קלסרים שכותרתם "היערכות ביטחונית לקראת בחירות ברשות הפלסטינית" העלו אבק במערכת הביטחון בשנים האחרונות, וספק אם משהו בתוכן שלהם עוד רלוונטי. הפעם האחרונה שהם ראו שימוש הייתה אי שם ב-2005, מערכת הבחירות האחרונה, אז ניצח אבו מאזן את חמאס ברוב גדול. בישראל העריכו אז שמה שהיה שיהיה, ואף אחד לא ציפה ששנה לאחר מכן, דווקא החמאס יהיה זה שינצח בבחירות לפרלמנט, תוצאה שהובילה לקרע פנים-פלסטיני עמוק ולהשתלטות טוטאלית של חמאס על רצועת עזה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בריאיון ראשון מסוגו, מנכ"ל משרד החוץ אופטימי מתמיד
– איבד את הקול: עלייתו ושקיעתו של נשיא הטוויטר הראשון
– חסינות דיפלומטית: היכן יתחסנו השגרירים הישראלים בעולם?
מאז הצליח חמאס להפוך את רצועת עזה לשלו באופן סופי. אבו מאזן, שהבין שהמציאות השתנתה נגדו, דחה שוב ושוב את הבחירות מ-2005 ועד סוף השבוע האחרון, כשהפתיע את העולם ופרסם צו נשיאותי מיוחד בו הודיע על קיום בחירות לפרלמנט הרשות ב-22 במאי, וכן על בחירות לנשיאות הרשות ב-31 ביולי. כמובן שבחמאס ברכו על המהלך, וכך אנחנו חוזרים אל הקלסרים המאובקים של מערכת הביטחון.
בישראל מוכרחים להפנים שהבחירות יחולו גם על רצועת עזה, גם על מזרח ירושלים ואולי גם על נציגויות בחו"ל. אלה עלולות לגרום למגוון תרחישים ביטחוניים כולל הסלמה על רקע מאבקי שליטה. החשש הגדול הוא כמובן מניצחון של חמאס בכל הזירות – הן בפרלמנט והן בנשיאות. בניגוד לאבו מאזן, ארגון הטרור יודע להפעיל כוח ולחץ, בעוד יו"ר הרשות הנוכחי יכול להציע רק דבר אחד: המשך המצב הנוכחי.
כרגע עוד אי אפשר להעריך מה יהיו התוצאות, וההבנה היא שמתוך מאבקי השליטה סביב הבחירות יתעוררו ויקומו ארגונים רבים ברשות הפלסטינית וינסו לסמן טריטוריות באמצעות כוח הזרוע. קרבות בניהם דומים מאוד לקרבות שליטה בין משפחות פשע, רק בעצימות גדולה יותר שכן שם אין גורם מרסן כמו מערכת האכיפה הישראלית, המשטרה ובתי משפט. למערכת הביטחון אין הרבה מה לעשות חוץ מאשר להיערך.
מציאות כזו מעלה חששות כבדים, לצד כמה נקודות אופטימיות:
יהודה ושומרון. אם תשאלו את קציני האג"ם בפיקוד המרכז, הם יספרו לכם שהמציאות היום ביהודה ושומרון היא הטובה ביותר והיציבה ביותר מאז פרוץ הסכסוך הישראלי-פלסטיני. רוב האוכלוסייה הפלסטינית חיה ברווחה טובה: יש עבודה, יש מסגרות חינוכיות, יש סחר, יש שקט. אולי החלק הכי חשוב בקרב הדור המבוגר של הפלסטינים, הוא שהילדים שלהם גדלים בפעם הראשונה בלי מוטיבציה להתקוממות עממית.
האדישות בקרב הפלסטינים ביהודה ושומרון מעידה יותר מכל כמה חשוב להם שקט על פני טרור. אחוז אחד בלבד מקרבם מגיע לטרור והרוב המוחלט שם כבר לא מעוניין באידיאולוגי אלא באישי. אם פעם פלסטיני היה יוצא לתכנן או לבצע פיגוע על רקע המאבק הפלסטיני, היום ברוב המקרים הוא מבצע אותו מתוך ייאוש בגלל בעיה אישית, סכסוך משפחתי או מצב נפשי. זה המצב הטוב ביותר ולכן הסבירות להתעוררות של טרור ברחבי יו"ש היא קטנה מאוד – אך בהחלט קיימת.
רצועת עזה. בעזה הריבון הוא ארגון טרור. אמנם מרוסן, אבל עדיין עם כוונות ברורות מאוד. בעזה יש גם ארגונים סוררים שאין להם שום בעיה להבעיר את השטח. אם נוסיף לזה את ההשפעה האיראנית על חמאס ועל הג'יהאד האיסלמי הפלסטיני, יש פה מורכבות לא קטנה. הערבים מבינים שהדרך לזכות בתהילה ובתשומת לב עוברת דרך האלימות, ולכן ישנו חשש להתעוררות.
ישראל יודעת לעצור עימותים אבל גם להיגרר אחריהם, ולכן לחמאס יש את הפוטנציאל הקשה ביותר. חמאס יכול ברגע להעיר את עזה, אבל יש לו גם אחיזה לא קטנה בתוך יהודה ושומרון, ובארגון הטרור יודעים היטב שהצתה שם תעורר את שאר הגזרות ותהפוך אותם לשיחת היום בעולם הערבי, בדגש על האזור שלנו. זו עלולה להיות דרך טובה עבורם להשיג תוצאות ועל הדרך להראות לפלסטינים שבניגוד לאבו מאזן, להם אין שום בעיה להשתמש בנשק הפלסטיני המסורתי: כוח.
מזרח ירושלים וחו"ל. זו אולי הזירה המבלבלת ביותר, בעיקר בגלל חוסר שליטה ישראלית. בניגוד ליו"ש, שם למערכת הביטחון אחיזה מודיעינית רחבה, ורצועת עזה שסגורה בגדרות והאיום הכי גדול שלה הוא רקטות, מזרח ירושלים ונציגויות בחו"ל הם כאב ראש. אין להשוות הסלמה בעוטף ירושלים אל מול הסלמה בעזה או ביו"ש. הסלמה בירושלים מיד מקרינה על יו"ש ועל עזה, אבל לא להפך. הלב הרגיש של גזרת ירושלים הוא כמובן הר הבית , שמאיים על המזרח התיכון כולו.
