תופעה: המרדפים הליליים התמוהים של המשטרה ביו"ש

דמיינו שאתם נוהגים באחד מכבישי יהודה ושומרון. הדרך מתפתלת, הכביש צר, כפרים ערביים ניבטים מדי פעם מסביב, כלי רכב עם לוחית רישוי לבנה חולף בנתיב הנגדי ונעלם. פתאום, כלי רכב לא מוכר מתחיל להיצמד אליכם מאחור. אתם מנסים לתפוס מרחק אבל הרכב ממשיך להיצמד. הוא יוצא לעקיפה ואתם מתחמקים. הוא עוקף אתכם ומאט כדי לחסום אתכם, ואתם עוקפים שוב. הלב דופק. אתם מתחילים להזיע ולרעוד וחושבים: זהו. זה הסוף.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
ניצוצות של הבנה: כך המוח האנושי למד לחשוב מחוץ לקופסא
סוף הנשיאות הקיסרית: שערוריית טראמפ תחזיר את ארה"ב לאיזון
פשע, סוף: משטרת ישראל לוקחת את החוק בחזרה לידיה

זה בדיוק מה שקרה לאסנת אבו מקריית־ארבע, בפברואר 2017, כשמצאה את עצמה בכביש המתפתל מסוסיא לקריית־ארבע, מנסה להתחמק ממכונית עם שני גברים זרים שהתעקשה לעשות הכול כדי להיצמד אליה ולחסום אותה. "ניסיתי לברוח", היא מספרת, "אבל הרכב עקף אותי ושם ברקס, והבנתי שהוא מנסה לעצור אותי, אז עקפתי אותו מיד בחזרה. התפתח מרדף במהירות פסיכית, וזה כביש מפותל. הגעתי למצב שאני נוסעת במהירות בסיבובים מסוכנים, ויוצאת לעקיפות מסוכנות רק כדי להתחמק. מבחינתי באותם רגעים יש שם מחבלים ואני נמלטת על חיי".

המכונית מצליחה לבסוף לעקוף את אבו ולחסום את הכביש, וממנה מזנקים שני גברים עם נשקים שלופים. אבל הסיפור של אבו הוא לא סיפור על התחמקות בנס מפיגוע ירי בכבישי הר חברון, אלא סיפור אחר לגמרי על מרדף משטרתי מבהיל, מסוכן ומוזר. "אחד מהם ממש קפץ על האוטו שלי עוד לפני שהצלחתי לעצור", היא ממשיכה, "ורק אז ראיתי על השרוול שלו סמל של משטרה. השני היה עם חולצה שחורה ומכנסיים של חייל".

הרגשת פתאום הקלה?
"אפילו אז לא ידעתי אם זה אמיתי. חשבתי לעצמי – אולי זאת בכלל תחפושת. לא היה שום סימן על הרכב, לא היו אורות מהבהבים. עבר לי תסריט בראש שזהו, הם יורים עליי".

מתי הבנת שזאת באמת משטרה?
"כשהשוטר התחיל לצעוק עליי בעברית למה לא עצרתי. צעקתי עליו באינסטינקט בחזרה, שחשבתי שהם מחבלים, ולמה הם בכלל רדפו אחריי".

הוא הסביר לך, למה הם באמת רדפו אחרייך?
"לא. במקום זה הוא התעסק בזה שהוא קיבל מכה מהאוטו שלי כשהוא קפץ עליו לפני שהספקתי לעצור, והזעיק כוחות שיש פיגוע דריסה. תוך רגע, מלא חיילים מגיעים".

ומה איתך? מה את עושה בזמן הזה?
"יושבת באוטו. לא מצליחה לזוז. מנסה להתקשר אבל אין קליטה. בקושי מצליחה לדבר עם מישהו. הייתי אז בתחילת היריון וכל הזמן התפללתי שההיריון יחזיק, כי התחושה הייתה קשה. סוג של טראומה. הייתה שם טלטלה שליוותה אותי עוד הרבה זמן אחר כך".

אם הסיפור של אבו נשמע לכם מוזר ומבהיל, תופתעו יותר לגלות כי הוא לא מקרה יחיד וחריג, אלא מציאות חיים. בכתבה נביא עוד שלושה מקרים דומים לזה של אבו שהסכימו להתראיין. מלבדם גם שמענו סיפורים דומים מנשים וגם גברים שחוו את אותו הדבר וניתן רק לשער את היקפה הרחב של התופעה המסוכנת.

האיש בכובע הצמר

בשנת 2011, בעקבות הליך פלילי של עבריין תנועה שברח ממרדף משטרתי, חשפה משטרת ישראל את הנוהל הפנימי לניהול מרדפים שעד אז נשמר בסוד – לטענתה, כדי לשמור על ההרתעה המבצעית שלה. הנוהל קובע שמרדף משטרתי ייערך רק כאשר הוא אינו מסכן חיים של חפים מפשע, אין דרך אחרת לבצע את המעצר ומדובר בחשוד שעבר עבירה חמורה שהעונש עליה הוא שלושה חודשי מאסר ומעלה.

על פי סעיף אחר בנוהל, שוטר רודף "יפעיל סירנה, אורות מהבהבים, אורות רכב ומערכת כריזה, וישמור על קשר עין עם הרכב הנמלט". עוד קובע הנוהל: "לא אחת הסתיימו מרדפים באסונות שבהם נפגעו או קופחו חיי אדם ונפגע רכב. לכן המרדף הוא כלי מסוכן אשר יופעל רק בהתקיים כל השלבים".

אבו לא רק שלא עברה שום עבירה חמורה, אלא מעולם גם לא הצליחה לגלות מדוע בוצע המרדף מלכתחילה. "אף אחד לא ניגש אליי, לא שאל, לא הסביר", היא טוענת, "השוטר פינה את עצמו באמבולנס, בלי להגיד לי מילה, ורק אחרי שלושת רבעי שעה בערך, כשמנכ"ל המועצה הגיע, שאלתי אותו מה באמת קרה והוא אמר שאמרו לו שעברתי עבירת תנועה".

ובאמת עשית עבירת תנועה?
"לא יודעת. אפילו לא קיבלתי אחר כך דו"ח הביתה. אבל זה לא משנה. על זה מנהלים מרדף? שירשמו מספר לוחית רישוי ויתנו לי דו"ח. למה היה צריך את המרדף המטופש הזה? השוטרים לא מבינים איך אנחנו חיים כאן. הם לא מבינים כמה מרדף בניידת סמויה זה דבר מאיים. למה שאני אחשוב שהוא שוטר?"

ניסית לבקש מהמשטרה תשובות?
"הם טענו שהם קראו לי בכריזה. אבל אני הייתי עם חלונות סגורים ולא שמעתי כלום. על המכונית לא היה שום סימן מזהה של משטרה, ושום אורות מהבהבים. במקום להתנצל, קיבלתי יום למחרת הודעה שאני חייבת להתייצב לחקירה באזהרה במחוז ש"י במעלה־אדומים באשמה של דריסת שוטר. רק אחרי יותר משנתיים כתבו לי שהתיק נסגר מחוסר ראיות".

גם אפרת צימרמן מאריאל גילתה לפני כשנה שמרדפי משטרה ביהודה ושומרון לא תואמים את מה שנקבע בנוהל המרדפים של המשטרה עצמה. "נסעתי מהבית לעבודה בשעות הבוקר. זה קרה בתקופה שאחרי פיגועי הירי בעפרה ובבית־אל, וזאת הייתה תקופה שבה חטפו רכבים ואמרו לאנשים לא לעצור בצד. עברתי את צומת בית־אל, ומרחוק ראיתי מכונית עומדת בצד ולידה איש בכובע צמר ומעיל. אמרתי לעצמי בלב: אלה מחבלים, והאצתי מיד. האיש בכובע הצמר ניסה לגרום לי לעצור. ראיתי אותו מסמן משהו למישהו, נכנס למכונית ומתחיל לרדוף אחריי. נסעתי מהר, אני זוכרת את עצמי ממש רועדת, הסרטים הכי גרועים עברו לי בראש. הם התחילו לעקוף, ורק כשהגיעו צמוד אליי הוא פתח חלון, צעק לי בעברית 'למה את לא עוצרת?' והוציא תעודה של המשטרה. מיד עצרתי בצד".

מה השוטר אמר לך?
"הוא נתן לי דו"ח על מהירות, כשבעצם בכלל האצתי בגלל המכונית שלהם שעמדה בצד. אמרתי לו שחשבתי שמדובר במחבלים, והייתי נסערת כולי, והוא לא הבין בכלל על מה אני מדברת. לא הסכים לוותר על הקנס".

היית יכולה לדעת שמדובר בכלי רכב משטרתי?
"לא. זה היה רכב רגיל בלי שום סימנים של משטרה. הם לא קראו לי בכריזה, לא הפעילו סירנה. זה היה מפחיד נורא. אני נוסעת בכביש הזה עשר שנים, נתקלתי שם כבר בזריקות אבנים וצמיגים, אבל מעולם לא בשוטר תנועה".

אז איך אפשר באמת לדעת אם מדובר בשוטר או במחבל?
"עד היום כשאני נוסעת שם אני שואלת את עצמי: אם זה יקרה שוב, מה אני עושה? עוברת על החוק ומנסה להציל את עצמי, או מסתכנת במוות כדי להימנע מקנס או שלילת רישיון? זה גם מה שאמרתי לשופטת, אבל היא בכלל לא הבינה ואמרה שאם אני מפחדת, שאני לא אנהג בכביש הזה. חוסר הבנה מוחלט".

בתוך תחומי הקו הירוק, ניידות משטרה אולי עומדות בצד כדי לתפוס עברייני מהירות, אבל אז שולחים לנהגים דו"ח הביתה. לא רודפים אחרי אף אחד.
"את צודקת. לא יודעת למה רדפו אחריי. זה כביש מסוכן מאוד ובקלות הייתה יכולה להיות שם תאונה רצינית. גם ככה מדובר בכביש עם זריקות אבנים, אני לא מבינה למה להוסיף למתח".

חיים במתח גבוה

סוגיית מרדפי המשטרה ביהודה ושומרון עלתה לאחרונה לכותרות בעקבות מותו הטרגי של אהוביה סנדק, שנהרג במהלך מרדף משטרתי אחרי כלי הרכב שבו נסע עם חבריו. פרטי הפרשה עדיין בחקירה, אבל ההתנהלות המשטרתית בפרשה היא זו שגרמה לאבו ולתושבים נוספים לחשוף דווקא עכשיו בפייסבוק סיפורים אישיים על התנהלות משטרתית בעייתית. הסיפורים מדברים על מקרים חוזרים שבהם מרדפים סמויים של המשטרה התנהלו ללא סימנים מזהים או בצורה מסכנת חיים, דווקא באזור יהודה ושומרון שהנהיגה בו טעונה במתח רב גם כך.

"ההתנהלות של המשטרה באירוע של אהוביה לא התחילה מהיום", מסבירה אבו. "אם הנערים שם היו לא בסדר (המשטרה טוענת כי יידו אבנים לעבר פלסטינים, א"ג), הם צריכים לתת את הדין, אבל הבעיה היא שבמשטרה לא רואים אותנו כשווים. תאכפו חוק, אבל קודם תראו את התושבים. אנחנו חיים כאן במתח. התנהלות כזאת, של מרדפים סמויים, פשוט לא מתאימה".

"כולנו בעד החוק", מצהירה תפארת הדד מאפרת. "כולנו בעד סדר. אנחנו פשוט נגד אכיפה סלקטיבית". הדד נתקלה במרדף משטרתי סמוי לפני כארבע שנים כשגרה בסוסיא ונסעה בשעת בוקר לערד, לטיפול שיניים עם שני ילדיה. היא נסעה באוטו ישן, קצת חבוט, ובמקביל לכביש שנסעה בו עובר כביש עפר מסיני לרשות הפלסטינית, שהתושבים מכנים בשם "ציר המבריחים", משום שהוא משמש להברחות סמים ממצרים.

"אף פעם לא ראיתי שם רכב, ובאותו בוקר ראיתי רכב נוסע שם. לא ייחסתי לזה חשיבות, עד שפתאום עקף אותי טנדר טויוטה לבן חדש, וחסם לי את הכביש. מיד האטתי ובלמתי. קפצו ממנו שני אנשים בלבוש אזרחי, הייתי בטוחה שהם בדואים, שניהם היו לבושים יפה, עם נשקים שלופים לכיווני. סגרתי מהר חלונות ודלתות, והם התקרבו וכיוונו עשרה ס"מ ממני את הנשק שלהם. אלו היו חמש דקות של אימה. את רואה את המוות בעיניים. הייתי בטוחה שהם הולכים להרוג אותי. ראיתי אותם כבר מבצעים וידוא הריגה על הילדים שלי. ורק חשבתי על ההורים שלי, על בעלי ועל הילדים שבבית".

ואז מה קרה?
"הם הסתכלו, ראו מי אני, ופשוט עלו לטנדר ונעלמו כלעומת שבאו".

היה להם בכלל סמל של משטרה?
"לא. לא היו סמל או אורות או כריזה. והייתי עם חלונות פתוחים לפני כן".

איך את יודעת שהם היו משטרה?
"אני יודעת שהם לא היו בדואים, כי הם לא היו פשוט הולכים בלי לקחת כלום. והם לא היו מחבלים כי אני בחיים. הם היו כוח ביטחוני כלשהו, שלא היה במדים. בדיעבד הבנתי שזה כנראה קשור למרדף אחרי הרכב שראיתי על ציר המבריחים".

הדד איבדה בשנת 2013 את אחיה ינון לבנון ז"ל בתאונה שבה היה מעורב מרדף משטרתי אחרי מבריח שב"חים באזור מיתר. "המקרה של אחי היה אחר, המשטרה שם הייתה במרדף גלוי. המבריח ברח ממנה במהירות, עקף ונכנס במכונית של אחי. זה היה מוות מיותר מאוד. אז כאחות שכולה, אני יכולה להגיד שממש חשוב שנדבר על הדברים האלה. אני בעד שהמשטרה תאכוף את החוקים, זה כל כך נדרש ונכון בעיניי, אבל הם לא יכולים לעשות את זה בצורה שפוגעת באנשים".

בלי חמלה

"צריך לספר את הדברים האלה", מצטרפת זמרתיה חזני, סטודנטית ממעלה־אפרים, "כדי שהם לא יקרו שוב". חזני חוותה מארב משטרתי סמוי בצומת תפוח בחנוכה האחרון. היא הגיעה אל הצומת בשעת לילה מאוחרת מכיוון מרכז הארץ. "הכביש שם ממש חשוך ומפחיד, ידעתי שאני צריכה להיזהר, כי זה צומת מסוכן. כבר יצא שזרקו עליי אבנים שם, והיו שם הרבה פיגועים. נהגתי ממש דרוכה. פתאום נכנס לכיכר רכב פרטי ובלם מולי, ופשוט חסם אותי בבת־אחת, ככה שלא היה לי לאן לנסוע".

מה עבר לך בראש?
"שאני אישה, לבד, בשתיים בלילה. הספקתי לראות שיש שם ארבעה גברים ברכב, ולרגע לא חשבתי שאלה יהודים. לא ראיתי איך הסיטואציה נגמרת טוב. חשבתי לעצמי שאו שאני נכנסת בהם או שאני עושה רוורס ובורחת. אז התחלתי לנסוע לאחור כדי לברוח, כולי מבועתת מפחד. תוך כדי יצאו מהרכב ארבעה גברים, עם פנס ענק, שסנוור אותי לגמרי. התחלתי לצרוח והייתי צריכה להסתיר את הפנים כדי לא להסתנוור, ורק אז, כשאחד מהם התקרב אליי, ראיתי שיש לו מדים שחורים של שוטר, ואחר כך הבחנתי במדי צה"ל אצל החבר'ה שהיו איתו".

לא הייתה שם סירנה או כריזה?
"לא. כלום. פשוט עצרו אותי בלי שום אזהרה. אחר כך שמתי לב שהייתה על המכונית סירנה כבויה, שהם לא טרחו להדליק. אם הם רק היו מדליקים אותה זה היה משנה לגמרי את האירוע".

ומה הם רצו?
"קודם  כול  השוטר  התחיל  לצרוח עליי למה התחלתי לברוח ברוורס, כי זה נראה חשוד".

לא נראה לי שהם הבינו מה זאת התנהגות חשודה.
"לגמרי. ברגע שהבנתי שהם שוטרים, התחלתי לבכות. ניסיתי להסביר לו כמה מפחיד זה היה. אמרתי לו שברור שאני מנסה לברוח, כי חשבתי שהם הולכים להרוג אותי".

הוא הבין למה פחדת כל כך? כמה מפחיד להיעצר ככה בצומת תפוח?
"לא, הוא אמר שזה רכב סמוי, ככה זה, ושהם מחפשים גנבי רכב. לא הייתה בו שום חמלה או הבנה. הוא ביקש רישיונות, ראה שהרכב לא גנוב ואמר לי סעי. וזהו. כל ההתנהגות שלהם הייתה תוקפנית, לא ביקשו סליחה לרגע".

לחזני חשוב להוסיף שלא מדובר רק בעוגמת הנפש שגרמה לה התנהגות המשטרה, אלא גם שלאירועים כאלה היו עלולות להיות תוצאות חמורות בהרבה. "ברגעים כאלה, לא עוברת לך מחשבה שאולי אלה לא מחבלים. למה שבשתיים בלילה בצומת תפוח יעצרו אותך יהודים? כל מי שסיפרתי להם את הסיפור הזה אמרו שהיו דורכים נשק ויורים. זאת הייתה לגמרי תחושה של סכנת מוות. השוטר לא הבין שכמעט דרסתי אותם. זה גם היה לגמרי הגיוני בעיניי לעשות את זה והייתי עומדת מאחורי החלטה כזאת".

השוטרים לא ממש מתנהלים עם ההבנה הזאת.
"בדיוק, אם זה היה קורה במרכז, הייתי נבהלת אבל לא הייתי מגיבה באותה רמת בהלה. לא ישנתי אחר כך כל הלילה. נשארתי ממש מבוהלת, בתחושה שניצלתי ממוות. לא הייתי מדברת על זה סתם ככה, כי אני לא מחפשת לעשות מהומה מהמקרה, אבל הבנתי כמה זה חשוב עכשיו לדבר על זה שהמשטרה באמת לא תמיד מתנהלת בצורה שהיא מתאימה. זאת לא טעות אחת. יש עוד סיפורים וזאת ההתנהלות. דווקא ביהודה ושומרון הם היו צריכים להיות זהירים יותר כי ההתנהגות שלהם היא התנהגות שמעוררת טריגרים. בסופו של דבר הם מסכנים את עצמם ואת הציבור".

רק במזל ארבעת האירועים שהבאנו כאן הסתיימו כפי שהסתיימו, בלי נפגעים בנפש. אבל ארבע הנשים מזהירות, שאם דבר לא ישתנה – מקרה קשה בהרבה נמצא ממש מעבר לעיקול הכביש. "הלוואי שהשוטרים בניידות הסמויות יהיו מחוברים באמת לשטח, שיבינו מה עובר על התושבים שהם עומדים מולם", מסכמת אבו, "אף אחד לא באמת מסיק מסקנות, ואני מקווה שעכשיו מישהו במערכת סוף־סוף יתעורר".

"השוטרים הזדהו כנדרש"

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "היכולת של המשטרה לאכוף את החוק, ללכוד עבריינים, למנוע אירועי טרור ופשיעה ולהפסיק עבירות תנועה חמורות, מתאפשרת תודות לפעילות המתבצעת בשטח הן במישור הסמוי והן במישור הגלוי. ביצוע חסימות משטרתיות ומעקב אחר כלי רכב מעוגן בנהלי משטרת ישראל ומלווה בהנחיות בטיחות, ציוד ייעודי והכשרות מתאימות, ופעולות אלו מהוות חלק בלתי נפרד מסל הכלים של המשטרה במסגרת מאבקה המתמשך בעבירות תנועה מסכנות חיים, מניעה וטיפול באירועי טרור ופשיעה.

"בכל הנוגע לשני האירועים הראשונים שהוזכרו (אבו וצימרמן), הרי שבניגוד לנטען בשני המקרים שאותרו וטופלו על ידי שוטרי התנועה ביהודה ושומרון, השוטרים שפעלו בניידת סמויה הזדהו כמשטרה, וכשירדו מהרכב היו מזוהים במדי משטרה עם כלל הסממנים הרלוונטיים. במקרים אלו הנהגות ביצעו עבירת תנועה, עקיפה מסוכנת ונהיגה במהירות מופרזת בניגוד לחוק, באופן המהווה סיכון ממשי למשתמשי הדרך. המקרים האחרים אינם מוכרים למשטרה, וככל שיש טענות לגבי התנהלות השוטרים בהם יש להפנותם לבדיקת הגורמים המוסמכים לכך".