המוות לא זר ליהודה משי־זהב. בתפקידו רב השנים כיו"ר זק"א הוא נכח במאות זירות פיגועים, תאונות ואסונות טבע בארץ ובעולם. ובכל זאת, השבוע, אחרי שישב שבעה בפעם השנייה החודש – בפעם הראשונה על אחיו שנפטר ממחלה, ובפעם השנייה על אימו שנפטרה מקורונה – הוא נשבר. "טיפלתי בנפטרים בכל העולם, אני חי את המוות", הוא אומר לנו. "ראיתי פיגועים, תאונות דרכים, אסונות טבע, רעידות אדמה. עמדתי מול משפחות. לעמוד מול משפחה בשעתה הקשה זה גרוע יותר מטיפול בגופה בשטח. אבל לשבת שבעה פעמיים בחודש – זה גדול גם עליי". אימו בת השמונים נדבקה במסיבת חנוכה מרובת משתתפים, שכמעט כל מי שנכח בה נדבק.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– התרגיל הגדול: בצה"ל נערכים ל"חודש מלחמה"
– אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ: אין באמת הסבר להפרות במגזר החרדי
– תרגיל של הליכוד או סכנה לציבור: האם הבחירות יידחו?
מהשבעה בלב שכונת מאה שערים הוא מבקר את המגזר החרדי וקורא לחשבון נפש. "אני רואה את המהומות ברחובות, את המלחמות עם השוטרים על פתיחת מוסדות החינוך. זה הזוי. מלמדים את הילדים הקטנים לברוח, לשקר. מה אתם נלחמים בשוטרים? הם באו לכאן לאכוף את ההנחיות, לשמור ולהגן עליכם. זה כמו שתתקפו רופא שבא לעזור לכם. ההנחיות הן פשוטות, ולמרות זאת הציבור לא שומר עליהן. מה מורכב להבין? זה כמו אדם שרץ עם טוש אדום, וצובע כל אחד שהוא פוגע בו. בגלל הצפיפות במגזר הנגיף הזה הפך להיות כמו טיל בליסטי. אין בית, שכונה, קהילה אשר אין שם מת".
איך זה שחלק מהרבנים עדיין מאשרים לפתוח מוסדות?
"אין לי תשובה לזה, זה ליקוי מאורות. בעיניי זה כמו אדמו"רים בשואה שאמרו לקהילה שלהם להישאר ולא לברוח, וכולם בסוף נשרפו. קהילות שלמות. אתה עובר בשכונות החרדיות ולוחות המודעות כורעים תחת הנטל. בכל שעתיים נוספת עוד משפחה, עוד שם, מאות ואלפי משפחות. עד מתי? מה צריך עוד לקרות כדי שאנשים ישמרו על עצמם ועל אחרים? זה מגזר שאמון על חסד, כל כך הרבה ארגוני חסד יש אצלנו. מגזר שאמון על שמירת הבריאות. בכל שאלה הכי קטנה רצים להתייעץ עם הרב פירר, רצים לרופאים פרטיים. וכאן זה פשוט להפך, זלזול והפקרות".
השבוע התקיימו כמה חתונות חרדיות, בהן חתונת ענק של חסידות דארג בבני־ברק. איך אתה מסביר את זה?
"אני לא יכול להסביר. או שאנשים סתומים, או שהם עיוורים. אולי יש להם מכת חושך והם לא רואים מה קורה סביבם. רק כשזה פוגע בך באופן פרטי אתה מבין את זה? אנשים מתים, ומנגד אנשים יושבים בשטיבלך ומתווכחים ומנייעסים. איך אפשר לומר משפט כמו 'עדיף שימותו 500 אנשים ולא שייפלטו 500 בחורים מהישיבה ויידרדרו רוחנית'? מה עובר עליהם? זה הרי 'לא תעמוד על דם רעך' מפורש".
כגוף הצלה, ניסיתם לעורר את הציבור לסכנות?
"בגל הראשון עסקנו בהסברה, הוצאנו ניידות של זק"א עם מיקרופונים לרחובות. זרקו עליהם אבנים בשכונות החרדיות. הוצאנו גם סרטוני הסברה. לצערי זה לא ממש עזר. אנשים לא הפנימו את הסכנות".
ים של דמעות
בשעה שאנחנו מדברים, כמה יולדות חרדיות צעירות ועוד מאות מאושפזים בני המגזר שוכבים בבתי החולים. למרות הפגיעה הקשה שחווה החברה החרדית, ההנחיות עדיין אינן נשמרות בקרב חלקים נרחבים בה. "אתמול נפטרו 44 אנשים", מציין משי־זהב בשיחה שקיימנו ביום שלישי. "לכל נפטר כזה יש בן זוג, ילדים, נכדים, חברים, מעגלים שלמים של אנשים ששום דבר כבר לא יחזור להיות בשבילם אותו דבר, ואנשים ממשיכים לזלזל. זה לא נתפס. על מודעות האבל כתוב ז"ל, זיכרונם לברכה, אם זה היה תלוי בי הייתי כותב 'השם ייקום דמם'. בכל דבר שרק יש בו חשש, הציבור הזה מקפיד. חשש לכשרות לא טובה – מיד מחרימים את המוצר. חשש לבעיה בשיער של פאה – מעמידים מדורות באמצע השכונה ושורפים פאות. מה עם חשש שפיכות דמים? זה לא חשש, זה רצח. הגיע הזמן שאנשים יבינו את זה".
הכתבה המלאה תפורסם ביום שישי במוסף יומן, מקור ראשון
