לה בנה דוד, בלוויה.
אילנה שמעון, חברה: "מירי אהבה את החיים, את הצילום, את האומנות. כל דבר שהיה קורה, היא הייתה שם. כל מקום שפתחו לה דלת היא נכנסה"
בניה מסרו לנו כי "בעשייה האומנותית שלה אימא שילבה בין מבע אישי שביטא עולם פנימי עשיר, ובין השליחות הציבורית של הצגת מפעל ההתיישבות ביו"ש, מתוך אידיאולוגיה של ציונות ואהבת העם והארץ. אם ישנה נחמה, אנו מוצאים אותה בידיעה שאימא נפרדה מהעולם כשהיא מחובקת ועטופה באהבה גדולה של ילדיה, נכדיה ובן זוגה לשעבר. אימא הובאה למנוחת עולמים ביישוב תקוע, בהתאם לבקשתה האחרונה להיקבר במקום שבו פורחת המשפחה שהקימה".
נשיא המדינה ראובן ריבלין כתב עליה שאף ביקור בהתיישבות לא היה שלם בלעדיה. "סרתי למרותך בכל פעם שאמרת 'רגע רגע רובי, יש פה עוד פריים יפה, אל תלך'". ראש הממשלה נתניהו כתב שהיה לה "כישרון יוצא מן הכלל ללכוד בעדשת המצלמה רגעים ואנשים". יו"ר הסוכנות יצחק הרצוג תיאר כיצד נפגשו בגוש עציון, באנדרטת הזיכרון למשואות־יצחק ולסבו הרב הרצוג, בעיצומה של מערכת הבחירות הסוערת של 2015, כאשר התמודד על ראשות הממשלה. "בתוך המולת המצלמות, האבטחה הכבדה והצעקות של הצלמים הנדחפים, איתרתי את מירי ופטפטנו על החיבור האישי והמשפחתי שלי לאתר המיוחד הזה".
לפני כשנה, עם צאת "אדמה בלב אדם" לאור, קיימנו ריאיון עימה במקור ראשון. נזכרנו יחד באינספור רגעים של הכנת כתבות, בהם המתנה חוששת לפינוי בקור לילי, דמעות מול בני משפחה היושבים שבעה, והשתאות מול טבע מדהים ואנשים יוצאי דופן.
לאחר שנים שבהן התמקדה מבחירה בגידול ילדיה, הגיעה צחי לקריירת הצילום כמעט במקרה. לקראת סוף שנות התשעים הציעה למערכת מקור ראשון תמונות שצילמה בהפגנה ליד ביתה בירושלים, "ולהפתעתי התקבלתי מיד כצלמת. מאז, כבר 20 שנה שאני מצלמת". בשנים האחרונות צילמה עבור מקור ראשון, ישראל היום, בשבע ועיתונים נוספים, צילומי חדשות ומגזין. "כשהתחלתי, לא היו הרבה צלמים שהתמקדו ביהודה ושומרון. עם השנים נפתחו לי דלתות והיום אנשים מכירים אותי, נותנים בי אמון". ואכן, אין יישוב או גבעה ששמה ופניה לא מוכרים ואהובים בהם.
שאלנו אותה אז אם יש אירועים שהשפיעו עליה במיוחד. "בטח", השיבה. "הכאב שלי הוא בעיקר מול ילדים, מול מוות. ילדים שנותרו יתומים בעקבות פיגועים, ילדים שנהרגו. אלו קטעים שאני סוחבת מאוד. כמו התינוק של קים לבנגרונד ז"ל, שמזהה את אימא שלו בתמונה על כרזה בהפגנה. זה שובר את הלב. או ההלוויה של אדל ביטון, כשהאבא ניגש לאמבולנס והוציא את גופת בתו. צילמתי את המבט בינו ובין האם, אדווה. אלו לא דברים קלים. בתקופת האוטובוסים המתפוצצים של ירושלים צילמתי תמונות שאני לא יכולה להסתכל עליהן היום.
"ומול דברים כאלו, יש את הילדים בחיי היומיום שאני מאוד אוהבת. למשל, בערב חג סוכות ראיתי באש־קודש שתי ילדות קטנות לבושות אחת בשמלת מלמלה ורודה והשנייה בירוקה, מטיילות בין הסוכות. צילמתי אותן ומיד ביקשתי רשות מההורים, אם ארצה לפרסם. אלו תמונות שאני אוהבת להוציא לעיתונים, של רגעי חיים, שתי ילדות שהתגנדרו ויצאו לטיול עצמאי ביישוב. או אירוע חלאקה בחוות־גלעד, ובו רגע שבו האימא מראה לילד את התלתל היפה שנגזר מראשו. זו יהודה ושומרון שחשוב לי שאנשים יכירו".
כמה תמונות שלה הגיעו לבית המשפט העליון. "זה היה ב־2011", שחזרה. "ערב טעון, שהיה בו חשש לפינוי רמת־גלעד. נסעתי הלוך ושוב בין רמת־גלעד לקדומים. באחת הפעמים כשהגעתי לכיוון קדומים, לא רחוק משער הכניסה לבסיס החטיבה המרחבית אפרים, ראיתי צמיגים בוערים. עצרתי את המכונית והלכתי לבדוק. ראיתי חבר'ה מפגינים, יוצאים מהבסיס. צילמתי הכול. המשטרה ביקשה שאעביר לה את התמונות והתנגדתי. הרגשתי שזה החיסיון העיתונאי שלי, האמון מול המצולמים". המשטרה פנתה לבית המשפט, ובפסק דין תקדימי נקבע כי חיסיון עיתונאי חל גם על מידע ולא רק על זהות מקור, וצחי לא חויבה להעביר את התמונות.
סדרת תמונות שצילמה צחי בקבר יוסף, זכתה במקום הראשון בתחרות הצילום "עדות מקומית", בקטגוריית דת ואמונה. "הייתי שם באחת הכניסות הליליות, לאחר שמבנה הקבר הושחת", סיפרה. "טיפסתי על הכיפה השבורה ואיכשהו ראיתי את כל האנשים בפנים כמו בתוך רחם ענק, וברקע נצנוצי האורות של שכם. האנשים שראו את התמונות בתחרות בכלל לא ידעו איך נראה קבר יוסף, ונחשפו אליו לראשונה מהצילומים. אני חושבת שבזה תרמתי את חלקי".
המתנחלים כבני אדם
בעבודתה במהלך השנים ידעה גם עימותים. לעיתים עם אנשי כוחות הביטחון, שבעת פינויים סוערים חסמו את דרכה משום שלא הבדילו או סירבו לקבל שמדובר בצלמת עיתונות מקצועית ולא במפגינה או תושבת. כמי שחרשה את כבישי יו"ש והגיעה לכל מקום בכל שעה, חוותה גם יידויי אבנים מצד פלסטינים. "באל־ערוב חטפתי פעם עשרות אבנים, וכל השמשות של המכונית התנפצו. נסעתי בלי שמשות, הכול מלא זכוכיות, ככה עד לכרמי־צור. נפצעתי קצת, היו לי חתכים, אבל המשכתי לנסוע".
לפני כשמונה שנים נפרדה צחי מבעלה. מאז התהדקו הקשרים בינה ובין כמה משפחות שעימן רקמה חברות קרובה. כך למשל, עם משפחת שמעון מחוות־גלעד. אילנה שמעון מתארת איך הכירו לפני כ־14 שנה. "זו הייתה תקופה סוערת בחווה: פינויים, משטרות, פיגועים. היא הייתה מגיעה לצלם, ואז מחפשת בית עם חיבור אינטרנט כדי לשלוח ממנו חומרים למערכת העיתון. זה התחיל מקשר פשוט של 'תיכנסי רגע, תשתי קפה', אבל מירי הייתה כזו אשת שיח חמה ונעימה, שהתחברנו מאוד. במשך הזמן היא התחילה להגיע לשבתות וחגים. אהבנו מאוד את חברתה, זו הייתה חברות טובה, ממקום אוהב. נוצר קשר עמוק של שיחות על אומנות ופוליטיקה, פרשת שבוע וספרים. היו לה תמיד את הסיפורים הכי מרתקים מהמקומות שבהם הייתה, והחוויות שעברו עליה.
"היא אהבה את החווה וכולם בחוות־גלעד אהבו אותה. אהבה את המקום, הנופים, האנשים הפשוטים, הבתים הפתוחים. היא אהבה את החגים, הייתה מגיעה בערבי חג ומצלמת, ומכל דבר הייתה עושה קרנבל שמח. מט"ו בשבט, וילדים מחופשים בפורים, ושדה חיטה בשבועות. אהבה כל כך את הטבע, לא הייתה פוגעת בזבוב
"מירי אהבה את החיים, את הצילום, את האומנות. כל דבר שהיה קורה, היא הייתה שם. אפילו תאונת דרכים. חנוכת בית. כל מקום שפתחו לה את הדלת, היא נכנסה. אני לא חושבת שיש בית בחוות־גלעד שהיא לא צילמה בו. זו אבדה גדולה".
* * *
מחוץ לשורה
אבישג שאר ישוב, צלמת עיתונות
הייתי בת 15 כשברחתי עם כמה בנות מהאולפנה כדי להגיע לגוש קטיף כמה ימים לפני הפינוי. לקחתי איתי מצלמת פילם שמצאתי בבית. לא ידעתי אז דבר על צילום, אבל הייתה לי תחושה שהמצלמה הזאת תעזור לי לשמור זיכרון חשוב.
בתוך כמה מסרטי הצילום שצילמתי שם, בלט אחד שבו היו המון תמונות של צלמים, צלמי העיתונות שתיעדו את הפינוי. לא הכרתי איש מהם מלבד צלמת אחת, מירי צחי קראו לה.
אי אפשר היה לפספס את האישה, הצלמת שעמדה עטופה במטפחת בתוך שורת הצלמים, אותה שורה שבה צילמה במשך 30 השנים האחרונות.
אותה אישה שידעה גם לצאת מהשורה הזאת ולהביא מבט אחר, להביא את הפריים שלה, לתת מבט רגיש אל מקום שלא פעם בעבור התקשורת רב היה בו הנסתר על הגלוי, להיכנס פנימה אל תוך הבתים, לצלם גם ברגעים מאוד רגישים וכואבים. לתעד את החיים ואת המוות, את השמחה ואת השכול. להתעקש, להילחם על כל פריים, ובעיקר להביא את נקודת המבט הייחודית שלה, זו שאפשרה לרבים להעלות חיוך על הפנים, להתרגש, וגם לכאוב ולהיזכר במה שהיה וכבר אין.
מירי לא הייתה רק צלמת. היא הייתה קול שונה וחשוב, שיאפשר גם לדור הבא להאמין שאפשר. אפשר להיות אישה חזקה ולוחמת בתוך עולם של גברים קשוחים. אפשר להעניק לתקשורת גם מבט אחר על ההתיישבות והחיים בתוכה. אפשר להיות אימא, סבתא וגם צלמת עיתונות חרוצה ומוערכת. אפשר להיות כל מה שתרצה, היכן שרק תרצה,
אם רק תאמין בדרך שלך.
אפשר.
יהי זכרה ברוך.
