חמשת חיילי המילואים שהשתתפו בקרב בג'נין במבצע חומת מגן בשנת 2002, והיו הראשונים שתבעו את מוחמד בכרי בתביעת דיבה על סרטו "ג'נין ג'נין", זכו השבוע לסגור מעגל. החמישה ראו בסרט את תמונת הקרב שבו השתתפו כשהיא מסולפת, מעוררת פלצות ובעיקר מציגה אותם ואת חבריהם כפושעי מלחמה הפוגעים במזיד בפלסטינים חפים מפשע. הם ראו שם, בין השאר, טנק שועט לעבר פלסטינים השוכבים על הארץ וכמו דורס אותם, אישה הרה שרגלה מגובסת המספרת שירו בה, ורופא שמספר על הרס אכזרי של בית החולים המקומי בהפצצות. והאמת – להד"ם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האיום החדש של האיראנים: מל"טים מתאבדים
– דעה: נס אחד לשני עמים: מדוע משה חוזר על אותותיו?
– מסודרים 2021: הרשות הפלסטינית וחמאס בהתאוששות כלכלית
אמנם תביעת החמישה נדחתה בשתי ערכאות, בנימוק שלא הייתה כאן הוצאת דיבה על אדם או קבוצה ספציפית אלא על ציבור, ושהיה עליהם להוכיח שהם אכן הופיעו בסרט. לימים, אכן נמצא קצין כזה: סא"ל במילואים ניסים מגנאג'י, שלחם גם הוא בקרב, גילה שהוא מופיע בסרט, וגם הוא תבע את בכרי באמצעות עורכי הדין נבות תל־צור וטל שפירא, והצליח.
וכך, אחרי שנים של דיונים, פסק השבוע בית המשפט המחוזי בלוד פסיקה תקדימית שאוסרת את הקרנתו של הסרט "ג'נין ג'נין" בארץ, ואף הורה על איסופם של כל עותקי הסרט בישראל. בכרי נדרש לפצות את מגנאג'י ב־175 אלף שקלים, וכן נפסקו נגדו הוצאות משפט בסך 50 אלף שקלים. פסיקתה הטרייה של השופטת הלית סילש גרמה לחמשת החיילים הללו להרגיש שאחרי 18 שנה נעשה גם עימם צדק מאוחר.
ליוויתי את החמישה הללו בתחילת דרכי העיתונאית. הם היו אז חיילי מילואים צעירים ששירתו במחלקת הסיור בפלוגה המסייעת של גדוד נחשון, גדוד חי"ר בחטיבה 5, ואיבדו 13 חברים ביום קרב אחד. מראות הסרט טלטלו את עולמם לא פחות ממראות הקרב, בעיקר כי בכרי התיימר להציגו כמסמך דוקומנטרי.
מה שהמחיש באופן הברור ביותר באותם ימים את העלבון הצורב שהם חשו, היה סירובם למסור לידי עותק מהסרט כדי שאצפה בו לקראת הריאיון עימם. "תביני אותנו", אמר לי אז יונתן ואן־קספל מהרצליה. "אין לנו עניין להפיץ את הסרט או לגרום לעוד אנשים לרצות לראות אותו. תשיגי אותו בכוחות עצמך".
אז נסעתי לתל־אביב להוצאת הספרים "אנדלוס" המתמחה בתרגום של ספרות ערבית לעברית, והיא מכרה אז הקלטות של הסרט במאה שקלים לעותק. ההכנסות מהמכירות, כך נאמר לי, הועברו למימון ההגנה המשפטית של בכרי בתביעה. למזלי הצלחתי להשיג, מתוקף תפקידי ושליחותי העיתונאית, עותק בחינם, ובכך לא סייעתי בכספי למימון המשפט. נפגשתי עם חמשת התובעים בביתו של עורך הדין אמיר טיטונוביץ בהרצליה, שייצג אותם בתביעת הדיבה, וראיינתי אותם לכתבה שפורסמה ב־7 במרץ 2003 במקומון "צומת השרון" מבית רשת שוקן.
הם זעמו וכאבו בו זמנית, כי בנפשם עוד היה טרי במיוחד אובדנם של 13 חבריהם בקרב, והם הרגישו שהסרט של בכרי פוגע בכבוד חבריהם ובהנצחת זכרם. חלק מהתובעים לא הצליחו לסיים את הצפייה בסרט כולו. זה היה קשה וצורב מדי. אף שהם לא ראו את עצמם מופיעים בסרט, הם לקחו אותו אישית, ויצאו למסע לטיהור שמם והגישו תביעת דיבה בסך של יותר מ־2.5 מיליון שקלים. הם הפגינו באותם ימים נגד שידור הסרט, פנו לשרים ולחברי כנסת וזכו לרוח גבית ציבורית.
תמונה הפוכה
הייתי אז כתבת צעירה בתחום הפלילים ובתי משפט. היה לי ביפר שחור ליד המיטה, שמטרטר פיגועים שחורים משחור בימי השיא של האינתיפאדה השנייה. פיגועים שהשב"כ טען שיצאו ברובם מג'נין, שכונתה אז בירת המחבלים. פיגוע בקפה מומנט בירושלים, בשוק מחנה יהודה ובקפיטריה של האוניברסיטה העברית, והפיגוע הנורא בליל הסדר 2002 במלון פארק בנתניה שבו נרצחו שלושים איש, שבעקבותיו פרץ מבצע "חומת מגן".
כוחות צה"ל נכנסו לג'נין באחד הימים הראשונים של המבצע. הקרב הקשה התרחש ב־9 באפריל כאשר הכוח נתקל במארב פלסטיני ובבתים שמולכדו מבעוד מועד. את 13 החיילים שנהרגו באותו יום, פינו שאר החיילים בכוח תוך סיכון חיים, וחלק מהם עוטרו בצל"ש.
בתחילה לא התיר צה"ל לפרסם פרטים מהמתרחש בקרב. אמנם לא היה אז ווטסאפ, אבל רב־סרן שמועתי עבד שעות נוספות, ונפוצו שמועות על אסון צבאי נרחב ואפילו שמועות על הפלת מסוק שבו ישבו הרמטכ"ל ושר הביטחון.
אחד הקטעים המפורסמים ביותר בסרט, שאותו תיארתי בכתבה ההיא, הוא זה שבו נוסע כלי רכב כבד לעבר קבוצת פלסטינים השוכבים בשורה על האדמה, וברקע נשמע קול שזועק: "הטנק עולה עליהם, עולה עליהם". מיד לאחר מכן נשמע צרור יריות, והתמונה מתחלפת בחזרה לאדמה, שעליה ניצב כעת כלי רכב כבד ולצידו חייל צה"ל המכוון רובה לעבר אנשים שמפנים גופה באלונקה.
פסיקת בית המשפט השבוע נגד מוחמד בכרי וסרטו "ג'נין ג'נין" הביאה מרפא מסוים לחיילים שלחמו בחומת מגן ושכלו חברים, והוצגו בסרט באופן משובש, עוין ומגמתי
"מאופן עריכת הדברים נראה כאילו אותם אנשים ששכבו קודם לכן בשורה, נדרסו על ידי אותו כלי רכב כבד של צה"ל, וכאילו חייל ישראלי חמוש מפקח על מלאכת פינוי הגופות על ידי אחיהם הפלסטינים", נכתב בכתב התביעה של החמישה. בהמשך הסרט מביע פלסטיני כעס וזעזוע על התנהגותם של חיילי צה"ל במחנה הפליטים, ואומר בין היתר: "בחור שעלו עליו עם טנק, על מה? בחור שהלך בידיים מורמות, למה עלו עליו עם טנק?"
בריאיון סיפרו החיילים כי המציאות בקרב הקשה הזה הייתה הפוכה לחלוטין מהמתואר בסרטו של בכרי, ואפילו תיארו בפרוטרוט מצבים שבהם סייעו לאזרחים פלסטינים. ניר אושרי סיפר: "כמי שסחב פצועים ומתים על הגב כשברקע משפחות פלסטיניות מתחננות לקצת מים או אוכל, קשה לי עם כל מה שרואים בסרט. סיפקנו למשפחות מים ומנות קרב, חילקנו סוכריות לילדים, מה לא. נתנו, ולנו לא היה מספיק, ואחר כך אומרים בסרט שאנחנו רוצחי ילדים, ושהשתמשנו בהם כחומה חיה".
החיילים הדגישו כי מי שהשתמש באזרחים כמגן אנושי היו דווקא המחבלים, שמלכדו, בידיעת האזרחים, את הבתים. חיילי צה"ל, מצידם, הקפידו על לחימה כירורגית, כדי להימנע מפגיעה בחפים מפשע, מה שהאט לא פעם את קצב הקרב. "אני מרגיש שהסרט של בכרי… הוא לא פחות גרוע ממחבל מתאבד, מבחינת הפגיעה במורל החיילים ובמורל העם", אמר אדם ארביב.
בכרי, שאליו פניתי באותם ימים לתגובה, הסכים לומר רק את זאת: "נכוויתי מספיק מעיתונאים, ואני לא מוכן לענות על שאלות. לא קראתי את התביעה, ואני יכול להבין את הכאב של החיילים". שנתיים לאחר הגשת התביעה הכה על חטא, ולו באופן חלקי, בריאיון ל"חדשות הוט": "עשיתי טעות מרה בזה שערכתי ככה את הסצנה, כי זה יצר באמת רושם מוטעה כאילו מישהו הוצא שם להורג. עשיתי את זה לא במזיד. אילו עשיתי את הסרט היום, לא הייתי מכניס כך את התמונות, רק כדי להימנע מהטענה שאני מטעה בכוונה".
מקונצנזוס למוקצה
החיילים כעסו גם על הנהלת הסינמטק, המשתמשת בטענה של חופש האומנות כדי להצדיק את פרסום הסרט. דורון קידר סיפר כיצד גילה שהוא וחייל נוסף מהתביעה, עופר בן־נתן, מופיעים בתמונה שקידמה את הסרט באתר של הסינמטק, מה שגרם להם להבין שכך אפשר לזהות אותם אישית עם השקרים שהסרט מציג. "אני גאה מאוד שהקרינו את הסרט אצלנו", אמר לי מנכ"ל סינמטק תל־אביב דאז, אלון גרבוז. "זה לא סרט הסתה, יש פה תחושת כאב ברורה של עם כבוש, ואין עניין של אמת או לא במה שהאנשים אומרים… נעשים במלחמה הזאת דברים שלא צריכים להיעשות, מעשי ביזה ורצח, לאו דווקא בפעולה בג'נין אלא בכלל".
"מי שפרסם את התמונה באתר היה הסינמטק ולא מוחמד בכרי", אמר לי השבוע עו"ד טיטונוביץ. "הופעתם של שני החיילים בתמונה הספיקה לנו על מנת שהסינמטק יגיע איתנו לפשרה, ישלם קצת כסף ויצא מהתביעה. אך אנחנו גם טענו, וזו הטענה הכי חשובה, שביום של הקרבות הקשים היו כתבות מהשטח והלקוחות שלי התראיינו בטלוויזיה ובעיתונים, והציבור ידע שהם היו בג'נין בחומת מגן וידע לזהות אותם. הטענה הזאת נדחתה ונקבע שזה לא משנה את העובדה שהם לא היו בסרט, ולכן הם לא יכולים לתבוע".
עו"ד אמיר טיטונוביץ: "הסיפור מלווה את הגברים האלה כל השנים. התביעה שלנו נדחתה בזמנה, אבל הייתה לה הצלחה ציבורית כבירה: 'חיסלנו' את בכרי בקולנוע ובתיאטרון בישראל"
חמשת התובעים סירבו לפנייתנו להתראיין, והסבירו שהדבר קשה וטראומטי מדי בעבורם. נראה שהזמן שעובר לא מקהה את הכאב על אובדן החברים, ואולי ההפך הוא הנכון: דווקא כשהקרב עוד טרי במוח אפשר לדבר עליו כדי לנסות לאוורר את הסיפור, בתקווה להצליח לעכל אותו.
אותם חיילים צעירים הם כיום גברים בני קרוב ל־50 והורים בעצמם. טיטונוביץ: "18 שנה עברו, וילד שנולד כשהסרט הזה יצא כיום מתגייס לצבא. הסיפור מלווה את הגברים האלה כל השנים. אף על פי שהתביעה שלנו נדחתה בזמנה, הייתה לה הצלחה ציבורית כבירה: אנחנו 'חיסלנו' את בכרי בקולנוע ובתיאטרון בישראל. הוא הפך מקונצנזוס למוקצה. עכשיו הושלמה גם ההצלחה המשפטית".
טיטונוביץ בירך השבוע על הוראת בית המשפט לאסוף את עותקי הסרט. כשהוא נשאל אם בכך בית המשפט לא נוטל לידיו את מספרי הצנזור, הוא משיב בלאו מוחלט. "פסק הדין מתייחס לכך: בכרי טען במשפט בדיוק את הטענה הזאת, אך בפועל מדובר בעניינו של אדם אחד שבסרט מפרסמים עליו לשון הרע, ולכן הוא זכאי שלפי החוק בית המשפט יאסור את פרסום הדברים. זה לא קשור לצנזורה אלא לזכותו של אדם ספציפי לשם טוב ולכבוד".
בכרי הודיע השבוע שיערער על פסק הדין. כשטיטונוביץ נשאל מה הסיכוי של בכרי להצליח בערעור הוא השיב: "בעיניי, פסק הדין של השופטת סילש מיוחד כי כשהיא כתבה אותו היא חשבה גם על הערעור, ולטעמי הכינה, ניסחה ונימקה את הדברים בצורה שתקשה מאוד לקבל ערעור על פסק הדין הזה. קשה לי לראות איך בית משפט נכנס והופך את פסק הדין שלה על פניו, ככזה שהוא הגיוני גם מבחינה משפטית וגם מבחינה אנושית, אך לעולם אין לדעת".
