בוקר יום שישי, לפני קצת יותר מחצי שנה, התקבצנו לשיחת זום טרנס־אטלנטית. סגנית עורך מקור ראשון אורלי גולדקלנג מהיישוב עפרה, אני מירושלים, ובני הזוג שלדון וד"ר מרים אדלסון מביתם שבמאליבו, קליפורניה. למרות המרחק זו הייתה שיחה עמוקה, אפילו מרגשת. הימים היו ימי קורונה, בין הסגרים, חודשי קיץ שבשנים קודמות הביאו עימם לישראל רבבות חניכים וחניכות של פרויקט תגלית – צעירים יהודים מרחבי העולם שבאו לביקור חינוכי־חינמי בארץ, כחלק מהתפיסה שלכל יהודי הזכות לבקר בישראל. למרות העצירה בפעילות בשל המגפה, ביקשנו לציין בכתבה חגיגית עשרים שנה למיזם היהודי־לאומי שהוקם בידי ממשלת ישראל ופילנתרופים יהודים מהעולם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "תוצאה של חוסר משילות מתמשך": בנבטים זועמים על חילול קברים
– מסודרים 2021: הרשות הפלסטינית וחמאס בהתאוששות כלכלית
– דעה: על העיוורון: כשהשמאל היהודי מתמקד בהתנגדות לישראל
בני הזוג אדלסון הם המו"לים של עיתון מקור ראשון, אך גם התורמים הגדולים ביותר של תגלית, בסכום שהתקרב לחצי מיליארד דולר. הכתבה עסקה במייסדים ובתורמים הגדולים של תגלית, ולפיכך רק חלק מהריאיון עם בני הזוג נכלל בה. עם פטירתו של שלדון אדלסון ז"ל אנו מפרסמים כאן לראשונה באופן מלא את מה שהוא אולי הריאיון האחרון שלו לתקשורת, בוודאי לתקשורת הישראלית. לא עסקנו בפוליטיקה או בכלכלה, אלא בנושא שהיה חלק בלתי נפרד ממנו: זהות יהודית.
שמי ישראל היו סגורים בקיץ בפני מי שאינם אזרחיה. ציוצי הציפורים מהחצר של אורלי בעפרה נשמעו ברקע, וד"ר אדלסון התרגשה לראות מבעד למסך את היישוב הפורח. היא שבה ואמרה כי הם "מתגעגעים הביתה" – לישראל כמובן. כמה שעות לפני כן הם קיימו בנוכחות המשפחה המצומצמת טקס ברית מילה לנכד שנולד להם. כאשר מר אדלסון התיישב מול המסך, הוא שאל מיד "כבר פתחו את השמיים בישראל?", והוסיף כי הם מגיעים לישראל בממוצע שש פעמים בשנה. נציין כי הנחיתה האחרונה של מטוסם של בני הזוג בארץ, הייתה כדי להביא הנה את יונתן ואסתר פולארד.
איך התחילה המעורבות שלכם בתגלית?
"חיפשנו פרויקטים משמעותיים לעם היהודי, כדי להשקיע בהם", השיבה מרים, וסיפרה כי כמה שנים לאחר שהמיזם יצא לדרך הם נפגשו עם צ'רלס ברונפמן, איש עסקים וממייסדי תגלית, שביקש מהם להשתתף בתרומה. "הוא רצה סכום כסף קטן. אני זוכרת ששלדון אמר 'כמובן שניתן', אבל כשברונפמן הלך, שלדון אמר לי 'אני לא מבין למה הוא לא ביקש עוד. הייתי נותן לו עוד!'… שמענו אחר כך מאחד המייסדים, מייקל שטיינהרדט, שיש רשימת המתנה של עשרת אלפים צעירים וצעירות בשנה שלא יכולים להגיע כי אין מספיק כסף. אמרנו שלא ייתכן שצעיר יהודי לא יוכל להגיע לישראל, אז החלטנו לממן את כל רשימת ההמתנה. רק שלאחר מכן רשימת ההמתנה עלתה ל־20 אלף צעירים וצעירות, וסבסדנו גם עבורם".
ביקשנו ממר אדלסון לספר מעט על אביו, שלא הצליח להגיע לישראל. "אבא שלי תמיד חלם לבוא, אבל לא הצליח לממש זאת. הוא נולד בליטא וסבל מאוד כיהודי. תמיד הרגיש שצריך מקום בעולם שיהודים יוכלו לחיות בו, בלי לחטוף מכות, הצלפות ויריות. מקום שבו יהיו אזרחים מן השורה".
אביו, ארתור, היה נהג מונית, וידו לא השיגה לרכוש כרטיס טיסה. "שנים לאחר מכן, כשמדינת ישראל הוקמה, אנשים לא דיברו על לטוס לישראל לחופשה. התפיסה הייתה שבישראל אנשים חיים באוהלים. כשהרווחתי כסף ויכולתי כבר לשלוח את אבא שלי לישראל, הוא אמר שהוא זקן וחולה מכדי לנסוע. זה הפריע לי. רציתי לדאוג לכך שכל אותם אנשים ברשימות ההמתנה בתגלית, לא יגיעו למצב של אבא שלי, שלא יהיו עצובים בגיל מבוגר מכך שלא ביקרו בישראל. רציתי שמירי ואני נסייע להם ונשלח את כל מי שרוצה לבקר בישראל. רשימות ההמתנה הלכו והתארכו, וזה רק שימח אותנו. מי שביקר בארץ סיפר לחברים שלו, ועם הזמן יותר ויותר צעירים ביקשו לבוא".
פונים דווקא למתנגדים
לבני הזוג אדלסון שני בנים, ושניהם השתתפו בתגלית (בנוסף יש לשלדון שלושה ילדים מנישואיו הקודמים, שאחד מהם הלך לעולמו. למרים שתי בנות מנישואיה הקודמים). מרים: "הבנים שלנו היו בארץ המון. כשהיו בני כמה חודשים כבר ביקרנו איתם. למרות זאת הבן שלי, אדם, התקשר אליי כשהיה בתגלית ואמר לי 'מאמי, זה שינה את החיים שלי'. שאלתי למה, הרי הוא היה בישראל עשרות פעמים, ולא פעם גם שכרנו את מדריכי הטיולים של תגלית שיעבירו לנו סיורים. ביקרנו בכל המקומות שבהם הוא היה עם תגלית. הוא השיב שזה קרה דווקא בהר הרצל. הם ביקרו בקבר של חייל שנפל כשהיה בגילם, בן 18, וכל הקבוצה בכתה יחד. אחר כך הם ביקרו ביד ושם. הוא אמר שהוא וחבריו הבינו את המשמעות, שהם חיילים של ישראל בעולם, וזה שינה את חייו".
יש לכם ילדים בגיל אוניברסיטה. מה המצב כיום בקמפוסים עבור צעירים יהודיים?
שלדון: "הקמנו ארגון בשם 'מכבים בקמפוסים', שנלחם עבור היהודים. התחלנו לפני כמה שנים בשישה קמפוסים, וכיום יש לנו פעילות במאה קמפוסים. לא רק בארה"ב אלא גם בסורבון בצרפת, בקיימברידג' בבריטניה ובמדינות נוספות. אנחנו נלחמים נגד אנטישמיות ו־BDS. פיצחנו איך עושים את זה; אנחנו לוקחים את המנהיגים מהעולם הסטודנטיאלי שבאים מרקע אפריקני, היספאני ומנהיגי מיעוטים, ודווקא אותם שולחים לישראל".
מרים: "אנחנו מזהים אותם מראש ואומרים להם 'תבואו לישראל עם הקבוצה שלנו, לגלות את האמת'. אנחנו מגייסים בכל אוניברסיטה את האנשים שמדברים בצורה הכי שלילית על ישראל. זה סיור של בדיקת עובדות. רבים מהם אומרים לנו לאחר מכן: 'שיקרו לנו כל הזמן'".
שלדון: "בכל אוניברסיטה שאנחנו פועלים בה לא העבירו חוקים בעד החרם על ישראל, בעד ה־BDS. האוניברסיטה שהיא אולי הכי בעייתית בארה"ב בהיבט הזה היא אירוויין בקליפורניה, שבה העבירו חוק התומך בחרם על ישראל, אך אחרי עבודה שלנו ההחלטה שונתה. הייתה הצבעה של 16 מול 2, נגד החרם".
מרים: "כיום אין BDS באף קמפוס שאנחנו פועלים בו. אם לא היינו שם, החוקים היו עוברים".
למה כל־כך חשוב עבורכם להשקיע כסף בהמשכיות יהודית? להילחם עבור ישראל?
שלדון: "אם אנחנו מסוגלים לעשות, למה שלא נעשה? אם לא אנחנו, מי יעשה? אף אחד. זה חשוב שאנחנו, כיהודים, מקדמים את המטרות ונלחמים על כך שעוד אנשים יצטרפו. כפילנתרופים אנחנו נותנים הרבה כסף. אנחנו נותנים לתגלית בין 20 ל־30 מיליון דולר לשנה, אבל לא רק. הקמנו פקולטה לרפואה באוניברסיטת אריאל, בית ספר ליזמות במרכז הבינתחומי בהרצליה ועוד הרבה מאוד מיזמים".
מרים: "אנחנו מרגישים כמו שותפים במשפחה; כל יהודי, ימין או שמאל, אני אוהבת אותו. ובמקביל, אני רוצה להגן על המשפחה הפרטית שלי. אני רוצה שהנכדים שלי והנינים שלי יהיו יהודים. אם המצב בקמפוסים היה נשאר כפי שהיה – זה לא טוב. המחקרים מראים שאם היית בתגלית, הסיכוי שתתחתן עם יהודי הוא 76 אחוזים, ואם לא, והיית למשל ברשימת המתנה, הסיכוי יורד ל־42 אחוזים. אם לא היינו תורמים לתגלית היינו מאבדים דור של אנשים שלא היו מגיעים לישראל. אלה לא נתונים שהמצאתי, אלא מחקר של אוניברסיטת ברנדייס בארה"ב".
שלדון אדלסון: "אבי תמיד חלם לבוא ארצה. הוא נולד בליטא וסבל מאוד כיהודי. כשהרווחתי כסף ויכולתי כבר לשלוח אותו לישראל, הוא אמר שהוא זקן וחולה מכדי לנסוע. מאז, רציתי לדאוג לכך שכל יהודי שרוצה יגיע לבקר בישראל"
כשמרים מדברת על חניכי תגלית עיניה נוצצות, והיא מדקלמת את הנתונים של הארגון כאילו הייתה המנכ"ל. "באירוע של תגלית בקיסריה ניגש אליי בחור ברזילאי וביקש רשות לחבק אותי. הוא אמר 'כל חיי לא חייתי חיים יהודיים, לא הרגשתי יהודי. כאן בקיסריה זו הפעם הראשונה שאני מרגיש יהודי'. אז אם אנחנו יכולים לעשות את זה עבור המשפחה שלנו, למה שלא נעשה?"
במהלך השיחה השתמשנו במונח "לשלם", כאשר שאלנו מדוע "לשלם" לצעירים וצעירות יהודים כדי להגיע לישראל. אדלסון ביקש להעיר על המונח. "אנחנו לא מסתכלים על זה כעל 'כסף' אלא כ'סיוע לעם היהודי'. אנחנו משפחה אחת כמו שאמרה מירי. אנחנו פילנתרופים שרוצים לתת קודם כול למשפחה שלנו. אנחנו רוצים לממש את הכסף הזה כדי לראות מה אפשר לעשות עבור העם היהודי".
מרים: "כשאני רואה יהודים אמריקנים שלא מתחברים לישראל, שמדברים לא יפה על ישראל, שמבקשים להחרים את ישראל כחלק מתנועת ה־BDS, יש לי כאב והתכווצות בלב שהאחים והאחיות שלי לא יודעים את העובדות, שהם מלאים בכעס, בשנאה. אני כואבת עבורם, אבל הם יהודים בעיניי. אולי הילדים שלהם יבינו יותר. אם ה־BDS מעודד לא ללכת לישראל, אנחנו נעשה לחבר'ה הצעירים סיור ונראה להם את ההפך".
האם בעיניכם מדינת ישראל עושה מספיק עבור הקשר עם יהודי העולם?
שלדון: "ישראל נותנת כשליש מתקציב תגלית, אז זה כבר משהו. משרד התפוצות הישראלי תומך בארגונים שונים. לא בנו, אבל בארגונים אחרים". בקריצת עין הוא מוסיף: "על הארגונים שלנו הם (משרד התפוצות) אומרים: לא צריך (לממן) כי אדלסון תומכים בהם".
מה לדעתכם ישראלים צריכים לדעת על יהודים־אמריקנים, או על יהודים בעולם?
מרים: "בתחילת הקשר ביני ובין שלדון ("התחתנו תוך מאה ימים", היא מחייכת) היינו הולכים לאירועים יהודיים, ובכל פעם ההרגשה שלי הייתה שהמוזמנים רק נותנים כסף למשפחות עניות כדי להשקיט את המצפון. עם הזמן הופתעתי לגלות כמה זמן יהודים אמריקנים משקיעים עבור ישראל. הם משקיעים בלהיפגש ובלחשוב יחד כיצד לסייע, למשל לעולים מרוסיה. הם משקיעים כל־כך הרבה זמן, ואני אישית מעריכה זמן יותר מכסף. רוב היהודים האמריקנים אוהבים את ישראל".
פולואפ ליהדות
ארגון נוסף שמשפחת אדלסון "אימצה" ותרמה לו עשרות מיליוני דולרים הוא ה־IAC, הקהילה הישראלית־אמריקנית, שתוך שנים ספורות הפך לארגון הגג של קהילות הישראלים בארה"ב. ברחבי ארה"ב מתגוררים מאות אלפי ישראלים. עד להקמת ה־IAC הם לא היו מאוגדים, וילדיהם לא בהכרח ששו להתחבר ליהדותם.
"בהתחלה זה היה ארגון קטן, אבל כיום הוא פועל בכל רחבי ארה"ב", אומרת מרים, "הוא מקיים תוכניות לילדים בבתי ספר, תוכניות חינוכיות לאחר שעות הלימודים, תוכניות למבוגרים ועוד. הארגון גדל וגדל. כשהגענו לכך שהארגון התרחב והתבסס, הגיע הזמן לחבר את הקהילה הישראלית הזו שנוצרה עם הקהילה היהודית שאיננה מדברת עברית". היא מספרת בחיוך ש"בזמן הקורונה שלדון התחיל ללמוד עברית באחד הקורסים של ה־IAC. הוא למד לכתוב את המילה 'שבת'. אני אופטימית לגבי לימודי העברית שלו".
היא מתארת את השינוי שחל בהווייתם של ישראלים בארה"ב. "כשהגעתי לאמריקה, אף אחד לא הבין את הבדיחות שלי. עד היום יש לי פה חברים מעטים, שאני יכולה לספור על יד אחת. אין לי כמעט חברי נפש כאן. אבל כיום אנחנו מרגישים חזקים יותר, כבר לא 'נפולת של נמושות'. גאים להיות ישראלים".
שלדון: "ליהודים האמריקנים לא הייתה תשוקה כלפי ישראל, כי הארגונים היהודיים עסקו בנושאים אחרים: הליגה נגד השמצה טיפלה באנטישמיות, והפדרציות דאגו לגיוס כספים לתמיכה במרכזים הקהילתיים היהודיים. חוץ משדולת איפא"ק לא היו ארגונים שעסקו בכך. יהודים אמריקנים היו בפוקוס על הקהילה בארה"ב, ולא על הקהילה היהודית בישראל. עכשיו עם ה־IAC ועם ארגונים אחרים כמו תגלית, אנשים שמים פוקוס גדול יותר על יהודים בישראל ועל הקהילה היהודית בישראל".
הדור שלכם ראה את מלחמת ששת הימים, והוא קרוב יותר בזמן לתקופת השואה. האם הדור הצעיר של הפילנתרופים היהודים יתרום לישראל? רבים מהם מעדיפים לתמוך במטרות של "תיקון עולם".
שלדון: "הם מלאי תשוקה לגבי ישראל, וכך גם הילדים שלנו. משפחות שלהורים אין תשוקה, לילדים לא תהיה תשוקה. בעיניי מה שגורם לצעירים להיות עם תשוקה כלפי ישראל זה השתתפות בתגלית. פתאום הם רואים יהודים מאזורים אחרים בארה"ב וממדינות נוספות בעולם".
האם הילדים או הנכדים שלכם יעלו לארץ? איך תרגישו אם זה יקרה? תשמחו, או שתעדיפו שהם ימשיכו את השליחות שלכם בארה"ב?
מרים: "הנכדה הכי גדולה שלי בת 20, והיא גרה בפאלו־אלטו, עמק הסיליקון. היא סיימה תיכון ושירתה בצה"ל. היא רוצה ללמוד בישראל ואני מאוד שמחה על כך. הבנים שלנו לומדים בקולג'. הבכור לומד הנדסה מכנית ואמר לי 'ארצה להתנדב בצה"ל ולסייע להם לפתח כלי מלחמה'. האם יעשה את זה? החלטתי לא לשאול אותם שאלות. אתה לא יודע מה יהיה. אם אדחוף ומשהו יקרה בצבא – כל חיי אחיה ב… איך אומרים בארץ? צריך לזרום. סייענו בהקמה של בית ספר יהודי כאן, הילדים שלנו למדו בו ועכשיו הנכדים שלנו לומדים שם. אשמח אם יעלו אבל לא אגיד להם 'תלכו'. אשמח על כל החלטה שלהם".
איפה אתם רואים את תגלית בעוד עשרים שנה?
"הלוואי ואהיה בחיים עד אז", משיבה מרים בחיוך. "100 אלף יהודים נולדים מדי שנה ברחבי העולם. הייתי רוצה לראות לפחות 70 או 80 אלף מגיעים מידי שנה".
שלדון: "הייתי רוצה לראות אותם עושים 'פולואפ' לתוכנית וליהדות שלהם. הייתי רוצה שיחבקו את זהותם היהודית וימשיכו את האהבה שלהם כלפי ישראל. זה מאוד קשה, כי כשהם חוזרים לארה"ב הם חיים בערים ובמדינות שונות, ואי אפשר פשוט לחבר אותם שוב לחבריהם מאותה קבוצה או אוטובוס ולקיים 'מפגשי מחזור'. זה מורכב".
