חודשי החורף והסגרים התכופים השכיחו מאיתנו את אחת מטרגדיות הקיץ: שכחת ילדים ברכב. הסיפורים המתפרסמים מדי שנה מעוררים זעזוע לאומי, ומוות של ילדים רכים באורח טרגי כזה אכן צובט את הלב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מכה קלה או תקיפת קצין? מה באמת ארע סמוך לקדומים
– הברדקיסטים: הצמד החרדי הצעיר שכבש את המגזר
– הדמוקרטים מתעקשים להדיח את טראמפ גם בסנאט
בשנים האחרונות צפו ועלו מן השטח פתרונות רבים שנועדו למנוע את האסונות הללו, מאפליקציות חינמיות ועד קבוצות ואטסאפ שכונתיות המתזכרות את ההורים מדי בוקר וצהריים להוציא את הילדים מהרכב.
משרד התחבורה נכנס לאחרונה לסוגיה הרגישה והכואבת, והכריז על רגולציה חדשה שתחייב את כלל ההורים במדינת ישראל להתקין במכונית מערכת אלקטרונית שתמנע שכחת ילדים ברכב.
הכנסת אמנם התפזרה אך היא עוד דנה בתקנות הללו, שהונחו בחופזה על שולחנה של ועדת הכלכלה ושמשרד התחבורה מקדם אותן בכל כוחו. מתנגדי התכנית טוענים כי התקנות המוצעות דרקוניות בכל קנה מידה: הן דורשות להתקין בכל רכב שמסיע ילדים מתחת לגיל חמש מערכת התרעה העומדת בתקן מחייב של מכון התקנים הישראלי. מערכות כאלה עולות בממוצע כ־500 שקלים, שיכבידו עוד יותר על משקי הבית ובמיוחד על משפחות צעירות, רבות מהן נפגעו כלכלית ממשבר הקורונה, ואינן זקוקות להוצאות נוספות באדיבות מדינת ישראל.
משרד התחבורה מעריך את עלות התקנות למשק ב־275 מיליון שקלים, אבל זוהי הערכת חסר. המשרד לא לקח בחשבון למשל שחלק ממערכות ההתרעה בנויות באופן קבוע ברכב, כך שמשפחה שמחזיקה שני כלי רכב תצטרך לקנות לפחות שתיים מהן. אם יש מטפלת או שמרטף שמוציאים את הילדים מהגנים, או שסבא וסבתא עוזרים להוציא אותם פעם בשבוע, גם הם יידרשו להתקין את המערכת במכוניתם. משרד התחבורה חישב רק את עלות ההתקנה, אבל למערכת כזו יש גם הוצאות אחזקה שוטפות ואולי עדכון נדרש מדי כמה שנים.
מדינת ישראל בחרה ברגולציה כפויה ויקרה שכל עלותה תושת על ההורים, אף שקיימות חלופות זולות בהרבה ואפילו חינמיות. בדיון בוועדת הכלכלה תהו חלק מחברי הכנסת, ובהם יצחק פינדרוס והילה שי־וזאן על העלאת התקנות במהירות רבה כל כך, בלי נתונים על מספר החברות שמוצריהן עומדים בתקן, ובלי ניתוחי עלות־תועלת כמקובל. עלותן הגבוהה של התקנות ברורה, אך התועלת אינה ברורה. למשל, הורים שסובלים מקשיים כלכליים יעדיפו אולי לחסוך בכיסא הבטיחות כדי לממן את העלות של מערכת ההתרעה, ויקנו כיסא זול יותר ובטיחותי פחות. הילדים הללו אולי לא יישכחו ברכב, אבל עלולים למות בתאונת דרכים.
בנוסף, מנתוני "בטרם" עולה שכמחצית ממקרי השכחה ברכב בעשור האחרון קרו במגזר הערבי. גם אם התקנות יעברו לא בטוח שהן יזכו לציות רחב דווקא בחברה שסובלת מהתופעה יותר מכול. לפני שמשיתים חובות כאלה על כלל האוכלוסייה, אולי כדאי לנסות לייצר מערך הסברה בערבית, שיעלה פחות.
לפי פרויקט "תו איכות RIA", המעריך תהליכי רגולציה של משרדי הממשלה, התקנות הן מהגרועות ביותר שנבדקו. המשרד לא אסף בעצמו נתונים על מקרי מוות כתוצאה משכחת ילדים ברכב, אלא נשען על נתוני ארגון בטרם, המסתמכים על דיווחי התקשורת. "העובדה שמשרד התחבורה פעל בבהילות, ללא שיתוף ההורים בשלב גיבוש הרגולציה, וקיצר משמעותית את הזמן הקבוע בנהלים לשיתוף הציבור, אומרת דרשני", טוענת עו"ד נילי אבן־חן, ממייסדי הפרויקט. "אין מנוס אלא לשוב לתהליך סדור ומגובה בנתונים לפני שמחליטים האם וכיצד לקדם את הנושא".
אפילו לפי נתוני "בטרם", בעשור האחרון מתו כתוצאה משכחת ילדים ברכב 25 ילדים, ובממוצע מדובר בשניים או שלושה ילדים בשנה. גם הרגולציה החריפה ביותר לא תוריד כנראה את המספר הזה לאפס, אבל היא כן תכביד על ההורים שיצייתו לחוק. שכחת ילדים ברכב היא אסון, אבל המחשבה שאפשר למנוע טרגדיות ספורות באמצעות תקנות בעלות של מאות מיליוני שקלים היא אשליה שמוטב להתפכח ממנה.
במשרד התחבורה דוחים את הביקורת. מקור במשרד אמר ש"חיי כל ילד הם חשובים ורק בקיץ שעבר איבדנו שלושה פעוטות. כל רפורמה משיתה עלויות, וגם כיסאות בטיחות עולים כסף להורים. עלות של כמה מאות שקלים היא סבירה כדי להגן ולהציל חיים, והשרה רגב הצליחה לקדם רפורמה שהייתה תקועה במשך שנים והיא מוסכמת על כל גורמי המקצוע".
